הסתה

"נתניהו קרא להכניס לכלא את רביב דרוקר עקב תחקיר – וחזר בו", מודיעה כותרת גדולה שנדפסת בעמודי החדשות של "הארץ". הנימוק: "ניסוח לא מוצלח של הדוברות". כותרת כמעט זהה נדפסת גם ב"מעריב". בכותרת שמגישים ב"ידיעות אחרונות" מזריקים למהלך את הנרטיב הוותיק על זגזוגיו של ראש הממשלה: "נתניהו קרא להכניס את רביב דרוקר לכלא ואז שינה גרסה".

בן כספית, במאמר שחלקו נדפס בשער "מעריב", מתריע מפני "סכנה ברורה ומיידית": "אחרי כל השקרים וההסתה שהפכה אדם שעושה את עבודתו לאויב הציבור מס' 1, תתפללו שלא יהרגו כאן עיתונאי". ב"הארץ", המחבר האנונימי של מאמר המערכת מציע בתמימות ש"במקום להתלהם ולהסית, מוטב שנתניהו יפעל באופן ענייני כדי להפריך את האישומים הכבדים שמרחפים מעל ראשו. אחרת ימצא את עצמו במקום שאליו ביקש לשלוח את דרוקר".

הקריאה של נתניהו לכלוא את דרוקר שוגרה אל חלל הרשת שלשום בלילה, זמן קצר אחרי שידור הקלטות "תיק 4000" בתוכנית התחקירים שלו, "המקור". התירוץ להשתלחות היה אי-שידור תגובה מטעם ראש הממשלה. בגליון סוף השבוע של "גלובס", בשיחה עם ענת ביין-לובוביץ', דרוקר מסר את הרציונל: "הגיע הזמן שעיתונאים יפסיקו לשמש כמיקרופון לתגובות הלא ענייניות והאלימות של נתניהו. שידרנו בעבר כמה תגובות כאלה, וזו היתה טעות". כאן, באתר "העין השביעית", כתב עוזי בנזימן שההשתלחות של נתניהו מעידה שראש הממשלה איבד את עשתונותיו ומסכן את הדמוקרטיה.

מלמעלה: הכותרות ב"ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב"

מבין כל מה שנאמר על המהלך של נתניהו, האמירה של דרוקר היא ככל הנראה החשובה והמדויקת ביותר. קריאת ה-Lock Him Up של נתניהו היא אכן מהלך אלים ובלתי דמוקרטי, אבל היא גם פתיון תקשורתי שהונדס במיומנות כך שיסיט את תשומת הלב ממה שמונח על השולחן: שוחד, מרמה והפרת אמונים. וזה כמעט תמיד עובד. בדיוק כמו שזה עבד כשנתניהו הכריז שבעצם היה זה "ניסוח לא מוצלח של הדוברות", והעיתונות מיד עטה על ההודאה – צדקנו! ראש הממשלה אישרר את הצקצוקים! מתברר שכליאת עיתונאים היא באמת מעשה פסול!

אלא שנתניהו לא שינה גרסה. הוא בסך הכל השתמש בטריק פופוליסטי שיכונה לצורך העניין "ההכחשה המתהפכת". בטריק הזה, הקוסם מכחיש דבר מה שאמר קודם – רק כדי להסביר למה הוא בעצם צדק. מבלבל? הנה הדגמה ישירות מפי המאסטר: "אינני חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא", הצהיר אתמול נתניהו. הרושם: הניסוח שגוי, עיתונאים לא צריכים להיכלא משום שעשו את עבודתם.

אבל רגע, נתניהו אמר אתמול עוד כמה דברים: "לא יכול להיות שעיתונאים ישבשו מהלכי משפט, ידיחו עדים במשפט", ו"אלה דברים שחייבים להיבדק ולהיחקר" כי "אף אחד לא נמצא מעל החוק". נתניהו אולי לא חסיד של הכנסת עיתונאים לכלא, אבל לכל כלל יש יוצאים מן הכלל. דרוקר למשל. נתניהו עדיין מאשים את דרוקר בהתנהגות פלילית, ואף נוקב בסעיפי העבירות שהוא מייחס לו. והוא עדיין קורא לחקור אותו. ומה קורה לעבריין שנתפס ונלקח לחקירה? נכון מאוד, הוא הולך לכלא.

