סביבה

"שיאים נשברו ברחבי הארץ: ספטמבר השנה היה החם ביותר מאז החלו המדידות", נכתב בכותרת ידיעה של צפריר רינת בעמוד 12 של "הארץ". "לפי השירות המטאורולוגי", נכתב בכותרת המשנה, "גל החום שבר שיאים באורכו ובגובה המעלות. להערכת מדענים הדבר קשור למשבר האקלים".

משבר האקלים צפוי לחולל שינוי דרמטי – לרעה – באורח החיים של כל אחד ואחת מאיתנו כבר בשנים הקרובות. למעשה, השינוי הזה כבר מתחולל. למרות זאת, הוא מופיע רק בכותרת המשנה לידיעה בעמוד 12. ומה שעוד יותר מדהים הוא שבעיתונים האחרים אפשר לדפדף עד העמוד האחרון בלי להיתקל באזכור בודד של התופעה המשמעותית ביותר המתרחשת כרגע.

ב"גלובס" וב"ידיעות אחרונות" שני מוספים, "G" ו"ממון", מוקדשים לנושאי סביבה. "G" עוסק בחדשנות חקלאית, "ממון" בסביבה וקורונה. הרבה כוונות טובות יש בשני המוספים, וגם כמה טקסטים מעניינים, כמעט בלי עיסוק בחסמים העיקריים לשינוי: רגולציה ממשלתית ומזהמים גדולים.

"מגפה עולמית אינה הכלי הנכון לטיפול במשבר האקלים", כותב סבר פלוצקר, "צמצום של הפעילות הכלכלית והחברתית ברחבי תבל אינה הדרך המומלצת לצמצום פליטת הפחמן". פלוצקר לא מסגיר מי בדיוק טען מלכתחילה את טענת איש הקש הזו. הכוכב הבולט של המוסף הוא עציץ (מילולית).

העיסוק בירוק באופן מילולי חשוב ביותר לפתרון משבר האקלים. חידוש הקשר הטבעי בין האדם לסביבה הוא מפתח חשוב לשינויים הגדולים הנדרשים באורח החיים הפרטי והגלובלי, ויש לברך את העורכת איילת להב שבחרה להקדיש לכך את גליון "ממון" במקום להפיק עוד גליון צרכנות.

גם העיסוק בחדשנות טכנולוגית בהקשר סביבתי חשוב ביותר, שכן אין ספק שהטכנולוגיה תצטרך למלא תפקיד מכריע בפתרון, ויפה שעורכת "G" דפנה לוצקי בחרה להתמקד בחקלאות ולא בעוד גליון חג של כתבות מתורגמות. אבל גם העיסוק העיתונאי הזה במשבר האקלים, הנוח יותר והתובעני פחות, נדיר ממש בעיתונות שלנו. על עיסוק בחלק הקשה ביותר של השינוי – פירוק קשרי הון-שלטון שיוצרים ומנציחים את המשבר, אין כמעט מה לדבר.

בישראל של העשורים האחרונים היה עיתון אחד שהלך בדרך זו בכל הכוח, "דה-מרקר" בתקופת העורך גיא רולניק, גם אם נושא הסביבה לא היה אז על הכוונת. העיתונות הכלכלית היא ממילא חוד החנית של עיתונות ההמון הישראלית מבחינת הרצינות וההעמקה. שלוש נשים מובילות אותה: גלית חמי ב"כלכליסט", נעמה סיקולר ב"גלובס" וסיון קלינגבייל, שנכנסה כעת לעמוד בראש מערכת "דה-מרקר".

"כלכליסט" מוגבל מעצם היותו חלק מקבוצת "ידיעות אחרונות", הלפותה בצבת של מו"ל נאשם בפלילים ודי-אן-איי של שחיתות עיתונאית, אך "גלובס" ו"דה-מרקר" יכולים להוביל כאן מהפכה.

ב"גלובס" היה נדמה שהיא מתחילה, עם מינויה של שני אשכנזי לכתבת סביבה ומתן בולטות לכתבות בנושא. אלא שמשבר האקלים אינו עוד נושא, והוא אינו תחום לגבולות סיקור כאלה או אחרים. מהכתב הפוליטי ועד כתב התחבורה, כולם צריכים להיות גם "כתבי סביבה", שכן המשבר משפיע באופן חסר תקדים על כל תחום ותחום.

