רות קלדרון: שלום לכל הצופים בתוכניתנו "עגלה ריקה", הדנה בפרשת השבוע. והפעם איתי בחברותא: יאיר לפיד, ג'קי לוי וברי סחרוף, וביחד נדבר על פרשת "וייצא", המלודרמה ה-ג-ד-ו-ל-ה, הייתי אומרת כמעט סופ-אופרה, של אהבת יעקב ורחל.

יאיר: אח, זה סיפור נהדר. מאוד קולנועי, אגב.

רות: והוא מתחיל בלונגשוט. יעקב מגיע אל הבאר. מרחוק הוא רואה את רחל. רחל קטנה-קטנה-קטנה-קטנה ויפה-יפה-יפה-יפה. אפשר לדמיין קלוז-אפ שלה פוסעת בין השיבולים הזהובות-זהובות-זהובות בנעלי העקב שלה, טיקי-טקה, טיקי-טקה, למרות שבטח לא היו נעלי עקב בתנ"ך (הקהל צוחק). ואז רחל מגיעה לבאר, וכולנו יודעים מה באר מסמלת במיתולוגיה הבבלית, באר היא הרי נקב, שממנו נגזרת המלה נקבה. ברי, מה אתה אומר?

ברי: אני מאוד מחובר לזה. מאוד מחובר ליופי שביהדות.

יאיר: יש פה המון פרויד. טונות של אדיפוס.

רות: ואז יעקב ניגש לבית לבן הארמי לבקש את יד רחל. הוא היה עושה את זה בפלאפון, אם היו אז פלאפונים... (הקהל שואג מצחוק). יעקב מבטיח לעבוד שבע שנים. השנים חולפות, היום הגדול מגיע, הכלה נכנסת, יעקב מסיר את ההינומה – והופה! – זו לא רחל, אלא לאה. יאיר.

יאיר: אני מוצא את עצמי מאוד מזדהה עם הסצינה הכל-כך עוצמתית הזאת. יעקב מתעשת, בא ללבן ואומר לו: אעבוד שבע שנים נוספות בשביל רחל. את יודעת רות, יש לא מעט רגעים בחיים האישיים שאני עוצר ושואל את עצמי: מה יעקב אבינו, דוד המלך או גיבורים תנ"כיים אחרים שלי היו עושים עכשיו? יעקב הלך על גם וגם, לאה ורחל. וכך גם אני, גם וגם – עיתונאי ופוליטיקאי, מתאגרף ואיש רוח, ימין ושמאל, נאיבי-מתקתק ומפוכח-חמצמץ, הישראלי המכוער והישראלי היפה. אני לא מודע באופן הכי מודע.

רות: פיצחת את הישראליות?

יאיר: הישראליות היא הרצון להיות הכל ולא כלום, להתערסל בקונסנזוס הכי בנאלי ולהרגיש שאתה המצאת אותו. לי אין דעה ממשית בשום דבר, ואת חוסר הדעה אני מבטא בצורה סופר-דעתנית, נוקבת ממש.

רות: נחזור לפרשה. יעקב נישא גם לרחל. אבל היא לא מצליחה ללדת. הרחם שלה, רחם מלשון רחמים, לא היה רחום. ג'קי, איפה זה פוגש אותך?

ג'קי לוי: ברשותך הייתי רוצה לקחת את זה למקום טיפונת אחר. הסיפור התנ"כי תמיד זורק אותי לילדות. לסבא עליו השלום היתה חנות תבלינים. עדיין עומד בנחירי ריח האניס והקינמון שהייתי ממולל בין האצבעות בחנותו. הייתי מדפדף בין הספרים של סבא, שיכור מניחוחם של הדפים העתיקים. כבר אז התעורר אצלי משהו מאוד פנימי.

רות: וואו, אתה יכול לאפיין מה זה היה?

ג'קי: ההבנה שהיהדות יכולה להביא ימבה כסף. הפכתי את הכלל "היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך" ל"היה יהודי בצאתך, חבוש כיפה בוכרית, ספר על סבא והתבלינים – ותגיש חשבונית". אין יום שלא מזמינים אותי לערב בנושא "היהודי הנודד" בפסטיבל המשוררים במטולה, לחלטורה על יהדות ופתיחת ערוצים בבומבמלה, לפאנלים בתל-אביב על תקן הירושלמי השורשי ולפאנלים בירושלים בתור הגשר לתל-אביביות. עד 2017 אני בלי דקה לנשום.

ברי: גם אני מאוד מחובר לצד הזה שביהדות.

רות: זה מעניין, ברי. נחשבת לנסיך הרוק הישראלי, בעל דימוי פרוע. מה הביא אותך משינקין לפיוטים?

ברי: הייתי שקוע במסיבות, סמים ובנות, ואז עזבתי את הבלי העולם הזה.

רות: לטובת מה?

ברי: הבלי העולם הבא. כל הקטע של היהדות. אני לוקח פיוטים, מרכיב עליהם שלושה אקורדים, מכונת תופים ואומצה-אומצה אלקטרוני, ועל זה את קול הבס האפל-פלגמטי שלי. לדיסק בוחרים שם שיישמע אניגמטי כמו "אדומי השפתות". וזהו בערך. ככה אני גם נחשב לאמן איכותי, וגם ברוך השם אין תלונות בגזרת הפרנסה והמעריצות.

רות: זה סיפור מעורר השראה, ברי. ואתה יאיר, לסיכום, מה ניקח מפרשת השבוע לפוליטיקה?

יאיר: הלל הזקן אמר פעם...

רות: איש חכם-חכם-חכם.

יאיר: גאון, שאמר משפט נורא פשוט ויפה: ואהבת לרעך כמוך. יעקב מדגים את זה בסיפור לאה ורחל בבחירה לקחת אחריות על עצמו, מהמקום הכי אותנטי. אני החלטתי לוותר על החיים הטובים וללכת לפוליטיקה. נדמה לי שגם את, וגם ג'קי וברי – כולנו הקרבנו. לכולנו, כמו ליעקב אבינו, יש אמת פנימית שאומרת: אגו, כוח, מציאת חן – לא זה החשוב. העיקר להיות ישר עם עצמך וזולתך. נקיון דעת, אם תרצי לקרוא לזה ככה.

רות: יישר כוח, יאיר. ונסכם בכך שהתורה אינה קניינו הבלעדי של אף זרם בישראל. היא מתנה שכולנו קיבלנו. תודה לאורחינו שהראו את זה באינטרפרטציות המופלאות שלהם כאן. תודה גם לכם הצופים בבית. אל תתביישו לקחת את העגלה שלכם ופשוט תעמיסו. תעמיסו.

רמי לבני הוא חוקר תרבות ישראלית פופולרית