עם הפנים קדימה

"התקף הטנטרום הקולוסלי שבו לקו חסידי נתניהו בשבועיים האחרונים הוא מופע מחליא של צביעות, שקרים והסתה", כותב הבוקר בן כספית בטורו שב"מעריב", באנדרסטייטמנט הרגיל שלו, שרק מדגיש את ההבדל בין ההתלהמות של חסידי ראש הממשלה היוצא למתנגדיו המתונים.

גם בעיתונות המודפסת אפשר לזהות הבוקר סימנים להתקפי טנטרום. אמנון לורד, לדוגמה, הוא לא רק הפרשן הבכיר ב"ישראל היום", שמחזיק בנדל"ן היוקרתי ביותר בעיתון (כפולה פותחת במוסף הפוליטי השבועי), אלא גם אחד העיתונאים הנאמנים ביותר לנתניהו. הבוקר הוא מניח בפני קוראיו את "גניבת הבחירות" כעובדה ומקדיש את טורו להסבר שממחיש כיצד, לשיטתו, בוצע הפשע.

ראשית, סימון האחראים: "כנופיית הארבעה – בנט, סער, ליברמן ולפיד". שנית, תיאור הדרך: "מהלך כפוי בסיומה של השתוללות מהפכנית אנרכיסטית שנמשכה כשנה וחצי". שלישית, משתפי הפעולה: "מערכת המשפט", שהתירה את ההפגנות מול מעון ראש הממשלה בירושלים ("מפגן של השתלטות על רחובות ואזורים שלמים"), ו"אולפני הטלוויזיה", שהפכו ל"זירת קרב לרעש תעמולתי בלתי נסבל". אל שניהם הצטרפו גם "אליעד שרגא ושיבוטיו", שיזמו "אינספור דיוני בג"ץ" ויצרו "דרמות מוטרפות ומתח פוליטי בלתי נסבל". כל זה גרם ל"דימום האנרגיה של הציבור", עד שלבסוף נכנע.

בעוד כספית מתאר "התקף טנטרום קולוסלי" של חסידי נתניהו, לורד מתאר מדינה שנותבה אל טירוף מערכות כללי כדי לשכנע את הציבור שיש להיפטר מהמנהיג.

מה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו? האם יש לו תרומה כלשהי לכאוס שלורד מתאר? בטור הנוכחי, לורד בוחר לא להידרש לסוגיה הזו. במקום זה הוא מציין כי חרף האנדרלמוסיה הכללית, "כל זה לא פגע ביציבותו ובתפקודו של ראש הממשלה נתניהו". לפי לורד, "בתוך המשפט שנפתח וסיפק זירת מטענים נוספת, הוא המשיך לנווט את עוצמתה של ישראל למיגור המגפה ולעיסוק בסוגיות הגרעין האיראני, הבריתות המדיניות והכלכלה".

אבל לורד מייצג את לורד, לא את "ישראל היום" כולו. יוסי ורטר כותב הבוקר בטורו שב"הארץ" כי "מכר" של נתניהו טען באוזנו שראש הממשלה עבר את שלבי ההכחשה, הכעס והמיקוח בתהליך האבל הפרטי שלו, וכעת נמצא בשלב הדיכאון ("אולי בואכה קבלה. אולי. או שגם בזה הוא יהיה טראמפ").

"ישראל היום", העיתון שהמולטי-מיליארדר שלדון אדלסון הקים עבור נתניהו וכיום נמצא בשליטת אלמנתו ד"ר מרים אדלסון, צועד היום צעד קדימה אל עבר שלב הקבלה. הכותרת הראשית בלב שער החינמון קוראת "הכנות אחרונות". מצדה האחד תצלום של נתניהו שבו הוא נראה מעט עייף, מצדה השני תצלום של בנט ובנו דוד קוראים ספר. מעליה כותרת גג עם ציטוט חסר משמעות שבנט זרק לעיתון. בתחתית מתואר יו"ר ימינה כ"רה"מ המיועד".

בכפולה הפותחת נדפסת כותרת המביאה ציטוט חסר משמעות נוסף מפיו של בנט לצד תצלום נוסף שלו עם בנו דוד, הפעם יחד עם הכלבה ליצ'י. כותרת הגג קובעת עובדה: "לקראת ממשלת לפיד-בנט – עם הפנים קדימה". הכל אומר עבודת יח"צנות שזכתה לשיתוף פעולה ניכר מהעיתון.

אגב, גם בכפולה הפותחת משובץ תצלום של נתניהו, הפעם עם פרצוף של שחקן פוקר לא מוצלח שמתקשה לשדר אדישות לנוכח היד שברשותו.

