בעולם הערבי יש מאות ערוצי לוויין, רובם פרטיים ומיעוטם ציבוריים. בספירה שנערכה לפני 15 שנה תועדו 305 ערוצי לוויין ערביים בכל מדינות ערב. נתון לא עדכני - מאז נסגרו חלק מהערוצים והוקמו רבים חדשים - אבל הוא ללא ספק מצביע על השפע של ערוצי הטלוויזיה הערביים הקיים גם בימינו.

אולם שפע כמותי זה אינו ערובה לשפע בתכנים ובהפקות איכות, וערוצי הלוויין הערביים נתונים במשבר חמור, פיננסי בעיקרו, שמאיים על המשך קיומם ופוגע באיכות התכנים המשודרים בהם. כך טוען כמאל אל-קאדי, מבקר קולנוע, טלוויזיה וספרות מצרי, במאמר ביקורת על מצבם הרעוע של ערוצי הלוויין במדינות ערב, שהתפרסם ב"אל-קודס אל-ערבי" הרואה אור בלונדון.

עם כניסתם של ערוצי הלוויין לחייהם של תושבי מדינות ערב במהלך שנות התשעים, עבר עולם הטלוויזיה הערבי טרנספורמציה. מגוון הערוצים האדיר שתושבי מדינות ערב נחשפו אליו עם התקנה של צלחת לוויין קטנה בבתיהם, שינה את הרגלי הצפייה בעולם הערבי ואת התכנים ששודרו בערוצי הטלוויזיה הערביים.

אם עד אז צפו תושבי כל מדינה בערוצים הציבוריים הבודדים שניהלה כל רשות שידור ממלכתית במדינתה, כעת הוצפו מדינות ערב בערוצים חדשים, מהעולם הערבי ומחוץ לו, שאתגרו את השיח הפוליטי והתרבותי. תחנות הלוויין, יחד עם אתרי האינטרנט, פרצו את החומות בין מדינות ערב, ואיפשרו לערבים ממרוקו ומאלג'יריה לצפות בתחנות הלוויין של מדינות המפרץ, סוריה ומצרים, ולהיפך.

למירוץ התחנות הזה ולתהליך ההפרטה ההולך וגובר של שוק התקשורת בעולם הערבי, היה גם מחיר. מרגע ששוגרו הלוויינים לחלל והתאפשרו שידורי לוויין בעולם הערבי, נוצר צורך לכסות את עלויות התחזוקה הגבוהות של תחנות הלוויין וכך הוקמו עוד ועוד ערוצי לוויין חדשים, לעיתים דומים לזה לזה ומיותרים.

שפע הערוצים לא תמיד הוליד שפע תכנים. אל-קאדי טוען שערוצי הלוויין הערביים אינם מצליחים למלא אפילו מחצית משעות השידור שלהן בהפקות מקור ערביות. בשאר הזמן, כדי לפצות על המחסור החמור בהפקות מקור שימשכו צופים ויצדיקו את קיומם, נאלצים ערוצים אלה למלא זמן מסך יקר בשידורים חוזרים מהארכיון, במשחקי כדורגל ובשידורים של פסטיבלים ושל אירועי תרבות ערביים ובינלאומיים.

הסיבה למחסור חמור זה בתוכן מקורי, טוען אל-קאדי, היא שלרוב ערוצי הלוויין הערביים – הציבוריים והפרטיים – אין מספיק מקורות מימון. המימון הקיים מגיע ברובו מפרסומות, ולפי בדיקות שנערכו בשנים האחרונות, ההון הדרוש לקיומם של כל ערוצי הלוויין הערביים הוא 3 מיליארד דולר בשנה (מספר שהולך ותופח משנה לשנה) בזמן שסך כל ההכנסות שגורפים הערוצים הערביים מפרסומות מדי שנה אינו עולה על 110 מיליון דולר בלבד (הגידול השנתי כאן נמוך לאין ערוך ועומד על כ-3% בלבד).

יוצא מכך שערוצי הלוויין הערביים מצויים במלכוד: כדי לפצות על הפסדים, דרושות יותר הפקות מקור ערביות שימלאו זמן מסך וימשכו צופים, אבל כדי ליצור הפקות מקור כאלה דרוש מימון נוסף. מה גם שכל ניסיון להעלות את הרמה המקצועית של הערוצים ולעמוד בתחרות עם המתחרים מגדיל גם הוא את עלויות ההפקה, והערוצים פשוט אינם עומדים בהוצאות.

בעלי הערוצים, שמנסים לעשות הכל כדי לשמור על פעילותם של הערוצים, מחפשים אחר מקורות מימון נוספים ומגוונים, ולא אחת פונים בסופו של דבר גם לסיוע המדינה – מה שפוגע בעצמאותם. מצב עגום זה, מדגיש אל-קאדי, מעיב על עתידם של ערוצי הלוויין הערביים הפרטיים בשנים הקרובות.

לכך מחבר אל-קאדי תובנות שעלו ממחקר שערכה אשת התקשורת המצרייה הוותיקה עפאף טבאלה, שכתבה עבודת דוקטורט על הסכנות הטמונות בתהליך ההפרטה של ערוצי התקשורת. לטענתה של טבאלה, לנוכח המצב הנוכחי מתחדד הצורך לשמור דווקא על הערוצים הציבוריים ולשפר ולטפח אותם, במקום להמשיך במגמת ההפרטה של שוק התקשורת.

הפרטה זו, קובעת טבאלה, ממוטטת את שוק התקשורת, כפי שמראה גם כמאל במאמרו, ופוגעת גם באינטרסים של הציבור ושל החברה האזרחית במדינה. בתהליך ההפרטה של שוק התקשורת עובר הכוח מהמדינה לידיהם הבלעדיות של בעלי אינטרסים ומשקיעים, שכל מה שמעניין אותם הוא שורת הרווח ולא איכות התכנים.

יתרה מזאת, מוסיפה טבאלה, כשרוב הערוצים מופרטים נוצרים מונופולים תקשורתיים ותנאי ההעסקה של העובדים בהם נפגעים – מה שמקשה על יכולתם של ערוצי הלוויין לשפר את מצבם. כך נשמר מעגל הקסמים שמוביל לקריסתם הבלתי נמנעת של הערוצים הפרטיים.

גורמים רבים הובילו לתהליך ההרס העצמי הזה של ערוצי הלוויין הערביים, שהפכו לכלי השקעה כלכלי, מסכם אל-קאדי את מאמרו, אולם הסיבה העיקרית נעוצה ברעה חולה עמוקה יותר שפושה בכל מדינות ערב בימינו, והיא שממשלותיהן ויתרו על האחריות שלהן לדאוג לבעיות של בני עמן ולטפל בהן.

וכשהמדינה מפקירה את שוק התקשורת, ערוצי הלוויין הפרטיים נוהגים כרצונם, והציבור, שמוצא בערוצי הלוויין הללו מפלט מנחם, אינו רואה שהוא נפגע קשות ממצב עגום זה. פתרונות יסודיים למשברים החמורים שפוקדים מדינות אלה אינם נראים באופק.

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>