ניתן לקוות שהעורכת החדשה של "דה-מרקר" תיתן פייט ל"גלובס", תקדם החדרה של נושא הסביבה והמשבר לכיסוי של כל אחד ואחד מהתחומים בעיתון, ותרתום את הלהט ש"דה-מרקר" מסוגל לו כדי להוביל קריאה לשינויים המבניים הדרושים כדי להתמודד עם המשבר. ניתן לקוות גם שב"גלובס" יקנאו וירצו גם, ונזכה לקנאת סופרים שבאמת תרבה לנו חוכמה.

לדוגמה

קחו לדוגמה את ראיון השער של "7 לילות", עם החזאי דני רופ. רופ תמיד היה אישיות טלוויזיונית בגובה דשא, וגם כמרואיין הוא שטחי כמו מלכת יופי, אבל בכל זאת, מדובר בדמות הטלוויזיונית הכי מזוהה עם מזג האוויר, נושא שלא נחטא בהגזמה אם נקבע שיש לו קשר הדוק לאקלים.

ובכל זאת, המראיין רז שכניק לא שואל את רופ אפילו שאלה אחת על המשבר. רופ מעלה את הנושא מיוזמתו, לא חלילה משום שמדובר בהתרחשות גורלית לעתיד המין האנושי בשנים הקרובות, אלא כחלק מהגיג על שרידות כלכלית של חזאי בעידן הדיגיטלי. במילותיו של רופ: "ערוץ טלוויזיה שלא יהיה לו חזאי בכיר או כתב איכות סביבה בכיר יאכל חרא – כי כל הנושא של ההתחממות הגלובלית יהיה פקטור מרכזי בחדשות".

שכניק שואל שתי שאלות המשך, ולמשבר האקלים מוקדשים עוד כמה משפטים, בהקשר מעט יותר רציני. רופ מתאר כיצד תופעות טבע קיצוניות שגורם המשבר מכות בנו כבר עכשיו, גם כאן בישראל; קובע כי "לא מתעסקים עם זה מספיק בארץ, כי זה לא נושא סקסי", למרות ש"זה משפיע על הכל" ו"ההתחממות הגלובלית היא עניין קריטי". מיד אחר-כך ממשיכה הכתבה, ושכניק מציין כי "בין לבין הוא גם יו"ר עמותת נבחרת האמנים בכדורגל של ישראל".

המלחמה של נתניהו

נטעאל בנדל מדווח ב"הארץ" כי ההיענות לבקשות הנאשמים בנימין נתניהו ובני הזוג אלוביץ' לדחות מועדים הקשורים לבקשות טכניות בנוגע לחומרי חקירה במשפט שלהם ושל נוני מוזס עלולים להביא לדחייה בפתיחת שלב ההוכחות. עמוס הראל מפנה את תשומת הלב לכך שבתקנות הקורונה המעודכנות אסרו על עבודת עורכי-דין למעט פעולה דחופה לשימור העסק, דבר שיכול להשפיע על דחייה נוספת במשפט.

עמית סגל יוצא בחריפות ב"ידיעות אחרונות" נגד היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט – כלומר, מנדלבליט של היום, לא זה החמוד של פעם. סגל קובע שבלון הנבצרות שהוא מנפח בתקופה האחרונה "משול למי ששולף קופסת גפרורים בפתחו של מחסן אמל"ח. המחשבה לסכל את בחירתם של מיליון ו-300 אלף מצביעים ובתמיכתם של 73 חברי-כנסת באמצעות טופס חתום בידי פקיד בלתי נבחר – הוא מהלך שאביחי מנדלבליט של פעם לא היה נותן לו יד".

סגל טוען שלמנדלבליט אולי בכלל אסור לטפל בעניין, משום שהוא מצוי ב"ניגוד עניינים חריף". מהו ניגוד העניינים? מנדלבליט "מעוניין מאוד" שנתניהו יורשע. ספק אם סגל עצמו מאמין לקשקוש שכתב, שלפיו אפשר לסלק את התובע הכללי מעיסוק בכל תיק בשל ניגוד עניינים (חריף!). מה שבטוח, שגם הפעם נעדר מהטור הגילוי הנאות בנוגע לניגוד העניינים החריף של סגל עצמו בשבתו כפרשן בתיקי נתניהו, שהם גם תיקי מוזס, הבוס שלו ב"ידיעות אחרונות".

ב"ישראל היום" דווקא לוקחים הפוגה קלה מהמתקפה על מערכת המשפט הישראלית, ומעניקים פתחון פה לאחד מנציגיה. אמנם רק חצי עמוד בעמוד 15, אבל בכל זאת, מעניין שעיתון מפרסם טור נגד עצמו. גיל לימון, "עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה", כותב על "מכונת השקרים וההסתה" של נתניהו נגד מערכת המשפט שהגישה נגדו שלושה כתבי אישום. כמובן שהשמות "נתניהו" ו"ישראל היום" לא מוזכרים בטור. יש גבולות לסובלנות.