עקיבא ביגמן חתום בכפולה הפותחת על טור "ממשלת הכניעה לשמאל", אולם לצדו נדפס טור מאת נדב שרגאי תחת הכותרת "בחשש גדול ובתקווה". מבין שני הטורים, רק לטור של שרגאי נלווה תצלום – שתי בנות הולכות ליד שלט תמיכה שנתלה מול ביתו של יו"ר ימינה, הקורא "בנט, אנחנו איתך. תומכים באחדות".

הכפולה הבאה של "ישראל היום" לא תסייע לשיפור מצב רוחו של ראש הממשלה היוצא. הידיעה המרכזית שבה מוקדשת לכנס הראוותני שערך אתמול ח"כ ניר ברקת, שב"שקוף" נחשפה לאחרונה יומרתו לתפוס את מקומו של נתניהו בליכוד. עיקר המאמצים התקשורתיים של נתניהו בזירה הפוליטית במהלך שנות כהונתו כוונו כלפי יריביו, בכוח ובפועל, ממחנה הימין; "ישראל היום" היה בדרך כלל הראשון להתגייס, מה שהקים עליו קואליציה נדירה של מתנגדים פוליטיים שהעבירה בקריאה טרומית את "חוק 'ישראל היום'".

היום, במקום לכתוש את היריב מבית של נתניהו, העיתון שזכה בצדק לכינוי "ביביתון" נותן לברקת פתחון פה. כותרת הידיעה מוקדשת למסר המרכזי שביקש להעביר ("זו לא העת לפריימריז מיותרים"), ובכותרת המשנה נכתב: "גוברת התסיסה במפלגת השלטון שצפויה לעבור לאופוזיציה. בכיר במפלגה: 'נתניהו הציע רוטציה לכולם, רק לא למישהו מהליכוד'". אפילו ב"ידיעות אחרונות" מסגרו את הכנס של ברקת באופן שלילי יותר.

אמנם מיד בהמשך הגיליון מדווח גלעד צוויק על פרשה שאינה מחמיאה לבנט, ונעם פתחי מבקר את המהלכים הקואליציוניים שהובילו לממשלה החדשה; ובמוסף הפוליטי הפרשן מתי טוכפלד מעז לחלום פומבית על "רגע המפנה שבו מחנה הימין כולו יתגעגע געגוע עז לשלטון נתניהו" – אבל כל אלה לא יכולים לשנות את הרושם ש"ישראל היום", הבוקר לפחות, נטש את האב הגדול.

תוכנית סדורה ומתוחכמת

במוסף "יומן" של "מקור ראשון", העיתון הנוסף שבו מחזיקה ד"ר אדלסון, אשר הפכה השבוע רשמית לבעלת השליטה באימפריית ההימורים של בן זוגה המנוח, כותב העורך חגי סגל על יחסי ישראל-ארה"ב, הסכם הגרעין עם איראן ושינויי השלטון בישראל. סגל מתאר את הוויכוח בין נתניהו לשר הביטחון בני גנץ על האופן שבו יש לנהל את המחלוקת עם ארצות-הברית: פומבית, כפי שנקט נתניהו, או מאחורי הקלעים.

סגל כותב כי "אחד האנשים הבקיאים ביותר בסוגיה משוכנע שנתניהו צודק". לדבריו, אם הממשלה הבאה תחדל מלהצהיר פומבית כי היא מתנגדת למדיניות האמריקאית כלפי איראן, "ממשל ביידן יוכל לשטות בדעת הקהל".

מיד בהמשך מוסף "יומן" מתריע יועצו לשעבר של נתניהו רן ברץ מפני הממשלה החדשה ("ממשלת פונזי"), עם דגש על המהלכים האמריקאים הצפויים במזה"ת: "האוריגמי שלפיד עשה מבנט הוא רק הפרומו למה שממשל ביידן יעשה ללפיד ולממשלה. כפי שבנט הכפיף עצמו לשמאל, הממשלה מכפיפה את עצמה לוושינגטון. [...] בוושינגטון יושבים אנשים רציניים, עם תוכנית סדורה ומתוחכמת לקידום הסוגיות הפלסטינית והאיראנית. [...] בזמן שהממשלה תוביל מהלכי איוולת היסטוריים יחד עם האמריקנים, תשוב הונאת פונזי, עם כל טקטיקות הרמייה של אוסלו. [...]

