כדי להקדים תרופה אפתח בווידוי. אני מכיר את אסתר חיות (אז אבני). אני מכיר גם את דוד חיות. שניהם השתתפו בסמינריון שהעברתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב לפני למעלה מארבעה עשורים. כך גם שופטים אחרים, בהם גם כאלה שמכהנים בבית המשפט העליון.

שבתי ופגשתי באסתר כעבור שלושה עשורים. היה זה כאשר הושק כרך בסידרה "משפט, חברה ותרבות" שייסדתי. הסדרה הוקדשה לזכרו של חיים צדוק ז"ל, מי שכיהן כשר המשפטים, ואסתר שהיתה מתמחה שלו הוזמנה לשאת דברים לזכרו. כעבור עשור נוסף נענתה אסתר להזמנתי לשמש שופטת במשפט מבויים שקיימנו בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס. כך נוהגים גם שאר השופטים.

כדי שלא אשכח – בשנים האחרונות אני פוגש באסתר מדי שנה. הדבר קורה במפגשים שנתיים שיזם הנשיא רובי ריבלין ושאליהם מוזמנים שופטי בית המשפט העליון, ראשי מערכת המשפט ודיקני הפקולטות למשפטים.

בכך מסתכמת ההיכרות שלי עם נשיאת בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון (צילום: ליאור מזרחי)

כל זה היה הקדמה לסיפור אותו אני מבקש לספר שבו לא היתה השופטת חיות מעורבת.

לפני שנים הצטרפתי למפעל החיסכון לבניין שיזם משרד השיכון. לפי תנאי המיזם זכאי היה החוסך למשכנתא לרכישת דירה שנבנתה במסגרת המיזם - בסכום שלא יעלה על 40% מערך הדירה. משרד השיכון טען שהוא זה שיקבע את גובה המשכנתא בעוד אני טענתי שזכותי לקבל משכנתא לפי בחירתי עד לתקרה האמורה.

הגשתי תביעה לבית המשפט המחוזי שפסק לטובתי. המדינה הגישה ערעור על פסק הדין ובבית המשפט העליון התהפכה הקערה על פיה. בית המשפט קיבל את הערעור ברוב של שני שופטים נגד אחד ופסק נגדי. בשלב זה הגשתי בקשה לנשיא בית המשפט העליון להורות על קיומו של דיון נוסף. החוק מקנה סמכות לנשיא להורות על קיומו של דיון נוסף כאשר לדעתו מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש מקום לדיון נוסף.

בדיון הנוסף שבה הקערה והתהפכה והשופטים החליטו פה אחד לקיים את פסק הדין של בית המשפט המחוזי. איש לא יעלה בדעתו לטעון שבפוסקם כך הם פגעו ביוקרתם של השופטים שפסקו נגדי. אולי לא למותר לציין שאחד השופטים שפסק נגדי צורף להרכב המורחב ושינה את דעתו.

פסקי הדין זרועים בדעות מיעוט ומעולם לא הועלתה הטענה שבעלי דעת המיעוט נופלים בכישוריהם מבעלי דעת הרוב. והמקרה הנ"ל יוכיח - דעתו של בעל דעת היחיד בערעור הפכה לדעתו של אותו בית משפט בדיון הנוסף. בדומה לכך קבלת ערעור בערכאה גבוהה אינה פוגעת כהוא זה במעמדו של השופט שדעתו נהפכה. ואכן, לא אחת הופכת הדעה הדחוייה להלכה ושוב המקרה האמור יוכיח.

היה זה כמדומני שופט בית המשפט העליון האמריקאי ג'קסון שאמר - "החלטתנו מחייבת לא באשר היא נכונה. היא נכונה באשר היא מחייבת".  וגם אז צפוייה ההחלטה לביקורת של הקהילה המשפטית והיא עשוייה להשתנות.