בניגוד לרושם שיוצרים הבוקר דיווחי העיתונים, נתניהו לא חזר בו. הוא בעצם הסביר מדוע הוא עדיין עומד מאחורי דבריו – ובתוך כך יצר רושם שהוא לא באמת עומד מאחוריהם. זה עובד בכל פעם מחדש: העיתונות בולעת את הפתיון, ומאפשרת למנהיג לדבר בשני קולות. האחד דמוקרטי, האחר לא. כך מצליח נתניהו לתדלק קבוצה נחושה של פעילים שרופים שבזים לדמוקרטיה ולמוסדות שמרכיבים אותה, ובאותה עת גם לקרוץ לכלל הציבור ולדגמן ממלכתיות.

עיתונאים אוהבים לצייר את נתניהו כזגזגן, אבל במקרה הזה הוא לא זיגזג. הוא הלך ישר. מי שזיגזגה היתה התקשורת.

שתיקת הביביתון

מבין כל העיתונים, היה אחד שלא זיגזג. ב"ישראל היום", עיתון הבית של נתניהו, לא מדווחים היום כלל על השתלחותו בדרוקר, וגם לא על הספין דלעיל. בחינמון לא מפרסמים מאמר שמסביר מדוע נתניהו צדק, ובטח שלא מאמר שמנגח אותו. גם בגיליון של אתמול, שירד לדפוס כמה שעות אחרי שחרור ההודעה החריפה, הסוגיה כלל לא הוזכרה.

הון-שלטון-עיתון

"צריך לטרוף את הקלפים בשוק הטלוויזיה בישראל", אומר יועז הנדל, שר התקשורת הטרי, בראיון לאריאל כהנא מ"ישראל היום" (בפתח הכתבה מצהיר כהנא שהשניים מיודדים מזה שנים רבות, וגם עבדו יחד). הנדל, שעבד בצמוד לנתניהו עד שנבעט משום שלקח חלק בחשיפת פרשת ההטרדות של נתן אשל, נכנס כעת למשרד שנתניהו הפך לזירת פשע. הראיון מדלג על כך באלגנטיות: כהנא מזכיר את "תיק 4000" להרף עין, בשולי שאלה על סוגיית תשתיות. הנדל מחרה מחזיק אחריו, מתרכז בטפל וחומק מהנושא הנפיץ.

ב"הארץ", גידי וייץ ממשיך לחשוף את החומר שממנו מורכבים תיקיו הפליליים של ראש הממשלה. הפעם יש לחשיפה הקשר אקטואלי במיוחד: וייץ מגיש קטעים מעדותו של לן בלווטניק, האוליגרך ששולט בחברת רשת ובחברת החדשות השנואה על ראש ממשלת ישראל, חדשות 13 (לשעבר חדשות 10), מקום עבודתו של רביב דרוקר. נציגיו של בלווטניק בישראל מקדמים בחודשים האחרונים תוכנית קיצוצים מרחיקת לכת שעובדי חדשות 13 מתארים כמהלך שיחסל את המערכת ויהפוך אותה לקליפה ריקה ומידלדלת. בלווטניק עצמו שומר על שתיקה, וטרם התבטא בעניין באופן פומבי.

"נתניהו נתן לו משימה לאומית: לקנות את ערוץ 10. עכשיו הוא מנסה לרסק אותו", מתמצתת כותרת גדולה שנדפסת בשער. "ראש הממשלה הודה כי ביקש מלן בלווטניק לרכוש את הערוץ, וכי ביקש לברר כיצד הוא מתכוון לסקר אותו", מרחיבה כותרת המשנה.