ב"הארץ", נחמיה שטרסלר בעד חנינה לנתניהו.

דמוקרטיה

ב"גלובס" מתייחס יואב קרני ל"תרחיש האימים של הבחירות בארצות-הברית" – טראמפ מפסיד, אך מסרב לקבל את התוצאות. "המידה שבה המערכת הדמוקרטית תלויה על בלימה מתחוורת לנו עכשיו יום אחר יום", הוא כותב.

לדבריו, "הדמוקרטיות המצליחות ביותר של זמננו הן אלה שבהן הדמוקרטיה הצליחה להתנהל מאליה, כמעט מתוך אינרציה, מפני שהניסיון להציג אלטרנטיבה לא דמוקרטית היה מעורר גיחוך, או לפחות רתיעה; משהו מסוג ההערה המיוחסת לאריאל שרון כאשר נשאל מדוע אין בישראל הפיכות צבאיות. הוא אמר (אם אינני טועה) שקצינים וחיילים היו פורצים בצחוק אילו היו מצטווים לעלות על הכנסת. הם בוודאי היו צוחקים, או נרתעים, אילו הצטוו לעלות על הבית הלבן, או על הפרלמנט בווסטמינסטר. אבל אם נשיא ארצות-הברית מסרב להתחייב שהוא יקבל את תוצאות הבחירות, איך יגיבו שאר חלקי המערכת?".

קרני טוען שטראמפ הוא הנשיא הראשון שטופל אשמת בגידה על מועמדים רק מפני שההינו להתחרות בו, ועל כלי תקשורת רק מפני שמתחו עליו ביקורת; שמעלה על דעתו להאריך את נשיאותו בלי בחירות ואומר שימנע ספירת קולות בטענה שהם מזויפים (קרני מתייחס להכרזתו של טראמפ ביחס להצבעות באמצעות הדואר, שאמורות להתבצע בהיקף גדול מבעבר בשל מגפת הקורונה). האם הסימנים הללו הם "תעתוע אופטי"? "ההיסטוריה נוטה להזהיר אותנו מפני הנחות שכאלה", הוא עונה לעצמו.

גם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" כותב כי טראמפ "מאתגר את השיטה הפוליטית כולה. בפעם הראשונה מאז פרשת ווטרגייט, אולי בפעם הראשונה מאז אישור החוקה, מתנגדיו משוכנעים שהדמוקרטיה האמריקאית בסכנה. הם מסתמכים על הסירוב שלו להכיר בתוצאות הבחירות, על ההסתה שלו נגד ההצבעה בדואר ועל האיום המרומז שלו להוציא מיליציות ימניות לרחובות". ישראל בריאה יותר מארצות-הברית, הוא ממשיך וכותב, "אבל כל מה שעושה נשיא ארצות-הברית משמש השראה".

ב"ידיעות אחרונות", דויד גרוסמן זהיר פחות. "הולכת ונוצרת כאן דיקטטורה כמו-דמוקרטית", נכתב בציטוט המקדם בשער "7 ימים" את הראיון איתו. גם גרוסמן, כמו קרני, מדבר על מעבר הגבול שבין הבלתי מתקבל על הדעת למתקבל על הדעת: "פתאום אתה רואה רגעים שיש בהם אפשרות כזו, שעד עכשיו לא היתה בכלל אפשרית והגיונית". עילת הראיון היא קידום מכירות למסלול סיור שהקימה עיריית ירושלים בעקבות אחד מספריו של גרוסמן. אז מה, דיקטטורה? אפשר אולי להציע כלל אצבע: כל עוד האמירות על קץ הדמוקרטיה מפיהם של אנשי רוח באות במסגרת קידום מכירות, אפשר להשאיר את הקסדה בארון.

גליון סוכות של "גלובס" מוקדש כולו לאיחוד האמירויות (ששמה מאוית לא נכון בערבית על השער). "עוד דבר שחשוב לזכור הוא שלא מדובר בדמוקרטיה", נכתב בכתבת "בדרך לעשות עסקים באמירויות: אלו הדברים שכדאי לכם לדעת". ההשלכות של היותה של המדינה דיקטטורה דכאנית ("מדינה היררכית"), אם תהיתם, היא ש"אין חלטורות ואין לעקוף את האישורים. חייבים לעשות הכל כמו שצריך. אין קיצורי דרך כמו שהישראלים אוהבים". מחיר הדמוקרטיה.

