האם רשאי ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על הקמת תחנת רדיו צבאית? דוד בן-גוריון היה משוכנע ב-1950 שהחלטה כזו היא בתחום סמכותו. הרמטכ"ל יגאל ידין הניח בפניו את ההצעה להפעיל את תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל, ובן-גוריון היה מוכן להורות על תחילת הפעלתה. יעדי התחנה, כך נקבע, יהיו חינוך, קליטת עולים בצבא וגם הזעקת אנשי מילואים בשעת חירום.
אלא שאז קמו המתנגדים.
מול בן-גוריון התייצב שר האוצר אליעזר קפלן. "אני רוצה לדעת מדוע נחוצה לנו תחנת שידור שניה [לצד קול-ישראל], ומתי אושר התקציב ומניין יוקח?", שאל.
מזכיר הממשלה זאב שרף הזכיר לבן-גוריון: "אדוני, החלטה כזו איננה בסמכותך. עליך לקבל את אישור הממשלה".
טוב, נאנח בן-גוריון, נמנה ועדה שתבדוק את הנושא. אבל חברי הוועדה לא הגיעו להסכמה. לא היתה ברירה אלא לקיים דיון בממשלה.
ב-7 בספטמבר 1950 פתח ראש הממשלה את הדיון באמירה: "אבקש את הממשלה לדון בעניין קטן אחד – בדבר השידור הצבאי. הזמנתי לדיון בסעיף זה את הרמטכ"ל, היות ויש סכסוך בשטח זה בין הצבא והאזרחים. נגמור בעניין זה פעם".
אבל מהר מאוד הסתבר לראש הממשלה ש"העניין הקטן" הזה מעורר התנגדות רבה, גם בקרב שרים ממפלגתו.
בן-גוריון והרמטכ"ל יגאל ידין בפגישה עם חיילים (צילום: לע"מ)
ראשון המתנגדים החריפים להקמת גלי צה"ל היה שרף עצמו, שלצד תפקידו כמזכיר הממשלה היה גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה. תחת אחריותו פעלו גם תחנות הרדיו של קול-ישראל, כפי שהיה עד הקמת רשות השידור ב-1965. "יש 'תוכנית לחייל' המשודרת על ידי קול-ישראל", אמר שרף. "אם צריך להעביר שעת השידור של התוכנית הזאת לזמן נוח יותר, יש מקום לדון על כך, ושירות השידור נכון לברר את השאלה. אם יש לצבא רצון להשפעה מכרעת על 'תכנית לחייל' יש מקום גם לכך. אבל אין טעם להקים שירות שידור מקביל".
את העמדה ההפוכה השמיע כצפוי הרמטכ"ל ידין. הוא הסביר כי שידור צבאי חינוכי הוא כלי חיוני להתגבר על הבעיות הרבות בתחום קליטתם של עולים חדשים שגויסו לצה"ל בלא ידיעת עברית.
אבל בתוך זמן קצר מצאו עצמם בן-גוריון ואנשי הצבא מול מתקפת שרים, גם ממפלגתו של ראש הממשלה. הם לא הבינו מדוע אי אפשר להסתפק בהרחבת התוכנית הצבאית ששודרה באותה תקופה בקול-ישראל. הוויכוח עסק בעלויות הכספיות של הפעלת שתי תחנות שידור במקביל, אבל בין השורות ניתן היה להבין שיש שרים החוששים מן המעמד העצמאי המיוחד שנוטל לעצמו משרד הביטחון.
גולדה: איננו רוצים בעם ציבילי ועם צבאי לחוד. אני יודעת שבעולם הגדול מקובל שהחייל זה ייצור אנושי אחר. אבל אצלנו זה לא יכול להיות כך. נכון שהחייל שלנו, במידה שהוא מתחיל להבין ולשמוע עברית, צריך גם לשמוע כל אשר כל איש ביישוב שומע בשידורי הרדיו
כך לדוגמה גולדה מאירסון, שרת העבודה, הזהירה מפני הפרדה בין הצבא לאזרחים, "הציביליים", כלשונה. "איננו רוצים בעם ציבילי ועם צבאי לחוד. העניינים האדמיניסטרטיביים והאחרים אינם מעניינים אותי כל כך, כמו הדברים ששמענו עליהם פה […] אני יודעת שבעולם הגדול מקובל שהחייל זה יצור אנושי אחר. אבל אצלנו זה לא יכול להיות כך. שנית […] נכון שהחייל שלנו, במידה שהוא מתחיל להבין ולשמוע עברית, צריך גם לשמוע כל אשר כל איש ביישוב שומע בשידורי הרדיו".