"רבותי, אוסלו חוזרת. בקרוב נשוב לגלות מגעים מדינתיים שהוסתרו; כניעה אסטרטגית בהיקפים הולכים וגדלים שמוצגת כהישג מדיני; שלל הבטחות מרהיבות ומכבש תעמולה נגד הימין, בשיתוף פעולה חסר מעצורים של הממשלה, מוסדות המדינה והמשפט (ה'דיפ סטייט') והתקשורת. האם בסוף נקבל 'שלום וביטחון'? – להפך".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע: "יש מי שמעריך שיופעל על הממשלה לחץ מדיני מוושינגטון. אני לא סבור כך. ממשל ביידן ייכנס לנושא הפלסטיני רק אם יקרה משהו שלא ישאיר בידו ברירה. ביידן לא יתנדב: יש כרגע רק מגרעות להתערבות אמריקאית". על איראן ברנע לא כותב.

קוראי ברץ מזדמנים מוזמנים לראות בהתייחסות הקצרה של ברנע צפירת הרגעה. קוראי ברץ ותיקים יודעים שהמשפטים של ברנע הבוקר אינם אלא עדות לתחילת שובן של טקטיקות הרמייה של אוסלו. צעד ראשון: הרגעת השטח בהבטחת שווא שדבר לא יתרחש.

הכותרות הראשיות (ופרשת מותו של קצין אמ"ן)

ב"ישראל היום", כאמור לעיל, מכריזים בכותרת הראשית על "הכנות אחרונות".

"ממשלת בנט תוצג מחרתיים", היא הכותרת הראשית ב"מקור ראשון", מעל שלל הפניות למאמרי דעה, חלקם ביקורתיים לממשלה החדשה וחלקם לא.

"הולך ובא", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מעל תמצית מטור הפרשנות של יוסי ורטר.

ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת הכותרת הראשית לפרשת מותו בכלא הצבאי של קצין אמ"ן צעיר. "עדויות למחדלים בכלא הצבאי בליל המוות, והקביעה של גורם הבקיא בחקירה: המניע למעשה שבגינו נעצר היה נקמה במפקדים".

עמוס הראל כותב ב"הארץ" על הפן התקשורתי של הפרשה: "שמו ותמונתו של הקצין עדיין אסורים לפרסום. בשלב זה, הדבר נעשה לבקשת משפחתו; הצבא הסיר השבוע את התנגדותו לפרסום פרטים אלה. שיטוט קצרצר ברשתות החברתיות יחשוף את שניהם, לצד פרטים נוספים ותיאוריות קונספירציה מגוונות, רובן ככולן חסרות בסיס. [...] הסיקור העיתונאי של הפרשה עדיין נתון תחת מגבלות כבדות. אנו כבולים לא רק להנחיות הצנזורה הצבאית, אלא לצווי איסור פרסום, שעתירות של 'הארץ' וכלי תקשורת נוספים הצליחו לכרסם בהם רק באופן חלקי. ישנן גם הגבלות הקשורות בצנעת הפרט".

מי מחזיק את מי בגרון

כתבת השער במוסף "כלכליסט" היא ראיון שערכה דיאנה בחור-ניר עם המיליארדר מורי ארקין. בכותרת המשנה נכתב בין היתר כך: "הוא מגשים חלומות אמנותיים, ולא אכפת לו מה יגידו על אלבום שירי רחל שהוא מוציא כעת. הוא הקדים להעביר את העסקים לילדים, ונתן להם לטעות לבד. הוא מודה בחולשות שלו, לרבות אלה שהיו גורמות לו לנהוג כמו אלוביץ'".

ארקין, זאת יש לדעת, הפך בשנת 2005 לחלק מגרעין השליטה בבזק כשרכש מניות של החברה בסך 170 מיליון דולר. כעבור כמה שנים מכר אותן ברווח נאה, כששאול אלוביץ' השתלט על בזק. המשך הסיפור, כידוע, נפרש בימים אלה בבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בראיון ל"כלכליסט" מספר ארקין כי היה "משקיע שקט" בבזק. שותפיו, חיים סבן וקרן אייפקס, היו "חכמים וממולחים" ו"הבינו בדיוק מתי להיכנס, מתי לרשום הפסדים כדי להתייעל, מה לעשות ומתי לצאת בחוכמה". ארקין מספר כי התפלא כשבמועד המכירה לאלוביץ' שותפיו דחפו לוותר לאיש העסקים על הדיבידנד האחרון, אבל בדיעבד התברר שהם ידעו מה הם עושים. "מה הם הבינו שאתה לא הבנת?", שואלת בחור-ניר את ארקין, והוא משיב: "שיותר טוב כבר לא יהיה". ארקין לא מפרט למה התכוון, ובחור-ניר לא שואלת.

