יממה אחרי שהסתיים שידור סדרת הכתבות "המרוקאים החדשים" של אבישי בן-חיים, צייץ בן-חיים בטוויטר: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ראש ממשלתנו! (הסימבול, שהרי הוא רק התירוץ, השיקוף, אבל בעצם המתרס האחרון)". בן-חיים מקדם בשנה האחרונה, בעיקר בטוויטר, אג'נדה שלפיה משפטי נתניהו הם פגיעה ישירה ב"ישראל השנייה", המרוקאית, ושהעדה כולה חשה שהיא עומדת למשפט בתיקי האלפים.
בסדרת הכתבות של בן-חיים אין זכר לתזה הזאת. את המחאה הפוליטית והמשפטית הוא מצמצם לשורות הטוויטר. מה בעצם נשאר לטלוויזיה? לא הרבה במיוחד. "אז מה השורה התחתונה?", שואלת המגישה תמר איש-שלום את בן-חיים בראיון האולפני הסוגר את סדרת הדגל, שקודמה באופן מסיבי בשבועות האחרונים. בן-חיים המחויך והמואר עונה: "איך מכניסים לתוך החברה את המסורתיות המזרחית ברמה אוהבת".
אהבה היא רגש יפה, אבל בשבילה פחות צריך עיתונות. יש לה המון מסגרות אחרות בטלוויזיה. העיתונות אמורה לשאול גם שאלות קשות יותר: על פוליטיקה, חלוקת תקציבים, ניצול ציני של שכבות חלשות, קיפוח מגזרי ופריפריאלי ועוד. אבל אולי זאת השיטה להתמודד עם העוולות – לחבק אותן עד שתיעלמנה.
את "המרוקאים החדשים" שיבצה חדשות 13 שנייה אחרי שפיטרה כ-40 עיתונאים. את חלקם נתניהו פחות אוהב. גל הפיטורין לווה בטענות על צנזורה, התקרנפות, שקרים והתבטלות בפני הממסד. איש-שלום בעצמה ניסתה לשדר "קצת אהבה לא תזיק" כשנפרדה בדמעה מהמפוטרים בשידור. בעיניה זו יותר טרגדיה אישית כנראה, פחות פגיעה באיתנות העיתונאית או איום מרומז על אלה שנשארים. היא ורוב חבריה נאלמו אל מול הטענות על השתקה, והעדיפו את העצב הנוגה.
אבישי בן-חיים מצייץ (צילום מסך)
בסרט "סלאח – פה זה ארץ ישראל" של רותי יובל, דורון גלעזר ודוד דרעי מוצגים מסמכים היסטוריים מאלפים על האופן המתנשא והמנותק שבו התבוננו ותיקי מפא"י על העלייה ממרוקו בראשית המדינה. זה היה מסמך שתיקף תחושות ורגשות בעובדות, והציע דרך התמודדות עם המציאות.
בן-חיים, אם הבנתי נכון, סבור שכתוצאה מהדיכוי האשכנזי, המתנשא והמנוכר ההוא משנות החמישים, רבים מבני העדה שאליה הוא משתייך בחרו להסתיר את מנהגיהם במשך שנים ולהתבייש בהם, ועכשיו הם פורצים איתם בכל הכוח וללא בושה. מטרתה המוצהרת של הסדרה שלו היא "להתמקד בתופעת המרוקאים החדשים, אלה שחוזרים לשפה המרוקאית, לתרבות המרוקאית, ללבוש המרוקאי ולזהות המרוקאית".
האם החזרה הזאת היא "פוליטית" או "תרבותית"? "אוהבת" או "כועסת"? בן-חיים לא רוצה לדבר על הפיל שעומד בחדר עם גלבייה ומתופף על רגשות הקיפוח. הוא לא רוצה לדבר על ביבי, ולא רוצה לדבר על הקשר בין פוליטיקה לקיפוח, ולא רוצה לפרום לפרוטות ולשאלות את האריג שמרכיב את המשולש פריפריה-מרוקו-נתניהו.
הוא גם לא רוצה לדבר על הכעס העצום, ולא רוצה לנסות להתכתב עם דור מפא"י, וגם לא רוצה להטיח חלילה שאלות קשות בבני עדתו – שחלקם אולי מנצלים קיפוח כדי להצדיק עוולות ופשעים, או כדי להתקרבן. הוא לא רוצה, כי הוא יודע שבכך תיעלם ה"אהבה" ותתחלף במשהו שמחליק פחות קל בגרון.
אז הוא נשאר רק עם תרבות, ובעצם, עם סממניה החיצוניים: עמוד פייסבוק במרוקאית, ריקודים בלבוש מסורתי, אוכל טיפוסי, חולצות שרוקמים עליהן מלים במרוקאית וביקור בסמטאות השוק במרקש, "עיר הקודש". בן-חיים מרדד את העדה המרוקאית לאוסף של סמלים וקלישאות, בדיוק כפי שעושה על-פי ההאשמות "ישראל הראשונה". כשהוא מופיע בפריים הוא תמיד בתפקיד המעודד, זה ששוב ושוב מצהיר: "אתה מרגש אותי".
חלק ממרואייניו טובים: ג'קי לוי מיטיב להסביר מדוע הוא מדגיש את החי"ת והעי"ן ללא צורך, כהתרסה, ומרים פרץ תמיד מרגשת. אבל בהיעדר ממצאים, נתונים, מחקרים או אפילו תזה עיתונאית ראויה לשמה – רוב הזמן בן-חיים מתמכר לגימיקים ולתובנות סתמיות, חלקן איזוטריות לחלוטין, חלקן תפורות בגסות. כי זאת הבעיה כשעיתונות מתחלפת באהבה: נוצרת "חתונה ממבט ראשון". וכולנו יודעים מה קורה לחתונה הזאת כשהמצלמות נכבות.
