בשנתיים האחרונות נכתב רבות על הראשים המדברים שמדבררים את ראש הממשלה נתניהו באולפני הטלוויזיה ובתוכניות הרדיו השונות, אבל נדמה שנכתב מעט מדי על העיתונאים שיושבים לידם. בעידן שבו לכל אחד יש דעה מוצקה בנוגע לכל עניין וסוגיה, אני מוצא עצמי מתלבט האם העיתונאים שיושבים ליד האנשים האלו, האם הם משתפי פעולה ביודעין או בעקיפין עם מעשה שכל מטרתו לחורר, להשחית ולפורר את העיתונאות האמיתית בישראל, או שמא גם הם הקורבנות של המעשה הזה?

נניח בן כספית. כספית הוא עיתונאי פעיל מזה 36 שנה, מי שהיה הפרשן המוכר ביותר של "מעריב" בזמן שהיה העיתון השני בתפוצתו בישראל, ושעל חגורתו כמה הישגים עיתונאים מרשימים. כיום הוא חולק מיקרופון ותוכנית קבועה ברדיו 103FM עם ינון מגל – אדם שהתפטר ממשרת חבר-כנסת מטעם הבית-היהודי אחרי שעיתונאית שעבדה איתו סיפרה שאמר לה, "אני חושב על הציצי שלך והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי'"; ומי שאמר בשידור: "במקום נתניהו הייתי מוציא תת-מקלע ויורה בעיתונאים שמבקרים אותו". בכך, כספית מעניק למגל לגיטימציה, מקרין עליו מיוקרתו האישית ומאדיר את קיומו העיתונאי.

האם כספית נוטל חלק ביודעין במשחק ציני שכל מטרתו היא רייטינג, מפרסמים והכנסות, או שמא הוא קורבן של מבנה כלכלי-פוליטי שכופה עליו לשחק את תפקיד התרנגול הצווח אל מול ההסתה של עמיתו לשידור? האם אנחנו מצפים מכספית להתפטר בזעם כדי לא להיות קשור בדרך כלשהי לאדם שקורא לרצוח עיתונאים (בצחוק, בצחוק כמובן!) או שמא אנחנו מצפים ממנו שיעמוד איתן על משמרתו כדי לאזן את דברי הטירוף של השותף שלו?

מה לגבי ירון וילנסקי? בעשרים השנים האחרונות הוא מגיש את "חמש בערב" בגלי-צה"ל. בחמש השנים האחרונות הוא נדרש לחלוק את עמדת המגיש עם יעקב ברדוגו. ברדוגו הוא עסקן ואיש עסקים, שמגיש כיום לא פחות משש תוכניות שבועיות בגלי-צה"ל אך ממשיך לקבל שכר כ"יועץ". מי שהעיתונים במערכת כינו אותו "בושה פומבית" ואין לו שום בעיה לתקוף בשידור עיתונאית שעובדת איתו בתחנה, ובאופן כללי לשמש ככלב התקיפה של ראש הממשלה בתוך גלי-צה"ל.

וילנסקי מתעמת עם ברדוגו, אך ממשיך לשדר איתו. האם בנרפות שלו הוא מעביר מסר למאזינים שברדוגו הוא עיתונאי לגיטימי, או שמא הוא קורבן של מערכת לחצים פוליטית שמופעלת על גלי-צה"ל ושבתוכה הוא לא יותר מפיון פשוט?

מה בנוגע לאמנון אברמוביץ', רינה מצליח, דני קושמרו, גיא פלג ועיתונאים רבים נוספים בחדשות 12, שנדרשים לחלוק את האולפן של "אולפן שישי" עם בועז ביסמוט, אדם שהישגו העיקרי הוא ביצירת פרויקט פוטו-פסבדו-עיתונאי קרינג'י שבו הוא מצטלם ברחבי העולם ומפרסם את התוצאה בעיתון שהוא עורך?

