הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר מוקדשת לתוצאות סקר דעת קהל שלפיו "63% מהישראלים רוצים להתחסן". הסקר, כך מובהר כבר בשער העיתון, כלל "מדגם ענק בקרב בני ה-65 ומעלה", ו"מגלה בפעם הראשונה את עמדות הציבור ביחס לחיסון הקורונה".
גם בשער "מעריב" מתפרסמת כותרת קטנה שלפיה 63% מהישראלים אומרים שיתחסנו, אף שבעיתון זה לא נערך סקר עם "מדגם ענק" אלא פשוט עוד סקר דעת קהל של מכון "פאנלס פוליטיקס", שערך במקביל גם סקר מנדטים לעיתון. ידיעה קצרצרה על ממצאי הסקר של "מעריב" מתפרסמת בעמוד 3 בעיתון.
ב"ידיעות אחרונות", מנגד, מקדישים את כל עמוד 3 (גרסת הסדין) לממצאי הסקר שערכו, כשעל הפרשנות חתום הרכש החדש של העיתון, נדב איל. לראשונה מופיע טקסט של איל בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" ללא השורה שמציינת כי הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 13. זהו אפוא מופע הבכורה שלו כטאלנט של העיתון. בתור קבלת פנים הוענק לו שי (סקר ב"מדגם ענק" הוא הוצאה כספית לא מובנת מאליה בעיתונות של ימינו) ונשמרה עבורו הבמה המרכזית (כותרת ראשית ומחצית הכפולה הפותחת).
הטקסט של איל רהוט, ענייני, אינטליגנטי בלי לגרום לקורא להרגיש טיפש, כל מה שאפשר היה לצפות, כל מה שהנאשם בשוחד, העורך האחראי ארנון (נוני) מוזס, זקוק לו.
מוזס: "תראה ביבי, אנחנו צריכים לעשות הכל מהר כי אני צריך להזיז את הספינה. אני אומר לרון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') ביום ראשון" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)
שיחות נתניהו-מוזס "כבר היינו בסרט הזה, עשינו את זה. זאת מערכת בחירות רביעית שלנו, לא שלישית, רביעית, 96, 99, 2009 ועכשיו" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)
מוזס: "בהנחה שאנחנו מסכמים את הדברים אתה חייב לשחרר מישהו שידבר עם רון (רון ירון – עורך 'ידיעות אחרונות') את מי שאתה רוצה. אתה חודשים לא נותן את זה" (צילום מסך מתוך תמלילי השיחות בין בנימין נתניהו ונוני מוזס, חדשות ערוץ 2)
שכן זאת יש לזכור: מוזס אינו מואשם בהצעת שוחד כספית לנתניהו. העורך האחראי הציע לנתניהו סיקור תקשורתי אוהד לו ולמשפחתו ועוין ליריביו. לרתום למענו את שני כלי התקשורת המרכזיים באימפריה שלו, "ידיעות אחרונות" ו-ynet; לשנות באופן גורף את האופן שבו הוא ובני משפחתו סוקרו; לעשות הכל כדי שימשיך לכהן כראש ממשלה. על כך אין ויכוח, מוזס מוקלט בקולו סוחר בעיתונאים שהוא מעסיק כאילו היו עדר כבשים.
אם כן, מוזס רואה בעיתונות שלו כלי, לא מטרה. לפני שנחשד בפלילים השתמש בה כדי לפגוע עסקית במתחרה הגדול "ישראל היום", במתחרה קשת ועוד ועוד. מאז שנחשד הוא משתמש בה כדי להיחלץ מדין.
העורך לשעבר של "ידיעות אחרונות", רון ירון, סיקר את התפוצצות הפרשה המכונה "תיק 2000" באופן קורקטי אבל בולט. לא פרסם חשיפות נגד הבוס שלו, אבל גם לא הצניע מידע בלתי מחמיא.
ירון, בשר מבשרו של "ידיעות אחרונות" ומהעיתונאים הנאמנים ביותר שמו"ל יכול לבקש לעצמו, כבר לא עורך את העיתון. מחליפו, נטע ליבנה, קבע טון מסויג בהרבה לסיקור פרשת השוחד של מוזס. האייטמים קצרים, שמו של מוזס לעתים נעדר כליל, ובמקרים אחרים מופיע בלי כל רמז לתפקידו כבעלים ועורך אחראי של העיתון.
עורך "ידיעות אחרונות" נטע ליבנה (צילום: אורן פרסיקו)
במקביל, העיתון התנער מהקו הביקורתי מאוד שהוביל נגד פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה בשנים שבהן גונן על ראש ממשלה אחר שנאשם בשוחד, אהוד אולמרט. במקום זאת אפשר למצוא בו כיום מאמרים מגוננים על הפרקליטות, ושערים שכה מחמיאים ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, עד שהם מצאו את דרכם לכתבי הטענות של נתניהו.
