יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה, מלין ב"גלובס" על "פופוליזם חסר אחריות במשק האנרגיה" בישראל. בישראל, הוא מאשים, "לא נעשית עבודת מטה מקצועית ומסודרת, שבמסגרתה נבחרים הכיוונים והטכנולוגיות הנכונות שמאפשרות עמידה ביעדים תוך פגיעה מינימלית בתעשייה ובתעסוקה".
ברוך הבא מר אריה. כבר שנים שרבים, ואני בתוכם, זועקים שמדינת ישראל לא מנהלת תהליך אסטרטגי נכון בתחום האנרגיה בכלל ובתעשייה הפטרוכימית בפרט. למדינה כלל אין תוכנית אב בתחום האנרגיה, ולא הצלחנו לעמוד אפילו ביעדים הנמוכים מלכתחילה של אנרגיה מתחדשת לייצור חשמל, או של התייעלות אנרגטית והפחתת הרכבים הפרטיים.
אבל כשממשיכים לקרוא מסתבר שמה שמפריע לאריה הם דברים אחרים לגמרי. בעודנו שרויים בתחילתו של משבר אקלים חסר תקדים וסובלים מזיהום הולך ומתגבר המפיל חולים וחללים, מה שגורם לאריה לגרד הן הקריאות לסגור את התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה ולעבור לתחבורה חשמלית.
עבור אריה מדובר ב"הצהרות חסרות אחריות על-ידי מקבלי ההחלטות בתקשורת", זאת למרות שהמטרה שלהן היא הפחתת זיהום האוויר, הקרקע ומקורות המים והפחתת פליטות גזי החממה המאיימים להפוך חלקים גדולים מכדור הארץ לבלתי ניתנים ליישוב.
אבל הפופוליזם של אריה לא רק חסר אחריות אלא גם מכיל סתירה פנימית. אם לאריה באמת חשובה התנהלות אסטרטגית בניהול משק האנרגיה, הרי שהיה צריך להכיר היטב את הצעדים שכן ננקטו בעניין ולברך עליהם.
אחרי הכל, גם אם הם בהחלט אינם מספיקים, בשנים האחרונות כן נעשו כמה מהלכים אסטרטגיים לבחינת משק האנרגיה המקומי. ב-2018 הכינה חברת מקינזי עבור המועצה הלאומית לכלכלה דו"ח בנושא עתיד התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה. במקינזי בחנו מספר חלופות לתעשיית הדלקים בישראל ומצאו שעל סמך מגמות בשוק האירופאי המצביעות על ירידה בביקוש לתזקיקי דלקים, הרווחיות של בית הזיקוק בחיפה (בז"ן) צפויה לרדת משמעותית החל משנת 2025 ולכן סגירתה עד שנת 2030 תהיה הצעד הכלכלי הנכון.
ויש עוד: במסמך מדיניות של משרד האנרגיה בנוגע ל"יעדי משק האנרגיה ל-2030", המסמך הכי קרוב לתוכנית אב למשק האנרגיה, צוין כי היעד בתחבורה הוא: "מעבר הדרגתי למכוניות חשמליות ומשאיות גז טבעי, והטלת איסור מוחלט על יבוא מכוניות בדלקים מזהמים החל מ-2030".
יתרה מכך, רק לפני כשבוע החליטה הממשלה על הקמת ועדת מנכ"לים בין-משרדית לנושא פיתוח וקידום מפרץ חיפה ועתיד התעשייה הכבדה במפרץ, שתדון, בין היתר, בעתיד התעשייה הכבדה, בדגש על התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה, ובתשתיות האנרגיה במפרץ חיפה והשפעתן על משק האנרגיה הלאומי בעתיד.
כותרות מאמרו של יוסי אריה, הלוביסט הציבורי של החברות המזהמות, ב"גלובס"
בקיצור, אם המדינה באמת מתנערת ומשנסת מותניים ומנסה כן להתנהל באופן אסטרטגי ומתוכנן בכל הנוגע למשק האנרגיה, המסקנות המתקבלות הן בדיוק אלה שמזעזעות את אריה. אז מי כאן הפופוליסט? בעצם, כבר לא מדובר בפופוליזם אלא בדמגוגיה ממש.
המאמר גם כולל הטעיות ממש. כך אריה טוען כי הדרך להתמודד עם שינוי האקלים היא "באמצעות פלטפורמות התעשייה הקיימות כפי שנעשה בכל העולם המערבי". ובמילים אחרות, ניתן להמשיך עם אותם הדלקים ואותן הטכנולוגיות. האמת היא כמובן הפוכה לגמרי, וברור לכל שיש לנטוש את האנרגיות הפוסיליות הישנות והמזהמות ולהתקדם לאנרגיות מתחדשות, בפלטפורמות חדשות לגמרי.
ויש גם משפטים מופרכים, שקשה להאמין שנמצא העיתון שהסכים להדפיס אותם. "המודל העסקי הקיים של התעשייה הישראלית המבוסס על ניסיון בינלאומי, עולה בקנה אחד עם המטרות האקלימיות והסביבתיות של הסכם פריז", קובע אריה, הלוביסט הציבורי של חברות האנרגיה, אותן חברות ממש שמייצרות את גזי החממה וגורמות למשבר האקלים. אלו החברות שאריה טוען שהמודל העסקי שלהן תואם את ההסכם שכל מטרתו היא הפחתת גזי חממה.
אריה כמובן לא שוכח להאשים גם את המשרד להגנת הסביבה ב"פופוליזם" משום שהכריז על מחויבותו להפחתת גזי חממה. אבל הפופוליזם הבוטה ביותר בטור הוא כמובן התואר שאריה מתהדר בו - מנהל "המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה".
המכון, שנקרא בעבר מכון הנפט, שינה את שמו אך לא את ייעודו. הגופים מאחורי המכון הם החברות המזהמות במשק - בתי זיקוק, חברות דלק וגז, יצרני חשמל ועוד, ובניגוד גמור למה שאפשר היה להבין מהשם החדש, המכון לא פועל לקידום של אנרגיה נקייה או מתחדשת, אלא בדיוק להיפך, לקידום האינטרסים של חברות האנרגיה הפוסילית המזהמת.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)