פוליטיקה

הדיקטטורה כבר כאן, לפחות בחלק מהמדורים, אבל אנחנו בכל זאת דמוקרטיה, ובדמוקרטיה יש בחירות, ואין מי שחושב שהן לא יגיעו טרם זמנן. "הערכה: נתניהו ובנט חתמו על 'הפסקת אש'", מדווח יובל קרני ב"ידיעות אחרונות". ההערכה היא של אביגדור ליברמן. "בנט כבר סגור עם ביבי אחרי הבחירות הבאות", הוא מוסר לקרני.

ליברמן נותן גם "סימנים". אחד מהם הוא ראיון השער עם בנט שהתפרסם לפני שבועיים ב"ישראל היום", כשהמראיין הוא העסקן יעקב ברדוגו, מנאמניו הקרובים של נתניהו בתקשורת. והנה גם פתרון אפשרי לחידת נאמנותה של מרים אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", שהתעוררה, שוב, בעקבות אותו פרסום. נאמנות לנתניהו או לבנט? ובכן, למה או-או כשאפשר גם וגם.

ב"בשבע" כותב יאיר שרקי על שיחות טלפון אישיות שערך נתניהו בעצמו, באופן יוצא דופן, עם שני אדמו"רים כדי להניע אותם להורות לאנשי קהילתם לשמור על הנחיות הקורונה. שרקי רואה בכך "ניסיון אחרון של נתניהו להתמודד ישירות עם כיסי ההתנגדות הגדולים של המגזר – התנגדות לתקנות הקורונה, שעשויה להפוך לעוינות כלפיו". עלייה בתחלואה במגזר החרדי לעומת המגזר הכללי והערבי, כותב שרקי, תאלץ את נתניהו לאמץ את מודל הרמזור ותייצר עימות בינו לבין המפלגות החרדיות, שמספקות את המצע ההכרחי עבורו לקיומה של קואליציה.

הפקרות קורונה

הכותרת הראשית של "מעריב" יוצאת דופן לעומת העיתונים האחרים ומקדמת עמדה בעייתית שלפיה מגפת הקורונה לא מסוכנת כפי שהממשלה רוצה שנחשוב. "היסטריית הבדיקות הרגישות", "כך משתקים את המדינה", "מספר המאומתים בישראל גבוה פי 4 מבריטניה; מספר המתים – נמוך פי 4", "מומחים: מחמירים בבדיקות הקורונה וגורמים להפרזה במספר החולים". כל זה ארוז עם הסטמפה "בלעדי – תחקיר 'מעריב'".

כשמדובר בוויכוח על חומרתו של נגיף הקורונה, שעדיין נחקר והשפעותיו לא נודעו עד תום, ויכוח שיש לו משמעויות של חיים ומוות, ומול ציבור מבולבל שכמה למידע מהימן, ניתן היה לצפות מ"מעריב" לקצת יותר צניעות וקצת פחות סימני קריאה. נכון, טוב שיש גם מי שמאתגרים את המערכת ומציבים סימני שאלה. השאלה היא אם ב"מעריב" מסוגלים לעשות זאת באופן רציני ואחראי. "מעריב" גם כך מחזיק מערכת דלילה, שבקושי נושאת על גבה את עול הוצאתו היומית של עיתון, שלא לדבר על תחקירים עיתונאיים של ממש.

ואכן, קריאה של ה"תחקיר" עצמו מגלה כתבת ראיונות קצרה, שבה מצד אחד "מומחים" שאינם מזדהים (למעט רופא אחד, שמתבטא באופן מתון ביותר) ואחד שכן מזדהה, ושמו יורם לס. מולם מספר גדול יותר של מומחים, שגם מזדהים בשמם המלא, שמסבירים מדוע התיאוריה של "מעריב" אינה נכונה.

זה לא מונע מעורך "מעריב" להדפיס לצד היעני-תחקיר טור של אחת משני החתומים על הכתבה, מעיין הרוני, תחת הכותרת "כרסום באמינות". אם יש כאן כרסום באמינות, הרי הוא באמינותו של "מעריב", שהולך כאן בעקבות סוגת "עיתונות הצעקות" של אחיו לקבוצת התקשורת של המו"ל אלי עזור, רדיו 103FM.

לשמחתנו, אנחנו בכל זאת חיים בדמוקרטיה, ואין אצלנו עונשים לעיתונות בלתי אחראית. ב"מעריב" יכולים להמשיך ולהתנהל באופן מופקר. נאחל להם בריאות. גם זה מחיר הדמוקרטיה.

