משרד האנרגיה של שטייניץ הציל את ישראל, המשרד להגנת הסביבה בראשות השרה הנכנסת גמליאל פוגע בישראל, גז טבעי מפחית את זיהום האוויר, אנרגיות מתחדשות מזיקות לסביבה ולקינוח - משבר האקלים הוא בכלל בעיה שולית שנופחה ע"י פעילי סביבה זדוניים. זוהי תמצית החלק בטורו של אמנון לורד, בכיר הפובליציסטים ב"ישראל היום", שבשבוע שעבר עסק באופן יוצא דופן בנושאים של אנרגיה, זיהום, סביבה ואקלים.
כפי שנראה להלן, כדי לטעון את הטענות הללו מטעין לורד את טורו במניפולציות, חצאי-אמיתות ומידע חלקי, אך תחילה, הנה מה שכותב לורד:
שטייניץ ומשרד האנרגיה (וגם נתניהו כמובן) "הצליחו להעלות את ישראל על מסלול של עצמאות אנרגטית כולל הפיכתה של ישראל למעצמת אנרגיה", כותב לורד, ושולף את הקלף המנצח של המשרד: "הגז מפחית את השימוש בפחם, וכתוצאה - מוריד את זיהום האוויר. העיכובים בפיתוח הגז עלו לישראל בתחלואת סרטן ותמותה של אלפים בגלל השימוש בפחם".
לורד לא מסתפק בשבחים למשרד האנרגיה על ניהול משק הגז הטבעי, אלא גם על הישגיו בתחום האנרגיות המתחדשות: "ישראל הוכיחה את עצמה בנושא הסולארי בתקופת שטייניץ, כאשר בתוך חמש שנים הגענו מפחות משני אחוזי תפוקת חשמל למצב שעד סוף השנה 10 אחוזים מהחשמל יופקו מאנרגיה סולארית". שטייניץ, כותב לורד, "הציב לפני שנה יעד לעלות מ-17 אחוזים אספקת חשמל מאנרגיית השמש ל-30 אחוזים עד 2030. זה פחות או יותר המקסימום של ניצולת האנרגיה הסולארית מכל מיני סיבות".
אמנון לורד (צילום מסך)
ומה הבסיס לכל האמירות הללו, מעבר להודעות הדוברות של משרד האנרגיה ונאומי השר? עבודה של מומחי רשות החשמל, שהיא הגוף האמון על משק החשמל בישראל, כפי שהוצגה בדו"ח בנושא "יעדי ייצור חשמל באנרגיה מתחדשת לשנת 2030".
השבחים שמרעיף לורד על השר ד"ר שטייניץ הם רק המקפצה למתקפה על המשרד להגנת הסביבה, השרה גילה גמליאל, המנכ"ל דוד יהלומי ופעילי הסביבה.
לורד תוקף את גמליאל על כך שהצהירה עם כניסתה למשרד כי "משבר האקלים הוא אחד הנושאים החשובים ביותר לאנושות, ועלינו לשים אותו בראש סדר העדיפויות" וקראה להיגמל מדלקים פוסיליים, ותוקף את יהלומי על כך שכשבועיים לאחר כניסתו לתפקיד הכריז כי "מתחייבת עצירת הקמת התחנות (הגזיות) המזהמות. בנוסף, יש לבחון מחדש את אסטרטגיית ייצור החשמל של ישראל לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות בעולם".
"הוא והמומחים שלו", לועג לורד, "כבר החליטו שעד 2030 ישראל תעבור ל-40 אחוזים (יש השואפים ל-60 אחוזים) תפוקת חשמל מאנרגיה 'מתחדשת' או ירוקה. זה אומר סולארית". זאת למרות ש"הצעד החשוב ביותר להפחתת זיהום אוויר ופליטות פחמן הוא מעבר מדלק עצים [...] לגז טבעי ולאורניום", ואילו "התבססות מוחלטת על אנרגיה ירוקה תדרוש הגדלת השימוש בקרקע לאנרגיה מ-0.5 אחוז כיום ל-50 אחוז". זאת משום שלפי לורד, אנרגיה סולארית צורכת בהכרח קרקע יקרה ולכן בעייתית במיוחד במדינה קטנה וצפופה כמו ישראל.
לבסוף, כדי לבסס את ליטופיו וסטירותיו, נתלה לורד במאמר שפירסם לאחרונה מייקל שלנברג, חוקר סביבה ופעיל אקלים ותיק, בעיתון אוסטרלי. שלנברג, כחלק ממסע יחסי-הציבור לספרו החדש, "חזר בתשובה" וקבע שפעילי הסביבה יצרו בהלה ודיסאינפורמציה בנוגע למשבר האקלים.
שלנברג ולורד בעקבותיו טוען ש"שינוי האקלים אכן מתרחש, רק שהוא לא מבשר על סוף העולם. זו אפילו אינה הבעיה הסביבתית החמורה ביותר", וגם ש"כל העדויות והראיות מצביעות על כך שתרבות עתירת אנרגיה כמו שלנו עדיפה בהרבה לאדם ולטבע מאשר התרבות המפגרת שאליה מבקשים להחזיר אותנו מפחידני הסביבה".
הנה מה שלורד לא מספר.