לן בלווטניק (צילום מסך)

"איל ההון סיפר בעדותו כי הוא מכיר את ראש הממשלה כבר שנים, וכי נהג להיפגש עמו בביקוריו בישראל", כותב וייץ. "'הוא תמיד התלונן לגבי התקשורת', שיתף בלווטניק את החוקרים בפרטי השיחות, 'על השמאלנים, שהם לא טובים למדינה, אנטי-ישראלים ואנטי-עסקים... ושערוץ 10 באופן ספציפי הוא אנטי-ישראלי ואנטי-עסקים... הוא כל הזמן התלונן על 'ידיעות אחרונות', והיתה פעם אחת, אולי, אחרי שקניתי את ערוץ 10, שהוא אמר: ''ידיעות אחרונות' יכול להיות זמין'. אמרתי, 'באמת? או, זה מעניין... כמה?'. הוא אמר, '500 מיליון'. אמרתי לו, 'אתה משוגע?'. זה פשוט לא היה הגיוני".

וייץ מציין שלפני רכישת ערוץ 10, כשנתניהו הסביר לבלווטניק שהרכישה היא "משימה לאומית", ראש הממשלה גם הבהיר לאיש שהוא לא הולך להרוויח כסף מההשקעה. ובכל זאת, בלווטניק רכש את הערוץ. אחרי שהרכישה יצאה לפועל, העיד המיליארדר, תדירות הפגישות שלו עם ראש הממשלה גברה. "הוא התלונן כל הזמן... הוא תמיד אמר שהם לא הוגנים כלפיו", נזכר בלווטניק באוזני החוקרים. לפי וייץ, כשחוקר אחד שאל האם נתניהו ביקש מבלווטניק "לעשות משהו", המיליארדר השיב: "הוא היה מתלונן יותר... הוא אמר, אתה יודע, 'תעשה משהו'. אני אמרתי, 'מה אני יכול לעשות? אתה יכול לדבר איתם ישירות'".

"יום אחד", כותב וייץ, "התקשר ראש הממשלה לבלווטניק ובפיו תלונה ממוקדת על סדרת כתבות מהדהדת של מתן חודורוב, שעסקה במתווה הגז ומתחה ביקורת נוקבת על המונופול שיצר נתניהו לטובת איל ההון יצחק תשובה וחברת נובל-אנרג'י. 'הוא אמר לי, 'הם לא יודעים על מה הם מדברים'', שחזר בלווטניק את השיחה. 'אז אני אמרתי לו, 'אני באמת לא יודע, אני לא מבין עברית'. אבל ביקשתי ממנו, וזו הפעם היחידה, לשלוח אלי את הבעיה עם כתוביות באנגלית. והוא צודק. זו באמת דעתי. אני יודע משהו לגבי עסקים ולגבי נפט וגז. זה היה לגמרי לא הוגן ולא מקצועי, והוצג בצורה לא ראויה. למעשה זה מזכיר לי חלק מהתוכניות הרוסיות... ראש הממשלה צדק".

הניסיון של נתניהו להשחית ולהחליש את ערוץ 10 (שהולך עוד שנים אחורה) הוא חלק ממהלך רוחבי שכלל כלי תקשורת נוספים ובקרוב יתברר בין כותלי בית-המשפט. בידיעה נלווית מתעכב וייץ על אחד האפיקים הפחות מדוברים של "תיק 2000": נסיונו של נתניהו לתווך בין נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", ובעלי הון שירכשו ממנו את קבוצת התקשורת המשפחתית וירתמו גם אותה למענו. בלווטניק היה אחד מהם, לצד לארי אליסון, ג'יימס פאקר וארנון מילצ'ן.

ב"ידיעות אחרונות", גם היום, לא עוסקים ב"תיק 2000" ובצרות האישיות של מוזס. אולי רק בעקיפין: בעמודי החדשות מתוודעים הקוראים לקמפיין עצמי חדש, שכובש עמוד ברודשיט שלם. הסלוגן: "עיתונות אמיתית זה 'ידיעות אחרונות'". הפרסומאים של גליקמן-שמיר-סמסונוב עשו מאמץ לתפור ל"ידיעות אחרונות" קמפיין פוזיטיבי, כזה שידגיש את מגוון התכנים שמציע העיתון, וגם את ההבטחה "נמשיך להקפיד על עיתונות חופשית, מאוזנת, אמינה, יסודית ומקצועית".