עוני קורונה

עמוד 5 של "ידיעות אחרונות" מוקדש להשפעת הסגר על השכבות העניות: "מאות אלפי ילדים ברחבי הארץ נותרו ללא ארוחה חמה", בשל סגירת מוסדות החינוך (הדר גיל-עד). במדור "1 מתוך 1,600", המוקדש לנפטרים מקורונה, נפרדת ברוניה ויניצקי מבעלה, בנימין, בן 79. אם מטרת המדור היא להביא את סיפוריהם של הנפטרים כדי להאניש ולהתריע מפני המגפה, הרי שהיא אינה מושגת – בנימין ויניצקי נותר רק שם (ותמונה). היכולות המוכחות של "ידיעות אחרונות" בהפיכתו של סיפור חדשותי לפרסונלי לא באות במקרה זה לידי ביטוי.

קורונה במגזר

"הזלזול של המגזר החרדי ייגמר באסון", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט המיוחס ל"מערכת הבריאות", הממשיכה לספק חומרים גם לכותרת המשנה: "במערכת הבריאות מצביעים על 'אפקט ההתקהלות' של ראש השנה ועל ההתעלמות הבוטה מההגבלות בקרב החרדים, כולל הקמת סוכות ענק, פתיחת שוקי ארבעת המינים וסירוב של הרבנים הבכירים להורות על סגירת בתי-הכנסת. החשש: בקרוב נרגיש עלייה דומה בעקבות ההתקהלויות של יום כיפור". "החודש הפכה ההפקרות לאידיאולוגיה", נכתב בתמצית טור של עמית סגל, הנדפסת לצד הכותרת הראשית.

"שבועיים לסגר השני, התחלואה לא נבלמת והמחדלים נמשכים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת המשנה מדגישה: "40% מהנשאים שזוהו בימים האחרונים הם מהחברה החרדית. בקרב הערבים והיהודים הלא חרדים מסתמנת מגמת התייצבות".

גם ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מוקדשת למגפה, אולם אין בה זכר לכך שמי שמוביל כעת את ההדבקה הוא המגזר החרדי. הכותרת הרומזנית היא "אתגר סוכות", ובכותרת המשנה נכתב כי "לא יהיו הנחות לשום מגזר".

"תחלואה ללא בלימה" היא כותרת "יתד נאמן", הטבלואיד החרדי הנפוץ המזוהה עם הציבור הליטאי. כותרת המשנה מוסרת על סכנת אי-ספיקה של בתי-החולים ומזהירה מפני אכיפה נמרצת של הסגר.

כותרות אחרות מדגישות את חשיבות קיום ההוראות הממשלתיות: "יש חיוב שמירת הבריאות, והנזהר בזה מקיים מצווה", "להיזהר בכל אמצעי הזהירות שהרופאים אומרים, מסכה, ואפילו תפילה בחצר, באוויר, וגם עם מרחקים", "קריאתם של מרנן רועי ישראל רשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א ורבינו מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א לשמור על הנחיות הרופאים התקבלה בכל תפוצות ישראל".

"המבשר", יומון חרדי אחר, מזוהה עם הציבור החסידי, שבעיתונות הכללית הוצג כמוביל את חוסר הציות להוראות. הכותרת הראשית דווקא מדגישה כי "הנתונים ממשיכים להיות קשים: בשלושת הימים האחרונים נפטרו יותר ממאה חולים בנגיף הקורונה". מאמר המערכת מזכיר באופן אגבי את "המסכה על הפנים וההגבלות החשובות האחרות", אך הידיעות העוסקות בקורונה מתרכזות בקריאה למעשי חסד, בניסיון של חברי-כנסת חרדים להקל על ההגבלות ובקריאה לבחורי ישיבה ללמוד זה עם זה בתקופת החופש מהישיבה (וליחסי-ציבור לעיריית בני-ברק וקופת חולים מאוחדת).

בעמוד 18 מתפרסמת הכותרת "התחושה שיש אלפי בחורי ישיבות חולים שמסתובבים היא לא נכונה", המיוחסת לרוני נומה, פרויקטור הקורונה למגזר החרדי במשרד הבריאות, שייחס את הקפיצה במספר החולים במגזר לקפיצה בבדיקות לאחר הפסקה בשל סוף השבוע הארוך של יום כיפור. בשער האחורי, בתוך ידיעה קצרצרה על סגירת מערת המכפלה למתפללים, מובאת קריאת המשטרה להישמע להוראות הסגר.

ב"הפלס", יומון הקנאים, המוזיקה ממשיכה להשתנות מקבלת הדין (הממשלתי) לכיוונים של התרסה וכפירה (בשלטון). "מחאה נמרצת בעקבות קריאות רשמיות להתנכל לחיי הדת ולעולם הישיבות", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "בציבור החרדי מזהירים מפני צעדים פרובוקטיביים של שיגור גורמי אכיפה בניסיון לכפות השבתת חיי התורה והתפילה בימי החגים", נכתב בכותרת המשנה.