אבישי בן חיים (צילום: פלאש 90)
הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה טקס האזכרה לקורבנות ספינת המעפילים "אגוז". עולה לשיר החזן הצבאי שי אברמזון, ובן-חיים מהגג: "לא ברור כמה בקהל, אם בכלל, חשים אי-נוחות כשהחזן הצבאי מחזן כך את התפילה לזכר החללים המרוקאים".
בן-חיים לא מסביר מה הבעיה בעצם. המבטא האשכנזי? הטקסט החזני? הוא לא טוען שיש בעיה עם המינוי או עם כללי הטקס. כמעט מיותר לציין שהוא גם לא מנסה לבדוק אם אכן היה מישהו בקהל שבאמת חש אי-נוחות. כי הרי אז היה צריך להודות שמדובר בהגיג חסר חשיבות, או לחילופין לייצר "כעס". וזה הרי הרגע לאהוב.
אחרי הטקס משובץ "סינק" מיו"ר הפדרציה של יהדות מרוקו, שמטעים: "רוב מלכות היופי מרוקאיות, ויש לנו מחצית מראשי הערים וייצוג בממשלה ובכנסת... אבל גם בעולם הפשע יש לנו ייצוג". איני יודע אם הטענה על רוב של מלכות יופי מרוקאיות היא עובדתית או בכלל מדידה או חשובה. אני מניח שייצוג בעולם הפשע יש לכל העדות. חלק מראשי הערים והפוליטיקאים שיו"ר הפדרציה מכוון אליהם סונוורו ממנעמי השלטון והסתבכו עם רשויות החוק. רואים שזה מדאיג אותו.
בן-חיים היה יכול לנסות ולפתח גם את הכיוון הזה. האם אריה דרעי, למשל, הוא קורבן של קיפוח מתמשך, או פוליטיקאי צעיר ומוכשר שלבו גס בבוחריו ושלח ידו אל הקופה הציבורית, שילם מחיר ולא למד את הלקח? למי אכפת. בן-חיים מראה לנו את דרעי לשנייה קטנה ומפטיר: "אלימות לגלית". הפרטים – בטוויטר.
גם השר אמיר אוחנה נותן שואו אצל בן-חיים, אבל כמו רוב הדמויות המופיעות בסדרה נותר בגדר גימיק (הוא מסלסל במרוקאית בכישרון). אלא שהדמות של אוחנה אינה סופגת מטחי אש מהתקשורת בגלל המוצא המרוקאי, והוא אינו "מרוקאי חדש" או ישן. הוא השר לבטחון הפנים, לשעבר שר המשפטים, אחד האנשים החזקים במדינה, שמתפקד ככולא הברקים האוטומטי של ראש הממשלה העומד למשפט ולא מפספס שום הזדמנות לערער בבוטות את מוסדות שלטון החוק והדמוקרטיה.
בטוויטר קל לשבח את ראש ממשלתנו ולספר שמי שעומד למשפט הם הבוחרים המרוקאים שבחרו בו, ושזהו משפט נגד חצי עם. במסגרת עיתונאית זה קשה יותר. יש את העניין ההוא עם עובדות
למעשה, אם כבר בפוליטיקת זהויות עסקינן, אוחנה נישא בתחילה על כפיים כחבר-הכנסת ההומו הראשון בליכוד, עד שהתברר שפחות אכפת לו מזכויות של גייז. הוא איכזב את הברנז'ה, והאכזבה הזאת הפכה אותו לאחד הפוליטיקאים המושמצים בפוליטיקה הישראלית. האם חלק מהאכזבה נובע מכך שקוראים לו אוחנה ולא גולדברג? אולי. אבל אם כן, טענה כזאת ראויה לבחינה עיתונאית מעמיקה הרבה יותר מאשר וידיאו שלו מסלסל בשפת אמו.
הייתי מעריך את בן-חיים הרבה יותר לו היה מחלק לאוחנה מחמאות בשל התייצבותו העיקשת לצד נתניהו בשעתו הקשה. הרי טענותיהם של אוחנה ובן-חיים (זה של הטוויטר) דומות: התיקים נתפרו לנתניהו משום שהוא נציג ישראל השנייה, ומשום שהוא מרגיז את הממסד הישן והמנופח, שמחזיר לו בחקירות. לכן, לפי ההיגיון הזה, כשאוחנה תוקף את מוסדות הדמוקרטיה בשליחות נתניהו הוא בעצם תוקף את האליטה של ישראל הראשונה.
איני מסכים עם בן-חיים או עם אוחנה, אבל יש גם לי ביקורת על מערכת המשפט, ואם כבר קישור עדתי בין אוחנה למעמדו, הייתי מעדיף לראות במהדורת החדשות ויכוח זועם על פני חיבוקי. ובכלל: איפה בסדרה יעקב ברדוגו, המלך החדש של גלי-צה"ל? האם הזעם היוקד, המשתלח והתעמולתי שבו הוא משדר כל ערב בחמש מעיד שגם הוא "מרוקאי חדש" שאינו מתנצל, כמו אוחנה ורגב המופיעים בסדרה רק כגימיקים? האם השלישייה המתריסה הזאת מייצגת פוליטיקה של מרוקאים חדשים?
בן-חיים לא מספיק עיתונאי בשביל להתמודד עם אוחנה המרגיז או ברדוגו המשתלח או מירי רגב הציניקנית. בטוויטר קל לשבח את ראש ממשלתנו ולספר שמי שעומד למשפט הם הבוחרים המרוקאים שבחרו בו, ושזהו משפט נגד חצי עם. במסגרת עיתונאית זה קשה יותר. יש את העניין ההוא עם עובדות.