בהמשך הראיון, כשהוא נדרש להתייחס לאישומים הפליליים נגד אלוביץ', אומר ארקין: "קשה לי לראות את מצבו. איך אפשר שלא להצטער בצערו? יש לי גם אמפתיה רבה אליו בסיפור 'וואלה'. אם הייתי במקומו – עומד בראש חברה ענקית שבה מושקע כל רכושי, גורלם של אלפי עובדים תלוי בי, והיה לי ראש ממשלה שהוא גם שר התקשורת שלי, שיודע שגורלי נתון בידיו, ושולח אלי את כל השליחים שלו – הייתי פועל כמוהו. יש כנראה מלאכים שלא היו נוהגים כך, אבל אני מודה שאני הייתי עושה את זה. כשיש כל-כך הרבה על כפות המאזניים ומישהו לוחץ עליך ומפעיל אותך, וכשיש לך אחריות כבדה למשפחה ולעובדים – והייתי בבזק, אני יודע כמה העובדים חרדים לגורלם – לא הייתי עומד בזה. אני לא מלאך".

בחור-ניר לא מנצלת את ההרמה להנחתה כדי להקשות על ארקין ולתהות איזה קשר בדיוק יש לסחר-מכר שעושים קומץ מיליארדרים בחברות ותאגידים לבין העובדים שמועסקים על-ידי אותם חברות ותאגידים, למשל באמצעות תזכורת קצרה לקוראים ולמרואיין לכך שגורלם של אלפי העובדים בבזק לא השתנה כהוא זה ברגע שאלוביץ' הפך פושט רגל ונאלץ להיפרד מבזק, כמו שגורלם לא השתנה כשארקין נכנס לבזק או עזב אותה.

"היית נענה גם לדרישות המופרזות של אשת ראש הממשלה?", תוהה בחור-ניר. "הייתי מבקש מהעורך לשים בכל יום תמונה של שרה נתניהו בגודל המרבי שהפורמט מאפשר", משיב ארקין. "אני לא מתהדר בזה, אבל בעוונותי ולבושתי זאת האמת. אשתי אומרת שהיא לא היתה עושה את זה. אני מאמין לה, היא צדקת. אני קורא לה סנטה דוריס [גילוי נאות: דוריס ארקין תרמה בעבר אלפי שקלים לעמותת 'העין השביעית']. אבל אני הייתי נוהג כמו אלוביץ'. אולי יותר באלגנטיות".

"למה?", שואלת בחור-ניר, וארקין מסביר: "זה לא כמו המנוול הזה מפרשת הולילנד שמיוזמתו הלך והשחית, שמואל דכנר. פה, לפי כל הסימנים, לחצו על אלוביץ', הוא היה צריך להיות כזה גיבור מול ראש ממשלה שהוא גם שר התקשורת ואשתו שדורשת... לא בגאווה אני אומר את זה. אבל זה מצב שבו מישהו חזק מחזיק בגרונך. את הטענות צריך להפנות לגורם החזק, ולמדינה שבה סדרי ממשל תקינים מתערערים ואתה לא יכול לסמוך על זה שגורלך ייגזר באופן לא נקמני אם לא תעשה מה שלוחצים עליך לעשות. לכן אני מבין אותו, ולבי עליו".

עם זאת, כשבחור-ניר שואלת את ארקין על עסקת בזק-yes שהוביל אלוביץ' ומציינת כי במקרה זה היה "שווי מופרך שהציבור נאלץ לשלם עליו", משיב המיליארדר שהלחין ומימן אלבום משירי רחל: "נעים לי מאוד ללמד סנגוריה ולא קטגוריה, אז אני לא רוצה לדבר על העסקה הזאת".

עסקת בזק-yes אכן התבססה על שווי מופרך שעלותו גולגלה לציבור הרחב, אבל גם ארקין וגם בחור-ניר מתעלמים בשיחה ביניהם מהעלות הגדולה פי כמה שגולגלה לציבור בשל התמורה שקיבל אלוביץ' מראש הממשלה נתניהו, כך לפי כתב האישום, עבור פרסום התצלומים של רעייתו שרה והכותרות נגד בנט. יש מי שאומד אותה במאות מיליוני שקלים, יש מי שבכמה מיליארדים.

הרי מה הבינו סבן וקרן אייפקס שארקין לא הבין? מדוע החליטו לחתוך ואפילו ויתרו לאלוביץ' על הדיבידנד האחרון? הם כבר ראו באופק את התגבשות הרפורמה בשוק הטלפוניה הקווית, שוק שבו שלטה בזק באופן מונופוליסטי וכתוצאה משליטתה זו הצליחה לגבות תעריפים מופרזים מלקוחותיה (מומלץ בהקשר זה להאזין לפרק 3 בפודקאסט משפט המו"לים, שבו מסביר בפירוט עו"ד שחר בן-מאיר את הרקע הכלכלי-רגולטורי לפרשה המכונה "תיק 4000").