אבל היו גם תומכים, ולא רק מטעמי של חינוך וצרכי הצבא. שר האספקה והקיצוב דב יוסף אמר: "אני רוצה להביא נימוק, שאולי יצלצל מוזר באוזניכם. אני בעד קיום המשדר המיוחד של הצבא מנימוקי ביטחון. אנו חיים בארץ מוזרה, עם כל מיני בעיות הניצבות מדי פעם בפני הממשלה. אני בטוח שאילו יכלו אנשי 'חירות' לארגן פוטש היו תופשים בראש ובראשונה, או מנסים לתפוס, את תחנות השידור שלנו. אני אפוא בעד זה שיהיה לנו משדר במקום שבו נוכל להיות בטוחים, עד כמה שאפשר להיות בטוח שדבר כזה לא יקרה".
"אפשר לתפוס גם את התחנה הצבאית!", הגיב שר הסעד הרב יצחק מאיר לוין. "אם יתפסו את המשדר הצבאי וישתלטו על מחנות הצבא שלנו – אזי נגמר העניין", הגיב השר יוסף, אבל זה לא כמו ברדיו הציבילי. כי על ידו עומד לכל היותר שוטר דרכים. מה יעשה אם תתנפל עליו פלוגה גדולה? להיכנס למחנה צבאי זה הרבה יותר קשה… אני רואה ערך בזה שלצבא יהיה משדר משלו".
כאשר הגיעה שעת ההצבעה החליטו השרים על חודו של קול לאשר את הקמת גלי-צה"ל. חמישה שרים היו בעד, ארבעה נגד. אך גם ניצחון דחוק זה לבן-גוריון ולצבא הושג רק אחרי ששר החוץ משה שרת הציע לקבוע כי השידור יהיה בתיאום עם קול-ישראל, ורק לניסיון לשנה אחת.
מודעה ב"במחנה" לקראת השקת התחנה הצבאית גלי-צה"ל (27 באוגוסט היה התאריך המקורי להשקת התחנה, אך בשל המחלוקת על הקמתה נדחה המועד)
עוד באותו חודש, ב-24 בספטמבר, הושקה תחנת גלי צה"ל בבית הספר "המנחיל" ברמת-גן.
כך תיאר למחרת כתב "הארץ" את האירוע:
"בבית אפור, שחלונותיו נסתמו בשקי חול, נחנכה אמש התחנה הצבאית גלי צה"ל. רק קומץ שכנים התאסף סביב החצר, שמכוניות צבאיות נכנסו ובאו בזו אחר זו לחצר רחבת הידיים. סמוך לשעה שש וחצי, שעת פתיחת השידור, הגיע למקום הרמטכ"ל עם פמלייתו וכן ראש אכ"א, האלוף ז. מזא"ה. בחצר קידמו את פניהם ראש ענף השכלה והסברה במטכ"ל, סגן אלוף [אהרן] זאב.
"בחדר סמוך לאולפן הותקן מכשיר רדיו צבאי, ועל שולחן צבאי הועמד כיבוד של צנע. כאן האזינה הפמליה לשידור, כש"הבוס" עצמו נכנס לאולפן לשדר את דבריו. ב-6.30 נשמע קול החצוצרה, אות התחנה. ליד המיקרופון עמד אותה שעה מנהל התחנה, סגן צבי בורושק, מעובדי קול ישראל לשעבר, אשר בין הקירות שכוסו שמיכות צבאיות אפורות (לצרכי בידוד) פתח את השידור. מיד לאחר מכן הושמעה 'התקווה' והחל הטקסט הרשמי. בסיומו נתיישבה ליד המיקרופון עפרה בורלא, בתו של הסופר יהודה בורלא, והחלה מפעילה תקליטי מארשים צבאיים ("כך נחנכה תחנת גלי צה"ל", "הארץ", 25.9.1950, ע' 2).
בסקר שנערך על ידי צה"ל בבסיסי צבא בחודש שלאחר תחילת השידורים נמצא כי הדרישה העיקרית של החיילים היתה "פחות דיבורים – יותר מוסיקה". בשנים הראשונות לקיומה סבלה התחנה מקשיים בקליטתה ברחבי הארץ. אבל כבר בינואר 1951 שימשו שידורי התחנה כאמצעי לעקיצה של קול-ישראל בין דפי "העולם הזה":
"אבא, תעביר לגלי צה"ל, שומעים 'המחנה רוקד' עכשיו", אומרת רותי, תלמידת שביעית [י"א] גימנסיה הרצליה. בקול ישראל משמיעים תוכנית מוסיקלית כבדה… תנודת המאזינים מגלי קול ישראל היתה צריכה לעורר מחשבות בלב הראשונים. אבל כנראה סומכים אנשי קול ישראל על פלגמטיות המאזינים, שנרכשו בתקופת אין ברירה, כשהייתה רק תחנה עברית אחת. במקום שיפורים, יתר עניין, שומעים על תקציבים, ליקויים טכניים" ("העולם הזה", 18.1.1951).
אבל האמת היא שרק לאחר מלחמת ששת הימים, תחת ניצוחו של יצחק לבני, היתה גלי-צה"ל לתחנת שידור פופולרית וחלק משמעותי ממפת התקשורת הישראלית.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג "הערות שוליים להיסטוריה"