כותרת אחרת מודיעה כי לפי "פרויקטור הקורונה", "מרבית הנדבקים החדשים הם חרדים", אך מרגיעה: "בחסדי שמיים – בציבור החרדי מסתמנת מגמה של תמותה נמוכה העומדת בניגוד להדבקה הגבוהה".

בתוך העיתון משווים את המדיניות הממשלתית ל"מחזות המזכירים תקופות אפלות תחת משטרים רודנים ואנטישמיים" ול"יבסקציה", המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות (מטאפורה פחות מוצלחת עבור עורכי "הפלס", שכן לצד מלחמתה ביהדות נלחמה ה"יבסקציה" בחורמה גם בגילויי ציונות).

פרשנים בעיתונות הכללית הסבירו כי ההתנגדות העזה בקרב חלקים בהנהגה החרדית לקיום הוראות הקורונה נובעת מהחשש שהפוגה באורח החיים החרדי הנוקשה יוביל לגל עזיבה. הסבר זה יכול להתאים להבדלי הגישה בין שלושת היומונים: ככל שהציבור שאליו הם פונים שייך לקבוצה קיצונית ומסוגרת יותר, כך יגבר חשש ההנהגה כי הרפיה מסדר היום החרדי תביא לנטישתו.

אישוש לפרשנות זו אפשר למצוא ב"הפלס" עצמו, שמאמר המערכת שלו מוקדש לאזהרה כזו בדיוק. הוא כתוב בשפת הצפנים האופיינית לעיתונות המגזרית (גם כאן, פעמים רבות, כעומק הקיצוניות כך עומק החידתיות), אך מתייחס במישרין למחקר של המכון לדמוקרטיה שלפיו מדיניות ההתמודדות עם מגפת הקורונה "יכולה להפוך את המשבר להזדמנות לקירוב ושיפור יחסי הגומלין בין הציבור החרדי לחברה הכללית ומוסדות המדינה מתוך התבססות על אזרחות משותפת".

מה שבעיני כותבי המחקר היה בוודאי טקסט אופטימי הוא עבור אנשי "הפלס" חזון בלהות מאיים: "דוברים ו'מומחים' שונים מבקשים לנצל את המהומה הנוכחית להנעת תהליכים שתכליתם המשך המזימות המוכרות לחינוך מחדש של היהדות החרדית".

איך נכתב ב"יתד נאמן"? "לידיעת המתפללים במנייני החצרות: היום תורגש התקררות קלה נוספת".

בחירות בארצות-הברית

נחום ברנע מתפאר במדורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כי חזה את נצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות-הברית ב-2016 בניגוד לסנטימנט שרווח בקרב עיתונאים אמריקאים. "טראמפ הולך לנצח, אמרתי לעמיתים אמריקאים. [...] הם סירבו לראות את מה שבלט כל-כך לעיניו של זר, אורח לרגע".

ב-2016, שלושה וחצי שבועות לפני יום הבחירות, בתחילת המסע שלו בארצות-הברית, כתב ברנע על הילרי קלינטון ש"היא תצליח, כנראה, להתמודד עם טראמפ בקלפי". בשער המוסף שיצא לפני יום הבחירות נכתב בהפניה לטורו: "גם אם דונלד טראמפ יפסיד ביום שלישי, ולא בטוח שיפסיד". ביום הבחירות, ב-ynet, נזהר ברנע ולא סיפק תחזית באשר למנצח. אין תחת ידי כרגע את הטורים עצמם שכתב ברנע, אבל לא זכור לי שהוא סיפק בהם תחזית נועזת כזו לקוראיו. אולי שמר אותה לעמיתים מאמריקה, ואולי אני לא זוכר טוב.

כך או כך, היום הוא מספק סיכום קצר לדמותו של טראמפ לקראת תום כהונתו: "כישלון עסקי כרוני, שקרן פתולוגי, בור, חובבן, משתמט מתשלום מס, אופורטוניסט, סקסיסט, דמגוג, גזען, רברבן ובהתנהגותו בריון גס רוח. אני יכול להבין מדוע אנשים שמתעבים אותו חשים כלפיו בחילה פיזית. זה לא אומר שהוא לא יכול לנצח בבחירות". טור אחריו, עמית סגל מוכן להודות שלטראמפ, שדירדר את השיח הפוליטי לתהומות שאפילו בישראל "לא העזו לרדת אליו", יש "אופי קלוקל משהו".