קלמן ליבסקינד (צילום: יונתן זינדל)

כלפי מה אמורים הדברים? כלפי טענתו של עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד, שבהיות השופטת חיות והשופטת ענת ברון "חברות טובות [...] לא סביר היה שחיות תדון  - לעתים לבדה – בערעורים שהוגשו על ההחלטות של חברתה הטובה, כשהאחרונה הייתה עדיין במחוזי". לא זו בלבד שהיה סביר שחיות תדון בערעורים אלא שלא היה סביר שתסתלק מלדון. מי שסבור שקידומו של שופט תלוי במספר פסקי הדין שלו שנהפכו בערעור פשוט אינו מודע לנוהל הקידום של שופטים.

לא אתייחס לטיעונים העובדתיים במאמריו של ליבסקינד זאת מהטעם שאינני בקי בעובדות. אתייחס עם זאת לביקורת שמתח על השתתפותה של חיות בישיבה שבה נידון מינוייה של ליאת בנמלך לכס השיפוט ועל תמיכתה במועמדותו של רון גולדשטיין לכהונת רשם בית המשפט העליון. הפסול שמצא ליבסקינד הוא בכך ששניהם שמשו עוזרים משפטיים של השופטת חיות. לעניין זה קובע נוהל למניעת ניגוד עניינים של חברי הוועדה לבחירת שופטים כי בכל מקרה בו יש לחבר ועדה עניין אישי, אסור לו להשתתף בפעולה של הוועדה או בקבלת החלטה על ידה. הנוהל מגדיר "עניין אישי" ככולל עניין אישי של אדם המצוי בקשרי עבודה הדוקים עם חבר הוועדה עד לחלוף שנתיים מסיום הקשרים האמורים.

נראה הדבר שבקובעה את ההוראה ראתה הוועדה לנגד עיניה את חברי הוועדה זולת השופטים ובמיוחד את נציגיה של לשכת עורכי הדין שעשויים להימצא מטבע הדברים ביחסי עבודה עם מועמדים לשיפוט שעניינם בא בפני הוועדה. עם זאת לשונו של הנוהל חד-משמעית ואין ספק שהיא חלה גם על שופטים חברי הוועדה. אלא שמאז שימשה בנמלך עוזרת משפטית של חיות חלפו למעלה מחמש שנים. ליבסקינד מפקפק אמנם האם "הקרבה שחש חבר ועדה אל אדם המשמש בלשכתו נעלמת לה כעבור שנתיים", אלא שלא ברור לי לאן הוא חותר. טובי הבוגרים של בתי הספר למשפטים מתקבלים להתמחות בבית המשפט העליון. טובי המתמחים מתמנים כעוזרים משפטיים לשופטים. האם מן העידית מבין המשפטנים יימנע מלהתמנות למשרה שיפוטית?

באשר לגולדשטיין מאשר ליבסקינד כי אכן פסלה עצמה הנשיאה חיות מלהשתתף בדיון שעסק בבחירתו לשיפוט אלא שלליבסקינד יש מידע לפיו "הנשיאה חיות דרשה למנות אותו". לא די לזרוק טענה כזו. על ליבסקינד להוכיח אותה. ככל שחיות תמכה בבחירתו של גולדשטיין, עובדה שהיא הודתה בה, אין כל פסול בכך. משהחליט גולדשטיין להגיש מועמדות מפני מה לא תחווה חיות דעתה עליו? על עצמי אני מעיד כי כדבר שבשיגרה יוצא לי להמליץ על אסיסטנטים שלי לקידום. ראשית הם נבחרו על ידי והעיקר למדתי להכיר אותם במהלך עבודתנו המשותפת.

אינני מלין על שליבסקינד בחר לחשוף את הנעשה ברשות השופטת. אני תמה רק על המשאבים ועל המאמצים שהוא השקיע בכך משל הייתה זו מדגרת היבחושים שמעיבה על השירות הציבורי במדינה. ועוד אני תמה על שמכל התופעות להן נחשפנו בחרה הכנסת לעסוק בהקמתה של וועדת חקירה לניגודי עניינים של שופטים דווקא.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וסגן נשיא כבוד של האגודה הבינלאומית לחופש דת