רבות נאמר על המערכה התודעתית, אשר נתפסת בעיני רבים כחשובה לא פחות מהמערכה הצבאית. רבים יאמרו שבמערכה התודעתית ישראל יוצאת לא פעם כשידה על התחתונה מול העולם, ודאי מול הציבור הערבי. בתמונה הכוללת הזאת שווה להסתכל על ציוץ אחד של משרד החוץ.

קצת רקע: פרק 105 בקוראן ("הפיל") מתאר כיצד במאה השישית לספירה תקף צבא תימני, מצויד בפילי מלחמה, את העיר מכה שבחצי האי ערב, אירוע שככל הנראה התרחש במציאות. על פי הכתוב, הצבא התימני הובס על ידי להקות ציפורים ("אבאביל") שהטילו עליו אבני חמר שהפכו אותו ל"קש לעוס". זו כנראה הסיבה לכך שכמה וכמה טילים בליסטיים במדינות אסלאמיות שונות ובארסנל של חמאס נקראים על שם אותן ציפורים.

ובחזרה לימינו אנו: כחלק מהמערכה התודעתית המתנהלת בינינו ובין חמאס, בחר משרד החוץ לצטט פרק זה מהקוראן בערוץ הטוויטר שלו בערבית, בלוויית תמונת בניין עזתי שנפגע מתקיפה ישראלית. על מנת שלא להותיר ספק, הוסיפו המצייצים הערה: "זוהי תזכורת ליכולתו של אללה לאפשר את ניצחון הצודקים על הטועים ובפרט כאשר חמאס היא זרוע איראנית המבקשת להצית את האזור". המטרה, מן הסתם, הייתה ליצור הקבלה בין התקיפה הישראלית ובין אותן ציפורים אגדיות מהקוראן.

מערך ההסברה הישראלי מטיח מסרים מוחלטים וחד ממדיים בצד השני ופשוט מצפה שיקבל אותם. "אנחנו צודקים ואתם טועים" אומרת ישראל לערבים ולמוסלמים, "כה אמר אלוהים ומחלקת התקשורת הדיגיטאלית של משרד החוץ הישראלי"

קשה להסביר את הציוץ הזה בהתחשב בקהל היעד אליו הוא פונה. האם הוא נובע מיוהרה וזלזול בעולם הערבי, או אולי מחוסר מקצועיות? מעבר לציטוט האומלל, שאינו במקומו ומשיג את המטרה ההפוכה לחלוטין מזו שאליה התכוון, הציוץ מעיד על שני כשלים מהותיים העוברים כחוט השני בכל מגעיה של ישראל עם היריב - או השותף - הערבי.

הכשל הראשון הוא לחטוא למושג ההסברה. הסברה, בהקשר של משרד החוץ, אמורה להיות אקט תקשורתי המעביר מסר שסיכוייו גבוהים להישמע ולשפר את מצבה של ישראל בדעת הקהל אליו הוא מיועד. קהל שאינו אוהד את ישראל או שעדיין לא החליט. על מנת לקיים הסברה יעילה יש להבין את הלך הרוח בצד השני, להכיר את התרבות והרגישויות, להתחשב בהן ולהתאים את המסרים בצורה מושכלת.

אולם מערך ההסברה הישראלי אינו מעוניין במסרים מותאמים. הוא מטיח מסרים מוחלטים וחד ממדיים בצד השני ופשוט מצפה שיקבל אותם. "אנחנו צודקים ואתם טועים" אומרת ישראל לערבים ולמוסלמים, "כה אמר אלוהים ומחלקת התקשורת הדיגיטאלית של משרד החוץ הישראלי". אפס גמישות, אפס הבנה, אפס סיכוי להישמע. כך לא מנהלים תקשורת. כך מנהלים מריבה בגן ילדים.

הכשל השני הוא חוסר הבנה וחוסר מקצועיות בתחום הערבי והאסלאמי. הקוראן הוא לב האסלאם. כל מלה הכתובה בו מיוחסת לאל בכבודו ובעצמו. בדיונים תיאולוגיים מסוימים אפילו עולה התהייה אם הקוראן הוא חלק מאללה. והנה בא משרד החוץ הישראלי, ועושה בקודש הקודשים של העולם המוסלמי שימוש לצרכיו. מצטט, מפרשן, ומשתמש בו על מנת להצדיק את מעשיו בעיני דעת הקהל הערבית.

"אללה עובד אצלנו" מכריזים במשרד החוץ, "והוא אומר שישראל צודקת". קשה לדמיין מעשה שיקומם וילהיט יותר את העולם המוסלמי כולו נגד מדינת ישראל. לקוראי הערבית שביניכם מומלץ לקרוא את התגובות. חלקן קורעות מצחוק ("תחליפו את הכדורים. אלה שאתם לוקחים עכשיו גורמים להזיות"). הרוב המוחלט של המגיבים פשוט זועם על השימוש הציני, הפרימיטיבי, שנעשה בדתו שלו על ידי האויב.

מזה שנים שהציבור הישראלי אוהב לדבר על כך שאנחנו מפסידים במערכה התקשורתית על דעת הקהל. הפסד משמעו עימות עם היריב שמסתיים כאשר ידך על התחתונה. אם ציוץ אומלל זה משמש כאינדיקציה, אזי נכון להיום, מערך ההסברה הישראלי לא מתעמת עם היריב, הוא עובד אצלו.

נועם מורחי הוא מומחה לשפה ותרבות ערבית, מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה ומחברו של הרומן "דרוויש". הוא כותב אורח באתר הפורום לחשיבה אזורית.