"עיתונות אמיתית". המודעה העצמית של "ידיעות אחרונות"

מילת המפתח היא "נמשיך". נמשיך כי מעולם לא הפסקנו. נמשיך למרות שבבית-המשפט יגידו בקרוב ש"ידיעות אחרונות" הוא הדבר הכי רחוק מ"עיתונות חופשית, מאוזנת, אמינה, יסודית ומקצועית". נמשיך למרות מה שהתפרסם ועוד יתפרסם בכלי התקשורת. ידינו נקיות, אתם עוד תראו. והן תמיד היו. למעשה, מדובר בקמפיין מגננה שנועד להקדים רפואה למכה ולהציל את מה שנשאר מהמוניטין של "ידיעות אחרונות". המסר הסמוי הוא שנוני מוזס חף מפשע.

אגב, מבחינת מוזס "ידיעות אחרונות" זה לא רק "עיתונות אמיתית". השבוע נחשף שמבחינת מוזס, לטענת דירקטור בקבוצה, "ידיעות אחרונות" זה גם קופת מזומנים עצומה שאפשר להמר באמצעותה על שערי מט"ח, ריבית וחוזים עתידיים – להפסיד כמיליארד שקל מכספי החברה ולצבור חובות אישיים נוספים בסך 200 מיליון שקל. ואז לכרות בריתות סתרים עם טייקונים כדי לכסות את הבור. אחד מאותם טייקונים הוא ככל הנראה יצחק תשובה, אותו טייקון שנתניהו ביקש מבעל השליטה בערוץ 10 להגן על האינטרסים שלו.

סיפורו של תצלום

בן כספית, ב"מעריב", מרחיב על התצלום הוויראלי שבו השתמש נתניהו בסרטון שקרא לכלוא את דרוקר: תצלום פפראצי מ-2009 שבו נראה דרוקר בסיטואציה חברתית ליד חוף הים, עם הפוליטיקאים לעתיד יאיר לפיד ועפר שלח, עמיתיו לשעבר ל"מעריב". "בתמונה המרשיעה הזו הם צולמו שותים בירה בחוף הים. היא צולמה זמן קצר אחרי שמיכל, אשתו של שלח, נפטרה לאחר מאבק הירואי בסרטן השחלות", כותב כספית.

"דרוקר פגש את יאיר לפיד בשבעה על מיכל שלח ז"ל. זו היתה הפגישה הראשונה ביניהם בנסיבות חברתיות. הם קבעו לנסות לעודד את שלח ולהוציא אותו לארוחת ערב יחד. זה קרה באחד האמשים, אחרי שידור 'המקור', במסעדה על חוף הים לא רחוק מביתו של לפיד. היה חם, אז שלח הוריד חולצה. כך הפך בילוי ערב עצוב של שלושה חברים בעקבות מותה של רעייתו של אחד מהם לסמל השחיתות של התקשורת, השמאל, עוכרי ישראל וחורשי רעתה".

מתוך הסרטון של נתניהו והליכוד (צילום מסך)

גיאו-פוליטיקה

ב"ידיעות אחרונות", כאילו כדי להצדיק את סלוגן ה"עיתונות אמיתית", מספקים היום גיליון מהסוג שהדביק לעיתון תדמית שמאלנית. כלומר, בימים שעוד חשבו של"ידיעות אחרונות" יש אג'נדה עצמאית, ולא מרווח פעולה צר שמוכתב מכוח האינטרסים של מוזס בימים שבהם אין מטלה נקודתית לבצע למענו.