אפילו ב"ישראל היום", רכושם של זוג המיליארדרים שהיו מנוע פיננסי מרכזי מאחורי עלייתו של הכישלון לשלטון, מדפיסים ידיעה המביעה מורת רוח מהקרקס של טראמפ, "אחרי שהעימות הנשיאותי הראשון הזכיר יותר היאבקות בוץ מאשר דיון ענייני". בסוף הידיעה אפילו כתוב, במאמר מוסגר, שטראמפ "ספג ביקורת רבה מבית ומחוץ על התנהלותו בעימות".

התגרה בימין

"אי-אפשר לסיים את השבוע הזה בלי להתייחס להתנהלות של כמה פרשנים שבטוחים שהם ורק הם מייצגים את דעת הימין. אותם פרשנים פתחו במתקפה מתוזמרת להפליא כלפי אנשי תקשורת בולטים בציונות הדתית (גילוי נאות: ביניהם גם עורך עיתון זה), המעלה מחדש כמה שאלות יסוד על ייצוג הימין בתקשורת", כותב ניצן קידר ב"בשבע" על התגרה בתקשורת הימין שחולל קלמן ליבסקינד ב"מעריב" כשכתב טור חריף נגד נאמני נתניהו בתקשורת, כמו שמעון ריקלין וברדוגו, לאחר שאלו יצאו למתקפה נגדו ונגד עיתונאים ימנים אחרים שכתבו בעד הסדר שיוריד את נתניהו מכס ראש הממשלה תמורת מחיקת אישומיו הפליליים.

"לצאת נגד קבוצה של ארבעה-חמישה כותבים ומשדרים אשר שיקפה את דעתם של לא מעט אנשי ימין, שלפיה בנימין נתניהו צריך לעשות עסקה עם הפרקליטות ולסיים את כהונתו – זו לא אג'נדת ימין, זו אג'נדת רק-ביבי", כותב קידר.

גם אנשי רק-ביבי מספקים היום מהגיגיהם בעיתונים. אמנון לורד, בשבתו כקונספירטור ראשי, מסביר כמובן שרעיון העסקה שהעלו ליבסקינד-נוביק-סגל-שילה ("הדחת נתניהו", בלשונו של לורד), הוא חוליה בשרשרת של מזימות נסתרות ש"השמאל" מניע. מזימות אחרות לדוגמה: בניית גדר ההפרדה, ההתנתקות, הנסיגה מלבנון.

לורד, שכמו גבינה לבנה, הסהרוריות של טוריו אינה משתבחת עם השנים, ממשיך להפליג בדמיונות וקובע כי למזימת השמאל ("הקיצוני") שותפים הפעם, מלבד אהוד ברק כמובן, גם הציונות הדתית ונפתלי בנט, וזאת במטרה להכשיל את המאבק במגפת הקורונה (מה?).

מירכתי "מעריב" משיב גם אלי ציפורי לליבסקינד, שוכן הספסלים הקדמיים בעיתון. בתגובות ששיחרר ברשתות החברתיות הצדיק ציפורי את הכינוי "ביב שופכין" שהדביק לו ליבסקינד, אך הטור בעיתון כתוב בסגנון זהיר, גם אם התוכן עדיין רצוף דמגוגיה וגלגול עיניים, כיאה לכותב שאין עבורו הבדל אמיתי בין אמת לשקר.

די בכך שנציין כי ציפורי, שרוב הקריירה שלו היה מזוהה עם הימין כמו שחמור מזוהה עם אופי נוח, מאשים את ליבסקינד שהוא לא "ימין אותנטי". הדובדבן: ציפורי, שסגנון כתיבתו מטונף עד כדי כך שאתה תוהה אם בילדותו הוכרח לאכול סבון, קורא למבקריו להקפיד לא רק על "עיתונות תחקירית ועיתונות חופשית, אלא גם על צניעות, ובמיוחד על הערך הבסיסי בחברה אנושית: להיות בן אדם".

אגב, שילה עצמו, העורך של "בשבע" שקידר מזכיר, מספק תשובת נגד לטור הכפרני ההוא ומקדיש השבוע את טורו למתקפה על ההפגנות (באמצעות התפתלות מכמירת לב הוא מגיע למסקנה שהן לא דמוקרטיות – כי נתניהו נבחר הרי באופן דמוקרטי).