כאשר הם שומעים אותו מלרלר, פולט משפטים שמורכבים ממלים שאין ביניהן שום קשר, סדר, משמעות או היגיון, כאשר הם יושבים לידו ולא יודעים היכן לקבור את הבושה, האם הם אומרים לעצמם, "נו טוב, אנחנו בטלוויזיה מסחרית וזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם", או שמא הם אנשי מקצוע שבוגדים באמון הצופים ומוכרים בזול את המוניטין שלהם, כשהם מגיבים בשתיקה על דבריו החלולים של ביסמוט?

האם אנחנו מצפים מהם לקום ולומר לעורך "אולפן שישי", רון ירון (מי שקודם לכן ערך את "ידיעות אחרונות"), "נמאס לנו שמחרבים את אחת הפלטפורמות היוקרתיות ביותר שלנו", או שמא הם בעצם הנהנים העיקריים מהליצנות האווילית של ביסמוט, שכן לידו הם נראים כמי שלפחות יודעים לחבר שני משפטים? האם הם קורבן של שיטת בלפור להשתלטות על התקשורת בישראל, או שמא הם משתפי פעולה עם אותה השיטה ממש?

מה שמתרחש בחדשות 13 מרתק במיוחד. בעוד שבגלי-צה"ל ובחדשות 12 אפשר לומר שמדובר ב"אורחים", ואפילו "אורחים קבועים" אבל לא חברי מערכת, הרי שהעיתונאים של חדשות 13 מתמודדים עם בעיה חמורה בהרבה.

אנשים כמו אבישי בן-חיים, שרון גל, אברי גלעד, שי גולדן ודמויות נוספות הם בשר מבשרה של חברת החדשות או של רשת, החברה-האם. הם לא אורחים חיצוניים, לא הביאו אותם כדי "לאזן את התמונה" או למשוך קהל ימני. הם שם. הם תמיד היו שם, והם מפיצים מה שלדעתי אפשר לכנות, בלשון יפה, תעמולה, סילופים ופילוג.

אבישי בן-חיים עובד בחברת החדשות עוד מתקופת ערוץ 10, מאז שנת 2010. שרון גל היה איש ערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת ישראל-ביתנו, התפטר מהכנסת כעבור חצי שנה, הסתבך בחובות, חזר לתקשורת וכיום הוא יושב בפאנלים לצד רביב דרוקר, נדב איל וברוך קרא.

כאשר הם וחבריהם שומעים את דברי הבלע של בן-חיים, מי שפיתח מה שלטעמי הוא מותג משגשג של הסתה במתק שפתיים, ושל גל, שהישגו העיתונאי הגדול הוא הגשת תוכנית עם רני רהב, האם מצופה מהם לומר לעורכים שלהם, "תקשיבו, עיתונות זה לא", לדפוק על השולחן, לארגן מחאה ולהשמיע את קולם, או שמא מצופה מהם לעשות בדיוק את מה שהם עושים: לשבת באולפן ולנסות להדוף את חצאי האמיתות (במקרה הטוב) כדי לתת לצופים איזושהי תקווה?

אני מקווה שכעת ההתלבטות יותר ברורה. בשום אופן לא הייתי רוצה לראות את היעלמותם של עיתונאים אמיתיים, גם אם הפוליטיקה שלהם איומה בעיני (עמית סגל, למשל, או אור הלר, אילה חסון, קלמן ליבסקינד וירון דקל) לטובת ארכיאולוגים, עסקנים פוליטיים, יח"צנים ופוליטיקאים כושלים. ועדיין, אני לא יכול להימנע מלשאול את עצמי, האם הם מבינים ששיתוף הפעולה שלהם עם מעשה הסדום שנעשה בתוך המערכות שבהן הם עובדים מלבין את המעשה, מאפשר אותו, נותן לו לגיטימציה?

מתישהו תקופת נתניהו תסתיים. עכשיו, מחר כך, בעוד חודשיים – מתישהו היא תסתיים. כאשר היא תסתיים, העיתונאים שישבו במשך שנים לצדם של אנשים שאין בגופם עצם עיתונאית אחת יצטרכו לשאול את עצמם האם הם גאים במעשיהם, או שמא נתנו את ידם למעשה ההשחתה הגדול ביותר של העיתונות בישראל.