ארקין מדבר על איש עסקים שגורלו נתון בידי ראש ממשלה, אבל לרגע לא עוצר להסביר, וגם העיתונאית שמראיינת אותו לא מתעכבת על כך, שהגורל הזה הוא בעצם גורלה של פרת המזומנים המונופוליסטית והמאבק נגד האפשרות שתוכנס תחרות לשוק שממנו שאבה בזק את עיקר רווחיה.

נתניהו אמנם החזיק את אלוביץ' בגרון, אבל האיום שלו היה להכניס רפורמה נחוצה לרווחת הציבור בישראל. ובזמן שנתניהו החזיק בגרונו המונופוליסטי של אלוביץ', איש העסקים הנאשם בשוחד החזיק מיליוני משתמשי טלפון קווי בגרונם, כי לא היתה להם ברירה אלא להשתמש בשירותים היקרים של החברה שלו.

אלוביץ' אינו שה תמים, הוא היה איש עסקים ממונף ששאף למקסם את הרווח כדי לעמוד בתשלומי החובות שנטל כדי לרכוש מלכתחילה את בזק מידי ארקין ושותפיו, וכדי לממש זאת היה מוכן להשחית את כלי התקשורת שבשליטתו ולעשות בו כרצונו, הכל כדי למנוע מראש הממשלה לממש תוכנית חיונית שתפתח שוק מונופוליסטי לתחרות.

כאשר מציגים את התמונה המלאה

ארקין הוא לא היחיד שמעדיף הבוקר ללמד סנגוריה ולא קטגוריה. הדיו של משפט השוחד של ראש הממשלה נתניהו, בני הזוג איריס ושאול אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס, מהדהדים הבוקר מעל עמודי העיתונים באופן שמשרת לא אחת את באי-כוחם של הנאשמים.

ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת מתן וסרמן שכותרתה "ביקורת על התביעה במשפט נתניהו: 'פרקליטות מיסוי ותקלה'". בידיעה זה לא מצוין במפורש, אבל ההלצה המצוטטת בכותרת נאמרה מפי עו"ד דוד פורר בראיון לאראל סג"ל בתוכניתו שבערוץ 20. ב"מעריב" העדיפו להבליט אותה על פני ביקורת שהטיח עו"ד ציון אמיר בפרקליטות בתוכניתו של גיא פלג בתחנת הרדיו 103FM, שכמו "מעריב" שייכת לאלי עזור.

סג"ל עצמו מקדיש את טורו ב"ישראל היום" ל"בום" המטאפורי שנשמע לדעתו השבוע בבית-המשפט המחוזי בירושלים, כשהשופטים במשפט המו"לים הורו לפרקליטות לערוך חיפוש נוסף, יסודי בהרבה מזה שביצעו, בתכתובות שנשמרו במכשירי הטלפון של אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר (וייתכן שגם בתיבת הדואר האלקטרוני שלו). סג"ל נזעק לנוכח הודאת הפרקליטות בפני בית-המשפט כי טרם ההעמדה לדין של נתניהו לא בדקה את קשריו של ישועה עם פוליטיקאים אחרים. אגב, לא באמת נשמע בום בבית-המשפט: ההחלטה לא התקבלה באולם, אלא שוגרה לצדדים באמצעים דיגיטליים.

"ראש ממשלה הועמד לדין בעבירה תקדימית על סמך מקבץ מסונן היטב של שיחות שהביא אדם שתיעב אותו, שניהל מערכת אתר ששנאה אותו עוד יותר", כותב סג"ל. "משום מה, המשטרה והפרקליטות אפילו לא חשבו שהם צריכים לבדוק את ההקשר של ההודעות וההתכתבויות שהוא מסר להם.

"הם לא בדקו התכתבויות ושיחות של העד ישועה עם גורמים פוליטיים, דוברים, אנשי עסקים, גורמי פרסום, גורמי תקשורת וגורמים מרשויות האכיפה. היה להם את ישועה וכתבה של גידי וייץ ב'הארץ'. חריגה הרי אינה ערך אבסולוטי אלא יחסי, תמיד יחסי. במיוחד כשמדובר בקשר עקיף ולא ישיר. ואיך הגיעה הפרקליטות למסקנה כי המדובר בחריגה אם לא בדקה מהי הנורמה?".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", העיתון של נאשם מספר 4 במשפט המו"לים, מעלה בן-דרור ימיני תהייה דומה: "כאשר מדובר על לחצים, צריך להציג את התמונה המלאה. האם גם גורמים אחרים הפעילו לחצים? האם הלחצים של שליחי נתניהו השפיעו? כאשר מבודדים את עניין נתניהו, נוצר רושם אחד. כאשר מציגים את התמונה המלאה – הרושם הולך ומשתנה. לאט-לאט מתברר שראשית, כמעט כל גורם במשק ובפוליטיקה הפעיל לחצים על אותו ישועה, שתמיד השתדל לרצות את הלוחצים. העדויות היו בידי הפרקליטות, אבל מעשה פלאים, הן לא הועברו לידי ההגנה. זה לא מחדל. זה לא רשלנות. זה מעלה חשש לשיבוש הליכים".