אנחנו כעת במלחמה, מסביר שילה, ונתניהו הוא הרמטכ"ל, ולכן להפגין מול ביתו זה כמו להפגין מול ביתו של הרמטכ"ל בעת מלחמה. "אנשי שמאל שהשנאה אינה מעוורת את עיניהם מבינים שזו לא עת להפגנות", הוא מסכם. מאחר שרק לפני כשבועיים הסביר שילה מדוע נתניהו אינו כשיר להמשיך לתפקד כראש ממשלה, בעיוורון הוא מבין.

ועוד אגב, שילה חוזר על הטענה הפופולרית, ששותפים לה פובליציסטים מימין ומשמאל כמו גם ראש הממשלה עצמו, שלפיה ההפגנות דווקא מועילות לנתניהו בדעת הקהל. כמו כל סוגיה הקשורה להשפעות תדמיתיות, לא נראה שאפשר להגיע להכרעה לכאן או לכאן, אבל אפשר לתת סימנים לכאן או לכאן. התיאור של השר יזהר שי במדורו של נחום ברנע, שמצטרף לטקסטים רבים אחרים, את המאמצים שהשקיע נתניהו בהטלת איסור על ההפגנות, והעובדה שכלי התקשורת המזוהים עמו משתדלים להמעיט בערכן ובסיקורן, מלמדות הפוך.

הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, מתראיין לעפרה לקס במוסף "אתנחתא" של "בשבע": "כשאנשים דתיים הולכים לתקשורת הכללית – או שהם נכנעים ועוזבים, או שהם מאמצים את צורת החשיבה של התקשורת ומוותרים על הערכים שלהם". כדאי לזכור מהם אותם ערכים: מפלגת נעם והעמותות שסביבה, שהן הזרוע הציבורית של הזרם הדתי שהצמיח את המכינות, מקדמות שיח שנאה מבהיל נגד התרבות הכללית. סדן מתייחס ל"התבטאויות שערורייתיות" שיצאו מרבני בית-המדרש שלו ומסביר שלמדו לקח וכעת הם מתבטאים באופן זהיר.

סימנייה

קלמן ליבסקינד מקדיש את טורו ב"מעריב" לקהילת המהגרים שישראל מותירה תלויים באוויר: "מסתננים שמעורבים בעבירות חמורות משוחררים לרחובות ישראל באופן סדרתי על-ידי בית-הדין למשמורת, רג'א מרזוק. פדופילים שתקפו ילדות, עבריינים אלימים במיוחד, וסוחרי סמים, משולחים שוב ושוב לחופשי על-ידי הדיין, ללא הגבלות וללא פיקוח משמעותי. אם לא ייעשה משהו בעניין, רשימת הקורבנות רק תלך ותגדל".

הנימה היא כמובן קסנופובית, אבל בסופו של דבר, קהילת הזרים היא מי שסובלת יותר מכל מהתופעה שחושף ליבסקינד, גם אם הדרך לטיפול בבעיה לאו דווקא תתאים להשקפת עולמו.

פרסום סמוי

דני רופ, בראיון לשכניק, מתייחס לתופעה של מכירת תוכן למפרסמים והצגתו לציבור כאילו מדובר בתוכן עיתונאי, מה שנקרא "פרסום סמוי" או "תוכן שיווקי". רופ צפוי להגיש בקרוב תוכנית חדשה ברשת 13, הערוץ שלאחרונה פיטר אותו מחברת החדשות שלו. "זאת תוכנית כלכלית בלילה, ב-11 וחצי, אחרי 'היום שהיה'. זה מתוכנן לפעם בשבוע, במטרה שיתפתח", אומר רופ.

"פלטפורמה נוחה לתוכן שיווקי?", שואל שכניק. "אני אגיש את התוכנית ולא אהיה מעורב בתוכן השיווקי. נעסוק בעולם הנדל"ן, שוק ההון, חדשנות, רכב, בעצם 'לילה כלכלי' הדור הבא. מה ששרון גל עשה בזמנו היה מהפכה. אין לי מושג למה הורידו את 'לילה כלכלי'. ברשת בדקו והציבור רוצה דבר כזה".

"מה העמדה שלך לגבי תוכן שיווקי?", שואל שכניק. "היום אין סיכוי לערוץ טלוויזיה להתקיים בלי מינון מסוים של תוכן שיווקי. בכל תוכנית יש תוכן שיווקי, חוץ מחדשות, השאלה היא המינון ואיך עושים את זה. אם אתה מביא תוכן שיווקי שעל הדרך נותן ערך מוסף לצופים, זה בסדר".

אפשר לדמיין את אותו דיאלוג בראיון הבא שיערכו השניים: מה העמדה שלך לגבי עיתונות? בכל תוכנית יש גם קצת עיתונות, כל עוד זה מביא ערך מוסף, זה בסדר.

ענייני תקשורת