חיי אדם, מלידתו המשמחת ועד מותו המצער, הם גם נתון סטטיסטי. כמה נולדו בלא פגע, כמה נהרגו בתאונות דרכים, כמה מתו בשיבה טובה. אלה מלמדים על תוחלת החיים ואיכותם, ללא צורך בשמות פרטיים. אפילו אתוס מכונן לא זקוק לשמות פרטיים. "שישה מיליון" אומר הכל. ואז הגיעה הקורונה.

כיוון שמעט ידוע על הנגיף ועל המחלה שהוא מחולל, נתלים בעיקר במספרים. סטטיסטיקה היא עניין מורכב, וגם נתון לפרשנות, אז עבור הציבור תורגמה המורכבות למטרה פשוטה: לשטח את העקומה. יש יעד. גם הוא לא זקוק לשמות פרטיים. כמה בדיקות נעשו היום, כמה יצאו חיוביים, הנה האחוז, זה מצבנו (הסטטיסטי). ואז הגיעו המתים. וזו כבר דילמה.

המומחים, המופיעים מדי ערב בכלי התקשורת, אמנם מזהירים מפני תמותה המונית, אבל מוטרדים לא פחות מקריסת בתי החולים, מאי-ספיקה. כך שתמותה המונית נותרת בעיקר כלי הפחדה. יחד עם זאת, כפי שהם מסבירים, מספר המתים והגיל שלהם הם אינדיקציה לאופייה של המחלה ולחומרתה.

אם כך, לא מוגזם לצפות שספירת המתים תהיה מדויקת, לא פחות מספירת המיטות לטיפול נמרץ ומכשירי האקמו. אבל ציפיות לא תמיד מתגשמות, ובמדינה שרואה את עצמה רגישה במיוחד לחיי אדם, אין עד היום מספר רשמי ומוסמך של מתים מקורונה (למרות שהמספרים לא גדולים, יחסית).

למעשה, מאז ראשית המגפה מופיעות בכלי התקשורת ידיעות על בעיות בספירה. "האם מניין המתים לא מדויק?" שאלו ב-ynet כבר ב-14 באפריל, "יש אנשים שלעולם לא נדע אם נפטרו מקורונה. משרד הבריאות כולל במניין הנפטרים מהקורונה רק חולים שמתו בבתי החולים ואינו מתייחס לחולים שמותם נקבע בביתם".

"שער המתים" של ה"ניו יורק טיימס", מאי 2020

ב-30 ביולי, תחת הכותרת: "הזנחת קורבנות הקורונה: לא סופרים את המתים", כתב רן רזניק ב"ישראל היום": "אם אנחנו מפסיקים לספור ולראות את החולים הקשים והמתים, ואם השיח הציבורי וראשי משרד הבריאות מתנכרים להם - לא רק שמדובר בחטא מוסרי בלתי נסלח, אלא גם לא פחות חמור מכך - מדובר בפגיעה קשה בעצם המאבק במגפה ובסיכויים להצליח להדביר אותה".

אבל נזיפות מאזורי המוסר לא מזיזות למערכת. באוגוסט התברר מחדל נוסף. ב-19 בחודש, בישרה הודעה מטעם משרד הבריאות כי "53 קשישים שמתו מקורונה לא נספרו עד כה במניין המתים. שר הבריאות מסר שהוא רואה את העניין בחומרה רבה, והנחה לבדוק את מקור הטעות ולהגיש מסקנות תוך שבוע". בדקו? הגישו? למי אכפת?

אבל המתים לא נחים. המונה ממשיך לתקתק, המספרים מטפסים, ובראשית ספטמבר הגיעו ל-1,000, או כמו שנכתב אתמול (ראשון) בשער "ידיעות אחרונות": "מעל 1,000 נפטרים". אין מספר מדויק. אבל יש הזדמנות לדרמה. "ידיעות אחרונות" לא יחמיץ הזדמנות כזו, והפעם היא נוצקה בתבנית של תקדים מהמם: שער "מאה אלף המתים" של ה"ניו יורק טיימס", שהסעיר את העולם כשפורסם בחודש מאי.

"שער המתים" של "ידיעות אחרונות", ספטמבר 2020

ההעתקה אינה הבעיה. הרבה פורמטים בעיתונות העברית מועתקים. הבעיה היא כשמעתיקים את המסגרת אבל לא את התוכן - ונשארים עם גימיק. ה"ניו יורק טיימס" ליווה את השער המודפס, שבו פורטו שמות המתים, גיליהם ומקום מגוריהם, בהסבר מפורט כיצד נאסף המידע ובאתר ייעודי, שבו הוצגו פרטים נוספים אודותיהם, תחת הכותרת: An Incalculable Loss. "ידיעות אחרונות" ציין בשולי השער: "רשימה חלקית בלבד. אף גורם ישראלי רשמי לא מפרסם את שמות הנפטרים". גם באמריקה אף גורם רשמי לא פרסם אותם, זה לא עצר את העיתון מלעשות עבודה.

וזה לא ההבדל היחידי. ה"ניו יורק טיימס" התרכז בבני האדם, בחייהם, ולא רק בשמותיהם, וכך הפנה את תשומת הלב למה שאבד עם מותם. "ידיעות אחרונות" משתמש בשמות 150 המתים שאסף (זה רק נראה הרבה) כטפט, כרקע ומסגרת לכותרת משנה מאשימה: "השיתוק, קווים לדמותו [...] כך הפכה ישראל לאחת המדינות האדומות בעולם" ולדרישה המופשטת "קחו אחריות" (כותרת לטור של נדב איל).

שמות המתים משמשים אם כך רק ככלי לניגוח, להטחת אשמה. במדינת "לכל איש יש שם" זה סוג של זילות. בוודאי שאין בכך הבעת צער על חיים שאבדו, או תביעה עיתונאית נחרצת לספור את המתים באותו הדיוק שסופרים מכונות הנשמה.