סג"ל וימיני מתעלמים שניהם מהעובדה כי כתב האישום אינו מייחס למנכ"ל ישועה היענות חריגה לדרישות נתניהו. ההאשמה הזו מופנית אל בני הזוג אלוביץ', בעלי השליטה באתר. הם אלה שהיו זקוקים להטבות הרגולטוריות, ועל כן הם אלה שהנחו את ישועה להיענות לדרישות של נתניהו ואף כרכו את הדרישות שלהם בצורך לקבל מראש הממשלה תמורה.

התביעה העבירה להגנה את כל השיחות והתכתובות שקיבלה בין ישועה לבני הזוג אלוביץ'. חזקה על צוותי הסנגוריה של הנאשמים כי לו היו שם תכתובות שבהן שאול ואיריס אלוביץ' מורים לישועה להיענות לדרישותיהם של עשרות פוליטיקאים, אנשי עסקים וסתם חברים, התכתובות הללו היו מוצפות בפני בית-המשפט. במקרה כזה, הטיעון בדבר היענות שאינה חריגה היה יכול להיות מבוסס.

כיוון שאין בנמצא תכתובות שכאלה, נותרנו עם מנכ"ל כוחני של כלי תקשורת שמנצל לרעה את מעמדו כדי להתערב בתוכן של האתר שהוא מנהל באופן פסול וממניעים כלכליים, אישיים, נקמניים, קטנוניים, הכל חוץ ממניעים עיתונאיים.

ההתנהלות הבסיסית הזו של ישועה התקיימה, כך עולה מחומר הראיות, עוד לפני שהאתר נשלט בידי האלוביצ'ים, ושימשה קרקע פורייה לגידולי השחיתות הפראיים שזרעו. וככל שבני הזוג השולטים הפעילו לחץ גדל והולך על המנכ"ל ישועה, כך הוא הרשה לעצמו להרחיב את התערבויותיו באתר כדי לשרת את האינטרסים הפרטיים שלו. וכל זה קרה בזמן שמעל ראשו יצאה לפועל עסקת שוחד בין הבוסים שלו לראש הממשלה שלהם. את החלק הזה, עד כה, סנגורי הנאשמים לא הצליחו לקעקע בבית-המשפט אלא רק בראשם של כמה פרשנים מסורים.

סוכני מוות

ב"ישראל היום" מראיינת היאלי יעקבי-הנדלסמן את יאצק אולצ'אק, מנכ"ל פיליפ מוריס, ש"ממרומי פטריית העשן [...] ניאות להתראיין לראשונה ל'ישראל היום'". באמת יפה מצד מנכ"ל התאגיד שאחראי למותם של אינספור בני אדם מדי שנה בשנה לרדת לרגע ממרומי פטריית העשן המסרטנת שלו כדי לקדם בעיתון הנפוץ בישראל את המוצר החדש והמסרטן של החברה שבראשה הוא עומד.

אולצ'אק ("בעל הלוק והפאסון הסקנדינביים סבנטיזיים לעילא") מתלונן באוזני יעקבי-הנדלסמן על על הקשיים שמערימה מדינת ישראל בפני החברה שלו, אשר מבקשת לשווק כאן את המוצר שפיתחה לצריכת ניקוטין ללא בעירה. "הבעיה העיקרית בעישון היא הבעירה", הוא אומר, "ברור שיש ניקוטין שממכר, אבל הניקוטין אינו הגורם המשמעותי שגורם נזק, אלא הרעלנים הנפלטים בעת הבעירה".

אולצ'אק מקבל כ-1,100 מלים לשטוח את טענותיו ב-300 אלף גליונות החינם של "ישראל היום" שמופצים הבוקר ברחבי המדינה. בגוף הכתבה נכללות גם כמה עשרות מלים שהגיעו לעיתון כתגובה ממשרד הבריאות: "בהתאם להודעת ה-FDA, אין לטעון שמוצר לחימום טבק מסוכן פחות ממוצר ששורף טבק ואין לציין בשום דרך שמדובר במוצר עם סיכון מופחת. אנו מדגישים שהמוצר מזיק ופולט חומרים מסרטנים שגורמים לחולי ולמוות של הסביבה עקב עישון כפוי. טבק לחימום מכיל ופולט בשימוש חומרים מזיקים, מסרטנים וממכרים, ולכן המשרד החיל על כל המוצרים רגולציה זהה".