לצד המאבק על דעת הקהל המתנהל באופן ישיר מול הפרקליטות, שתמיד פתוחה לעסקת טיעון ועדיין צריכה באופן רשמי להכריע האם להעמיד לדין לא רק את מוזס אלא גם את תאגיד "ידיעות אחרונות", מנהל מוזס גם מאבק עקיף. הוא עושה זאת בדיוק כפי שפעל כשביקש להעביר את "חוק 'ישראל היום'" – באמצעות כריתת בריתות ויצירת קבוצת לחץ. חלק מהבריתות של מוזס נכרתות עם פוליטיקאים, אחרות עם עיתונאים בכירים.
הטאלנט העיתונאי הראשון שהגיע ל"ידיעות אחרונות" בימים שאחרי התפוצצות הפרשה היה עמית סגל, שהחליט לוותר על התמיהה כיצד ייתכן שהמו"ל מוזס נותר בתפקידו לאחר חשיפת שיחות השוחד, כדי להצטרף ולפרסם טור שבועי בעיתון. סגל, כתב בחברת החדשות הפופולרית בישראל, הסביר את ההחלטה לעבוד עבור מו"ל חשוד (ומאז נאשם) בשוחד בכך שניתנה לו הזדמנות נדירה לקבל עמדת השפעה ולהביע את עמדותיו בפני ציבור רחב.
בין אם יש בכך ממש ובין אם לאו, התוצאה זהה: סגל, אחד העיתונאים המשפיעים בישראל אם לא המשפיע שבהם, אינו יכול לכתוב על "תיק 2000" כמתבונן מהצד. כשהוא מדווח על כשלים בחקירת המשטרה או קורא להעניק לנתניהו חנינה הוא עושה זאת כשפרנסתו תלויה, באופן חלקי, באחד הנאשמים בשוחד בפרשה.
מימין: עורך "אולפן שישי" ולשעבר עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון; פרשן "אולפן שישי" ובעל טור ב"ידיעות אחרונות", עמית סגל (צילומים: פלאש 90)
איל הוא הטאלנט הבכיר השני שמצטרף ל"ידיעות אחרונות" מאז נחשד מוזס בהצעת שוחד לנתניהו. אמנם איל כבר היה בעל טור ב"ידיעות אחרונות" כשהפרשה התפוצצה – ולא הזכיר אותה במלה כשנאם בשם מקבלי פרס סוקולוב באותה השנה – אבל רק כעת הפך "ידיעות אחרונות" למקום עבודתו העיקרי. איל אולי אינו בעל השפעה בציבור הישראלי כסגל, אך הוא זוכה להערכה בקרב האליטה (ישנה בוודאי, גוססת אולי, אך עדיין בעלת מאחזים באקדמיה ובמערכת המשפט). המעבר של איל ל"ידיעות אחרונות" תחת כהונתו של מוזס מעניק לגיטימציה למו"ל הנאשם בפלילים.
מי שחושב שהתיאור שלעיל מופרך, אולי אפילו קונספירטיבי, צריך להציע הסבר אחר. כמובן שאפשר לתאר לעצמנו מצב עניינים שבו השינוי מקצה אל קצה ביחס של "ידיעות אחרונות" למערכת אכיפת החוק; ההחלפה של העורך הראשי בכזה שמצניע יחסית את סיקור המשפט; הגיוס של עיתונאים בכירים ובעלי השפעה – נבעו כולם משיקולים עיתונאיים גרידא בלי כל קשר למאבק של מוזס להימלט מגזר דין שישלח אותו לכמה שנים בכלא.
אבל כיוון שההיסטוריה של "ידיעות אחרונות" ומוזס מלמדות שמאז ומעולם השיקול העיתונאי עמד לצד, אם לא מאחורי, השיקול האישי של המו"ל; וכיוון שמוזס כאמור כבר הוקלט בקולו מודיע שכל מה שחשוב לו זה כסף ומבחינתו אין בעיה להפוך את סיקור ראש הממשלה מן הקצה לקצה, הרי שהאפשרות התמימה נראית פחות סבירה.
כשאיל הודיע לפני שבועות אחדים על מעברו מתפקיד עורך חדשות החוץ בערוץ 13 לפובליציסט קבוע של "ידיעות אחרונות", וחטף על כך ביקורת, היו שהגנו על המעבר בטענה כי במציאות התקשורתית הנוכחית אין לעיתונאי כאיל הרבה אופציות. אולם תירוץ זה לוקה בחסר. האמת היא שאין לעיתונאי כאיל הרבה אופציות להרוויח סכומי כסף נכבדים אלא אם יעבור לעבוד עבור מו"ל שנאשם בשוחד. אם איל היה מוכן להרוויח פחות, היה יכול בוודאי למצוא תפקיד במערכת שאינה נשלטת בידי אדם כמוזס.