צרכני התקשורת בשנים האחרונות אינם מופתעים: בכל פעם שהמשטרה מנהלת חקירה גדולה, המעוררת עניין ציבורי, נשלח שוטר אל בית-משפט השלום עם בקשה להוציא צו איסור פרסום. כמעט בכל המקרים – אם לא בכולם – ניתן הצו באופן כמעט אוטומטי, בלי לקיים דיון מהותי בנוכחות שני הצדדים. מאותו הרגע אסור לפרסם את פרטי החקירה. לעתים, אסור גם לפרסם את עצם קיומו של צו איסור הפרסום.

אבל זה לא היה המצב תמיד. פעם הכל היה אחרת. אנסה לספר כאן איך הגענו למציאות המתוארת ב"משטרת הצווים", המדור החדש של "העין השביעית", שנועד להציף את הפרקטיקה המדאיגה הזאת.

פומביות הדיון – היכולת של הציבור לדעת מה נעשה בבתי-המשפט, מי נעצר ומי מואשם, מי תובע ומי נתבע ולמה – היא עיקרון חוקתי המפורט בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה: "בית-משפט ידון בפומבי".

במתכונתה הבסיסית ביותר, המשמעות של פומביות הדיון היא יכולתו של כל אדם להיכנס לאולמות בתי-המשפט ולצפות בדיונים. כך ניתן להבטיח שלא יינתנו פסקי דין שרירותיים, לא יהיו מעצרי סתר ולא תתרחש הטיית משפט. אבל בפועל, הציבור לא יכול להימצא בכל אולמות הדיונים. פומביות הדיון מובטחת על-ידי החופש של התקשורת לדווח על הנעשה בבתי-המשפט.

כשנשלחתי לראשונה לבית-המשפט, ככתב משפטי של "ידיעות אחרונות" בשנת 1975, צווי איסורי פרסום היו דבר נדיר. החוק אִפשר לשופטים למנוע פרסום של שמות חשודים רק במקרים בודדים – מחשש לפגיעה בבטחון המדינה, הגנה על שלומו של קטין וכדומה.

במקרים הלא נפוצים שבהם שופטים הורו על איסור פרסום, נלחמתי בהחלטות האלה. במקרה אחד שני עיתונאים קומוניסטים – הנס לברכט הישראלי ופנאיוטיס פסקאליס הקפריסאי – נעצרו בחשד לריגול, והשופט הורה על דיון ללא נוכחות העיתונות, אבל בנוכחות חברי מרכז המפלגה הקומוניסטית (חד"ש). התלוננתי על השופט בסיוע נשיא מועצת העיתונות באותם ימים, ד"ר יהושע רוטנשטרייך. השופט שהורה להוציא אותי מהאולם הועמד לדין משמעתי.

בימים שלפני מגפת איסורי הפרסום, המשטרה נקטה שיטות עקיפות כדי להסתיר חקירות ומעצרים. יום אחד התנהלה חקירה משטרתית נגד בעלה של שופטת. כל הצדדים לפרשה ניסו להסתיר את המבוכה. משום כך נקבע שהדיון על הארכת מעצרו יתקיים ביום שישי אחר הצהריים, כאשר כל היכל המשפט היה כבר ריק. לגמרי במקרה הגעתי לאותו אולם בשעה המוזרה הזאת. כל הנוכחים – השוטרים, החשוד, הסנגור, השופט – נראו מופתעים.

ניסה להרחיב את איסורי הפרסום. הפוליטיקאי והעיתונאי שלום כהן, איש "העולם הזה" (צילום: מתוך אתר הכנסת)

מעצר אחר – המעצר הראשון בפרשת ידלין (שהביאה, בסופו של דבר, לחילופי שלטון במדינה) – התקיים בליל חג הסוכות 1976, בשעה שאנשים חזרו מבתי-הכנסת, בדירתה של שופטת ברחוב דובנוב בתל-אביב. גם אז הופתעו הנוכחים כשלפתע צץ במקום עיתונאי שלא הוזמן וביקש להיכנס לדירה הפרטית. היו, ככל הנראה, עוד מעצרי סתר שלא הצלחנו לגלות. אבל אלה היו מקרים מעטים, יוצאים מן הכלל.

במשך 13 שנות עבודתי ככתב בבתי-המשפט בתל-אביב ניהלתי לא מעט עימותים משפטיים נגד צווים שאסרו לפרסם את דבר קיומם של מעצרים וחקירות משטרה. בדרך כלל ניצחתי, כי החוק היה סביר ואִפשר איסורי פרסום רק במקרים מוצדקים.