ראשית, העובדות הפשוטות: שריפת גז בהחלט מפחיתה את פליטות מזהמי האוויר (לקילוואט שעה חשמל מיוצר) לעומת דלקים פוסיליים אחרים (פחם ונפט), אבל גז טבעי הוא עדיין דלק פוסילי ששריפתו פולטת מזהמים רבים ובכמות גדולה, בעוד ששימוש באנרגיה סולארית יפחית את פליטתם לגמרי. בהתאם, מעבר לאנרגיות מתחדשות יפחית עוד יותר את התמותה כתוצאה מזיהום אוויר.
גם לפי הדו"ח של רשות החשמל שלורד מתבסס עליו, ברור כי אפילו בתמהיל של 30% אנרגיות מתחדשות, הפליטות האבסולוטיות של מזהמי האוויר יעלו, וזאת כיוון שצריכת החשמל תעלה.
בנוסף, לורד לא טרח לציין שמשרד האנרגיה דווקא לא עמד ביעד שהציבה הממשלה, 10% אנרגיה מתחדשת כבר בסוף שנת 2019. לורד גם לא מספר לקוראים שלא רשות החשמל המלומדת היא שבחנה וחקרה וקבעה ש-30% עד 2030 הוא היעד האופטימלי, אלא שהשר קבע מספר, והרשות התיישרה על פיו. כלומר אם שטייניץ היה קובע 40%, אולי היתה הרשות מגיעה למסקנה שגם זה יעד אפשרי.
לורד גם לא מספר מדוע נקבע היעד על רף של 30%, וכי הסיבה אינה גזירת גורל אלא פשוט חוסר רצון להתמודד עם מגבלות ברות שינוי בתחום אגירת אנרגיה ורשת הולכת החשמל. הפובליציסט הבכיר גם לא מספר שהתוכנית של המשרד להגנת הסביבה ל-40% אנרגיות מתחדשות בשנת 2030 מבוססת על התקנת תאים פוטוולטאים על גגות וקירות מבנים, ולא בשטחים פתוחים, והנה הלכה לה תיאוריית "הגדלת השימוש בקרקע".
כמובן שלורד גם לא מציין שמול עמדתו של שלנברג ניצבת עמדה הפוכה, של אלפי מדעני אקלים, אנרגיה וסביבה בכל רחבי העולם.
לא סתם תוקף לורד בסוגיית האקלים כשהוא כותב בשבחי מדיניות הגז של נתניהו ושטייניץ. אחת הטענות שעולת לאחרונה, לרבות במחקרים אקדמיים וגם בדו"ח של ארגון אדם טבע ודין, היא שהשימוש בגז טבעי, שהוא גם גז חממה אגרסיבי, מגדיל את פליטות גזי החממה יחסית לפחם, בהתחשב בכלל מחזור החיים שלו הכולל הפקה, הפרדה והולכה של גז. משרד האנרגיה, רשות החשמל וגם המשרד להגנת הסביבה, לא מחשבים את הפליטות הללו כיום.
זאת ועוד, לאחרונה הוציא בנק ישראל דו"ח בנוגע ל"מאבק העולמי בהתחממות הגלובלית והשלכותיו על ישראל", ובו הוא מציין כי ישראל צריכה להיערך להשתת מס פחמן, כדי להפחית את פליטות גזי החממה. כמו כן הבנק קובע ששימוש בגז טבעי ישפיע על התחרותיות של המוצרים המקומיים בשל מסי פחמן שיקבעו במדינות אחרות בעולם.
אני לא בטוח שללורד יש אג'נדה סדורה לגבי משק האנרגיה בישראל. אחרת היה מנסה להתמודד עם השאלות המהותיות שמעלים מתנגדי הגז, להגדרתו, למשל בנוגע לאגירת אנרגית שמש, ועם הכישלונות של משרד האנרגיה, למשל בהחדרת הגז לתעשייה, שמשתמשת עדיין ברובה בסולר מזהם. הוא גם לא תהה לגבי עלות הגז הגבוהה למשק וההכנסות הנמוכות לקרן העושר, נמוכות עשרת מונים מהצהרותיהם של שטייניץ ונתניהו.
כשלוקחים בחשבון את כל מה שלורד לא כתב, מה שכן כתב נשמע כתעמולה, דברור של דף המסרים של השר, כשבדרך הוא רומס את כל מי שעומד בדרכו: המשרד להגנת הסביבה, השרה והמנכ"ל, ארגוני ופעילי הסביבה, אפילו משבר האקלים.
קידומו של מונופול הגז הוא מטרה עליונה עבור נתניהו, שהצהיר על כך לא פעם והפך עולמות עבור מתווה הגז, שהנציח את המונופול. בין השאר הביא נתניהו לשם כך להתפטרותם של הממונה על ההגבלים, של יו"ר רשות החשמל ושל שר הכלכלה. פורסם גם בעבר שהבעלים של העיתון, המיליארדר שלדון אדלסון, פנה לנתניהו במכתב בו ביקש בין היתר לקדם את תעשיית הגז הטבעי בישראל.
לכן, מי שכותב ב"ישראל היום" על הנושאים הללו עושה זאת מראש תחת עננה, ואפשר היה לחשוב שייזהר וידייק בדבריו כפל כפליים. חבל שלורד מתנהג בדיוק להיפך.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)