תביעת המיליונים של הפרקליט האמריקאי אלן דרשוביץ נגד פרופ' יורם לס פותחת לנו פתח לראות כיצד מחלחלים שקרים המכוונים לעצב תודעה, איך נוצרות עובדות שמעולם לא היו, והכל בגלל אינטרסים פוליטיים. לס, המשדר תוכנית דיבורים ברדיו 103FM, אמר בשידור בפה מלא שדרשוביץ הוא אנס, ולא סתם אנס אלא אנס ילדות, שאף הודה בכך.

לס חזר ארבע פעמים על הטענות העובדתיות הללו, שאיך נאמר – אני בספק אם יש בידיו להוכיח אותן. הדבר יתברר, כנראה, בבית-המשפט. אבל נשאלת השאלה, כיצד התגלגל לתוך מוחו של לס הרעיון כי דרשוביץ הוא אנס?

נתחיל בתיאור הרקע, שמספק חלק מהתשובה: במהלך השנתיים האחרונות פורסמו שלל כתבות על הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין. אפשטיין היה נער שמנת בשנות השמונים והתשעים והסתובב עם מיטב הקהילה העסקית. אפשטיין הסתובב בחוגים של מיטב עשירי ארצות-הברית, מלסלי וקסנר, הבעלים של L-Brands, חברת האם של ויקטוריה'ס סיקרט, דרך דונלד טראמפ וגיליין מקסוול, בתו של איל העיתונות רוברט מקסוול, ועד לזווית הישראלית שלנו: אהוד ברק, שנקשר עסקית עם וקסנר וככל הנראה על לא עוול בכפו נגרר גם לדיון על אפשטיין.

את אפשטיין ייצג, בחלק מהדרך, פרקליט הצמרת אלן דרשוביץ. עובדה זו הובלטה בסדרה ששודרה לאחרונה על פרשת אפשטיין בנטפליקס ("Filthy Rich"), שם הוצג דרשוביץ כמי שהגן משפטית על אפשטיין והשיג לו הסדר מקל. לפני כשנה טענה וירג'יניה רוברטס ג'ופרה, מקורבנותיו של אפשטיין, כי אולצה לקיים יחסי מין עם דרשוביץ במסגרת שִעבודה בידי אפשטיין. דרשוביץ מכחיש זאת בתוקף ומנהל תביעת דיבה נגדה. מלבד זאת התפרסם כי קיימת אשה נוספת שטוענת שאולצה לקיים עמו יחסי מין. דרשוביץ מכחיש גם טענה זו ואומר כי מעולם לא פגש אותה.

כך או כך, מדובר בטענות חמורות ביותר שטרם נתבררה אמיתותן. כיצד אפוא התגלגלו לכדי טענה עובדתית שנאמרת בנחישות כזו על-ידי שדרן בתוכנית רדיו?

נראה כי לס, כמו כל אחד אחר, פשוט מושפע מאופיו של השיח הציבורי – ברשתות חברתיות אך גם בתקשורת (ותחנת הרדיו שבה הוא מועסק היא דוגמה מצוינת לכך). לס, כמו כל אחד אחר, צורך את הפרסומים שטוענים או רומזים כי כל סביבתו של אפשטיין היתה טבולה בעבירות פדופיליה – החל בהאשמות לכיוונם של ביל קלינטון ואהוד ברק וכלה בניסיון לשרבב לשם את שמם של מאות בוגרי מלגת קרן וקסנר בישראל.

אלן דרשוביץ. תל-אביב, 2013 (צילום: גדעון מרקוביץ)

אפשטיין לא היה מעורב בקרן מאז שנת 2007, אך למרות זאת "קרן וקסנר" וג'פרי אפשטיין הפכו להיות נושא חם. הטענה כי ברק פדופיל מבוססת על צילום אקראי של ברק בניו-יורק, ללא עובדות מהותיות שמגבות אותו. אך הצירוף ברק ואפשטיין הפך מובן מאליו. מדוע? כי הדבר משרת אנשים עם אינטרס פוליטי המעוניינים בהשחרה של ברק או ביצירת דמונים לגיוס של ה"בייס".

שקר שחוזרים עליו כמה פעמים הופך לאמת, אלא ששיטה זו עובדת לשני הצדדים. כשם שהיא גרמה להשחרת שמו של ברק, כך הכתימה את שמו של דרשוביץ, מן הצד השני של המפה הפוליטית. ניתן להניח שזה מה שקרה ללס: הוא שמע ככל הנראה טענות על מה שקרה ב"מועדון" של אפשטיין. הוא שמע על הטיסות, על האיים הסודיים, על כך שדרשוביץ מואשם על-ידי שתי מתלוננות – אך לא שמע הודאה, כי לא היתה כזו. הוא בלבל את הזכרונות שלו עם מידע ושקרים אחרים שהופצו, לעתים במכוון ולעתים בשוגג.

ולא רק ברשתות החברתיות. זו גם אשמת התקשורת שלקחה פרשייה כה מסובכת, שמשפיעה על כל-כך הרבה אנשים, ולא השקיעה זמן בהפרדה בין עובדות להשערות, בין טענות לראיות, בין מי שייצג פדופיל נוראי לבין הפדופיל עצמו. מכונת ההסתה מתמרצת פרסום של שקרים ומכוונת אותנו לא להאמין לידיעות בדוקות, לא להתעסק עם העובדות. מדוע? כי ברגע שמדברים על עובדות יש אפשרות לנהל דיון אמיתי, כן וראוי.

במקרה הזה, השיקולים הפוליטיים של קהילת המעודדות של בנימין נתניהו, שעסוקים בפרסום טינופת על המחנה המתחרה, הצליחו לפגוע יותר מכל דווקא באחד הנציגים הבולטים של המחנה שלהם. אפשר להגיד שלס יכול, במסגרת ניהול ההליך המשפטי, להוציא הודעת צד שלישי לכל אותן מעודדות שהחליטו ששיוך לפדופיל זו הדרך הקלה להוציא מישהו ממסגרת הלגיטימציה, לטעון ש"התקשורת השפיעה עלי" ולגלגל אליהם את האחריות.