באותן שנים הוגשו לכנסת לעתים קרובות הצעות חוק לאיסור פרסום שמות חשודים. הראשון שהציע זאת, בשנת 1972, היה חבר-כנסת שהיה גם עיתונאי: שלום כהן, שהסתכסך עם שותפו לעריכת "העולם הזה", אורי אבנרי. בדרך כלל הוגשו הצעות החוק האלה כשהתנהלו חקירות משטרה נגד אישי ציבור, והעיתונות פִרסמה אותן. כמעט בכל פעם שהתנהלה חקירה נגד פוליטיקאי הוגשה הצעה כזאת בידי חברי-כנסת ממפלגתו.

העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", נח מוזס ז"ל, אגודת העיתונאים בתל-אביב ומועצת העיתונות שלחו אותי פעמים רבות לדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כדי לייצג את התקשורת בהתנגדות לחקיקה שתצמצם את חופש העיתונות. כבר בשנת 1979 התייצבתי בכנסת כדי להתנגד להצעות החוק של חברי-הכנסת חיים הרצוג, עקיבא נוף ואלי קולס, שביקשו לאסור פרסום של שמות חשודים. פעם אחר פעם הצלחנו לשכנע את חברי-הכנסת שאין בכך הצדקה.

במשך יותר מעשרים שנה הצלחנו למנוע חוקים כאלה. עד דצמבר 2001. יוזמי ההצעה לאיסור פרסום שמות חשודים היו הפעם חברי-הכנסת שמואל הלפרט והרב חיים דרוקמן. הנימוק שלהם למניעת פרסום שמות העצורים היה הגנה על שמם הטוב. אבל גם הממשלה התייצבה לדיון, עם הצעת חוק הרבה יותר רחבה.

הממשלה לא הסתפקה בנימוק שלפיו איסור הפרסום נדרש כדי להגן על החשודים. בעקבות המלצות של ועדה בראשות השופט אליהו וינוגרד, נציגי הממשלה טענו שאיסור הפרסום דרוש כדי להבטיח את יעילות החקירה.

הכשיר את המהלך בכנסת. הפוליטיקאי והעיתונאי לשעבר טומי לפיד (צילום: פלאש 90)

במהלך הדיון הפניתי את תשומת לבם של חברי-הכנסת לכך שהממשלה סוטה מההצדקה המקורית לחוק – הגנה על שמם הטוב של חשודים שאשמתם טרם הוכחה. "אנחנו לא מדברים עכשיו על כבוד האדם", אמרתי בדיון, לפי הפרוטוקול. "אנחנו מדברים עכשיו על העזרה לחוקר... בהצעת החוק נכתב שיש אפשרות לאסור על פרסום את שם החשוד ו'כל פרט מפרטי החקירה'. לפי הנוסח הזה אפשר לאסור [לפרסם] את כל פרטי החקירה!". טענתי כי אם יתקבל נוסח החוק כפי שהציעה אותו הממשלה, חוקרי המשטרה יתחילו לפנות לבתי-המשפט ויבקשו לאסור פרסום של "כל פרט מפרטי החקירה" כדבר שבשגרה, בלי להתייחס לפרט זה או אחר.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, יהושע שופמן, ונציגת הפרקליטות עו"ד אפרת ברזילי, השיבו לי כי החשש שלי מופרך. הם טענו שזו אינה כוונת המחוקק. לדבריהם, ההצעה נועדה לאסור פרסום של פרטים מוכמנים בלבד, כאלה שפרסומם בטרם עת עלול לשבש את החקירה – או לפרסום תמונות של חשודים באופן שיפגע במסדרי זיהוי מתוכננים. הם הבטיחו לחברי-הכנסת שהמשטרה מתכוונת לבקש איסורי פרסום כאלה רק במקרים מיוחדים, ורק לפרקי זמן קצרים.

יחד איתי התייצבו בוועדה גם נציגים אחרים של התקשורת שהתנגדו לתיקון החוק. אבל הפעם כולנו נכשלנו. בסופו של דבר הושפעו חברי-הכנסת מעמדתו של ח"כ טומי לפיד, שהציג את עצמו "כמי שעסק בעיתונות ארבעים שנה" והביע הסכמה להצעת הפרקליטות. הכנסת קבעה בחוק כי "בית-המשפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל-פי דין".

וכך נולדה "משטרת הצווים".