אף מלה מהתגובה הזו לא הצליחה להגיע לכותרת הכתבה, לכותרת המשנה, לכותרת הגג, לכותרות הביניים או לליד.

אגב, באופן מעניין, הכתבה המקדמת את עסקיו של תאגיד ענק המרוויח מאות מיליארדים מהתמכרות לסיגריות מתפרסמת בעיתון שממומן מרווחיו של תאגיד ענק המרוויח עשרות מיליארדים מהתמכרות להימורים, שנמצא בבעלות ד"ר מרים אדלסון, שהקדישה את הקריירה הרפואית שלה לטיפול במכורים לסמים.

עודף רגולציה

בפתח מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתייחס הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר להסכמים הקואליציוניים, ופותח בכמה מלים על מה שמכונה בהסכמים "עודף רגולציה". לדברי פלוצקר, "הרגולציה בישראל כבר לא כבדה ולא חונקת מלבד בשני ענפים, בנייה ופיננסים". פלוצקר מזכיר כי "ממשלות ישראל הן שכפו על הבנקים להיפרד מקופות גמל, קרנות נאמנות, שוק ההון וחברות כרטיסי אשראי, צעדי רגולציה שאין כמותם באף מדינה בעולם".

האם ההפרדה של הבנקים מקופות הגמל, קרנות הנאמנות, שוק ההון וחברות כרטיסי האשראי הצליחו לצמצם משהו מכוחם? האם צמצום הכוח תרם במשהו לעלות, למגוון ולאיכות השירותים הפיננסיים שמוצעים כיום לציבור בישראל?

אולי. אין לדעת. פלוצקר, בכל מקרה, לא מתייחס לזה. במקום זאת הוא כותב כי "הציבור ממשיך לשנוא את החקיקה שאילצה אותו לחפש למי שייכת קופת הגמל שלו – ועכשיו גם מנפיק כרטיס האשראי שלו". פרשן "ידיעות אחרונות" ממליץ, על כן, "לאפשר מיזוגים של בנקים וחברות ביטוח". זו כמובן אינה הערת אגב או התייחסות מקרית, אלא חלק ממלחמתו ארוכת השנים של פלוצקר ברפורמות והתגייסותו נגד הציבור, בעד הריכוזיות והמונופולים ולטובת רווחתם הכלכלית של קומץ מיליארדרים ומנכ"לים.

כמה עמודים אחרי הטור של פלוצקר מתפרסם עמוד במימון בנק הפועלים, במסגרת העונה ה-13 של "תחרות עסקים קטנים", שמממן הבנק עבור ההשכלה הפיננסית של הציבור הרחב והכנסות הפרסום הפרטיות של "ידיעות אחרונות".

בפתח מוסף "דה-מרקר" של "הארץ" ממליץ הפרשן הכלכלי גיא רולניק לבחון היטב את מי תמנה שרת הכלכלה הנכנסת, אורנה ברביבאי, לתפקיד הממונה על התחרות במקומה של מיכל הלפרין. "ברביבאי צריכה למנות ועדת איתור ליו"ר התחרות הבא, שאינה כוללת עורכי-דין ומקורבים של האלפיון העליון ושל חברות הענק, אלא אנשי ציבור שאין להם ברקורד שום קשר עם המונופולים הישראליים", כותב רולניק.

"ועדת האיתור", הוא מוסיף, "צריכה לשאול את המועמדים שיופיעו בפניה אם הם סבורים שיש בעיית ריכוזיות והיעדר תחרות משמעותית במשק, ואם יש להם תוכנית פעולה קונקרטית למפנה בחזון, בתרבות ובאסטרטגיה של רשות התחרות. אם המועמדת להחליף את הלפרין לא תענה בחיוב על השאלה הראשונה ואין לה תוכנית מפורטת במענה לשאלה השנייה – חבל על זמננו".

העיתונות של אלי עזור

כל עמוד 16 במוסף הכלכלי התמוה למראה של "מעריב" מוקדש לידיעת רכילות מאת אבי ליטל על מסיבה שערכה חברת צים כדי לחגוג את הצלחותיה.

דבש

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מראיינת מוריה קור את האלוף הדי זילברמן, דובר צה"ל היוצא. "העיקרון שלי הוא עקרון הממלכתיות. אני מוציא הודעות לכולם. אנחנו לא מוכרים סיפור ספציפי לעיתון מסוים כי זה יוצר דימוי לא ממלכתי למערך דו"צ – ואנחנו צבא העם", אומר זילברמן בפתח הראיון, תוך התעלמות בוטה מהמציאות שבה הוא עצמו מעניק ממש בזמן אמירת ההבלים הללו ראיון פרישה רק בבמה הנוחה לו, וכאשר רק לפני יומיים שודרה בחדשות 12 כתבה בלעדית של יונית לוי שהתלוותה במשך שנה למפקד חיל האוויר.

מיד בהמשך מוסיף זילברמן: "עיקרון נוסף שנקטתי ולמדתי מאחד מקודמי הוא ליבה ולא ריבה. כלומר, אם אתה יכול לקחת את סיפורי צה"ל לאימונים ולמוכנות למלחמה – קח אותם לשם. אל תלך למקומות אחרים. למשל, נכנסתי לתפקיד סמוך לראש השנה הביאו לי לאישור הודעה לעיתונות על כמות הדבש שצה"ל מחלק. נדהמתי, לא רציתי לאשר. אמרו לי, 'ככה זה תמיד בעיתונים'. אישרתי בדיעבד, והבהרתי שלא עוד. כי זאת לא ליבת הצבא. אנחנו נדבר על פעילות והישגים ועל האנשים של צה"ל".

זילברמן נכנס לתפקידו באמצע ספטמבר 2019, ימים אחדים לפני ראש השנה. 12 חודשים לאחר מכן, בספטמבר 2020, צצו בתקשורת הישראלית ידיעות על כמות הדבש וערכות ארבעת המינים שצה"ל יפיץ לרגל חגי תשרי. מניין הן באו? האם גורם זדוני באמ"ן הדליף מידע מסווג? לא. זה פורסם באתר דובר צה"ל, שבראשו עדיין עמד אז האלוף זילברמן.

זילברמן גם מצהיר בראיון כי הוא "דוגל בשקיפות", אמירה שתתקשה לשכנע כל מי שאי פעם הגיש לזילברמן בקשה לפי חוק חופש המידע. אולם הדבר המטריד באמת הוא האופן שבו מתאר זילברמן את מלאכת ההסברה שנטל על עצמו כשאירח בישראל את עמיתיו לתוכנית הלימודים הבינלאומית של המכללה ללימודי ביטחון באנגליה. "מפקדים מצבאות אחרים הגיעו שישה ימים אלינו ויומיים לרשות הפלשתינית, אני עשיתי להם את ההכנה כדי להראות להם שאנחנו צודקים", מספר זילברמן.

"השתכנעו?", שואלת המראיינת קור, וזילברמן משיב: "הכי קשה היה עם האירופאים. ביליתי איתם שעות בעיקר על יהודה ושומרון, הם מושפעים מדמוגרפיה. אמרו לי: 'חסר לכם שטח?'. הם לא מבינים קשר היסטורי ארוך שנים למקום. הם מושפעים מהחזק והחלש, ממה זה ממשל צבאי. היו מוטרדים כשהבינו שהריבון בתוך יו"ש זה אלוף הפיקוד שיש לו סמכויות, כי אצלם הכל באחריות של מוסד ממשלתי".

היה צריך פשוט להגיד להם: זה לא כיבוש, זה דבש.

עושים לביתם

לא רק ב"ידיעות אחרונות" דואג בנק הפועלים לרכוש מדי שבוע עמוד מערכתי למראה, גם ב"מעריב".

ב"ישראל היום" מכרו עמוד למפעל הפיס.

ב"דה-מרקר" מתפרסמים שמונה עמודים פרסומיים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

ענייני תקשורת

יאיר שרקי מדווח ב"מקור ראשון" כי ראשי המפלגות החרדיות אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני זימנו לפגישה את המו"לים של כלי התקשורת החרדיים הלא-מפלגתיים, "צעד חריג שראשי ממשלה שמרו בעבר כדי לבקש ממנהלי אמצעי התקשורת שיתוף פעולה בסוגיות בטחוניות רגישות". הפעם מטרת הזימון היתה שונה. "דרעי, ליצמן וגפני השתמשו בו כדי לבקש שיימנעו מלראיין את חברי ימינה", מציין שרקי.

אסף גבור מדווח ב"מקור ראשון" כי לשכת העיתונות הממשלתית שוקלת לשלול תעודות לע"מ של כתבי רשת אל-ג'זירה בערבית הפועלים בישראל. רוב דיווחו של גבור מוקדש לתיאור האופן שבו הפכה הרשת ל"זרוע תעמולה ישירה של ארגון חמאס", בדגש על שידוריה במהלך מבצע "שומר החומות".

עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון צייץ בטוויטר כי כתב "ישראל היום" מתי טוכפלד שגה בטורו מהבוקר כשייחס למשה גפני את האמירה כי בנט הוא רשע וכי עליו להסיר מראשו את הכיפה. את האמירה השמיע יעקב ליצמן.

העיתונאי דרור פויר הודיע היום בטוויטר כי התפטר מ"גלובס".