כאילו כדי להכעיס את רבבות הקוראים הימנים (פחחח) שהצטרפו בעקבות הקריצה של העיתון אל מחוזותיו של ראש הממשלה בשנים האחרונות, הכותרת הראשית נמסרת לערבי: "אי-אפשר לספח – ולהמשיך לקוות לקשר טוב עם העולם הערבי", הוא אומר. כותרת הגג מתגאה: "בלעדי: בכיר באיחוד האמירויות במאמר ל'ידיעות אחרונות'".

המחבר מזוהה כיוסף אל-עוטייבה, שגריר איחוד האמירויות הערביות בארצות-הברית. תצלום שלו עוטה כאפייה לבנה מודפס בשער, ושוב בתוך המאמר, שם ניתן לראות שהוא גם לובש גלאבייה – הוכחה לכך שאכן, מדובר בערבי (אגב, בסרטון שפורסם הבוקר הוא נראה אחרת). לאל-עוטייבה יש מסר נחרץ: "הכרזה על סיפוח מהווה השתלטות לא חוקית על אדמה פלסטינית", הוא כותב.

כמו "ידיעות אחרונות", גם "מעריב" ו"הארץ" מקדישים היום את כותרותיהם הראשיות לחולשותיה של תוכנית הסיפוח. "סיפוח בסימן שאלה: נתניהו יתקשה לבטל את אזהרות מערכת הביטחון", קובע עמוס הראל בשער "הארץ". "בניסיון להימנע מהבערת השטח: גורמים מדיניים בוחנים אפשרות להחיל את החוק הישראלי על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון בלבד, ולהתעלם מדרישת ארצות-הברית להכריז על חלוקת השטח והגבולות", מדווחת אנה ברסקי בשער "מעריב".

"ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)

"שרי החוץ של גרמניה וירדן: מניעת סיפוח – בעדיפות עליונה", מדווחות נעה לנדאו והגר שיזף בעמודי החדשות של "הארץ". לפי דיווחן, השר הגרמני הבהיר ש"יהיו מדינות שיטילו סנקציות על ישראל בעקבות סיפוח בגדה המערבית, ו'אולי יכירו בפלסטין'".

בשער "ישראל היום" לא מדווחים היום על ההתפתחויות האחרונות סביב המהלך של נתניהו (נדב שרגאי, במאמר, כותב על השלכותיה המשוערות והחיוביות של התוכנית על החברה בישראל). מה עומד מאחורי החלטת העריכה החריגה? ייתכן שהתשובה נעוצה בידיעה קצרצרה שנדפסת בעמוד 13 ונושאת את הכותרת "נתניהו: 'הדיבורים מזיקים לריבונות'". בחינמון מצייתים.

פשעי מלחמה

כמו שער "ידיעות אחרונות", גם שער "המוסף לשבת" מוקדש לערבי. ולא סתם ערבי: ילד ערבי. ולא סתם ילד ערבי: ילד ערבי שנפל קורבן לטרור יהודי. "את הישראלים אני לא שונא. את הרוצח של אבא ואמא ואח שלי צריך להרוג", אומר אחמד דוואבשה למראייניו, יורם ירקוני וסמדר פרי. הציטוט נדפס בגדול בשער. "בית-המשפט קבע כי המשפחה נרצחה בידי עמירם בן-אוליאל, בן 26 מההתנחלות שילה. 'אבל אני ראיתי אדם נוסף ליד הרוצח', מתעקש אחמד. [...] 'אני בטוח במאה אחוזים שהיו שם שני רוצחים. היה לילה חשוך, אבל אני יודע, כי ראיתי שהיה יותר מרוצח אחד'".

נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ (צילום: חיים צח, לע"מ)

"מסתערבים באו לעצור צעיר לוקה בנפשו בגלל סטטוס בפייסבוק – והרגו נער אחר", מודיעה כותרת שנדפסת בשער "הארץ". "כשכוח דובדבן בא למחנה הפליטים אל-פוואר לעצור צעיר מעורער בנפשו בשל סטטוס שכתב בפייסבוק, הוא לא מצא אותו בביתו. עתה חוקרת מצ"ח מדוע ירו החיילים בזייד קייסייה, בן 17", נמסר בכותרת המשנה הלקונית של "אזור הדמדומים", מדורם של גדעון לוי ואלכס ליבק.

הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"מקור ראשון", שני העיתונים הישראליים של משפחת אדלסון, עוסקות היום באותו נושא: מהלך שמוגדר כ"צעד חסר תקדים" של טראמפ נגד בית-הדין הבינלאומי בהאג. "הנשיא האמריקני אישר להטיל סנקציות על חוקרי פשעי מלחמה של ארצות-הברית – ושל בעלות בריתה", נמסר ב"ישראל היום". "המשמעות: בהאג יחשבו פעמיים לפני נקיטת צעדים נגד קציני צה"ל". בסוף כל כותרת שקוראים בחינמון יושב נתניהו עם מסר חשוב, וגם כאן, בפינה, אפשר למצוא אותו: "תודה שלחמת למען האמת", אומר נתניהו לטראמפ מעל גבי הביטאון המשותף שלהם.

זמנים מודרניים

"מה זה בכלל קפיטליזם מעקב?", שואל אורי פסובסקי במוסף "G" של "גלובס". הוא מקבל את התשובה היישר מפי האמריקאית שטבעה את המושג, שושנה זובוף: "קפיטליזם מעקב הוא היגיון כלכלי", היא אומרת בראיון עמו. בבסיס ההיגיון הזה, אומרת זובוף, עומדת תגלית. "התגלית היא שאפשר להכריז על החוויה האנושית הפרטית, שלא היתה מוגנת, בתור חומר גלם חינמי, לתרגם אותה לנתונים התנהגותיים שאפשר להכריז עליהם בתור קניין רוחני, ולדחוף אותם לתוך שרשראות אספקה.

"שרשראות האספקה הללו מעבירות את כל סוגי ומקורות הנתונים ההתנהגותיים למרכזי הייצור של המאה ה-21, שנקראים בינה מלאכותית. ובמרכזי הייצור האלה מייצרים מוצרים. במקרה הזה מדובר במוצרים חישוביים, והמוצרים האלה הם תחזיות. בנתונים ההתנהגותיים משתמשים כדי לחזות התנהגות עתידית של בודדים, קבוצות ואוכלוסיות.

"והתחזיות האלה מגיעות מאיתנו, והן על אודותינו, אבל הן נמכרות לאחרים. ללקוחות עסקיים שיש להם אינטרס לדעת מה אנחנו עומדים לעשות בקרוב, או בעתיד הרחוק יותר. פעולות הקנייה והמכירה האלה מהוות שוק מסוג חדש. אלה שווקים שסוחרים בחוזים עתידיים אנושיים, באותו אופן שבו יש שווקים שסוחרים בחוזים עתידיים על מחירי הנפט או בחוזים עתידיים על בטני חזיר".

הראיון עם זובוף מאלף ועובר בכל התחנות ההכרחיות: איך צמח משטר המעקב הדיגיטלי ממשבר נשכח בחברת גוגל (שהוביל לייצור הכנסות מ"מה שנחשב כחומרי פסולת, עקבות דיגיטליים שנשארו אחרי שאנשים חיפשו וגלשו"), מדוע היה כה קל למסחר דווקא את נתוניהם האישיים של הגולשים (כי אף אחד לא חשב שצריך להגן עליהם, והממשל זיהה את הפוטנציאל), ואיך השיטה הכלכלית מבטיחה שהמצב רק ילך ויקצין. פסובסקי אמנם סבור שמשבר הקורונה והנדידה המאסיבית לפעילות מקוונת צפויים להעמיק את קפיטליזם המעקב, אבל זובוף אופטימית, וצופה התעוררות חברתית גלובלית שתמנע מכולנו עתיד סיני.

עפרי אילני, ב"מוסף הארץ", מפרסם היום טור איפכא מסתברא על היבט תקופתי אחר: האזהרות החוזרות ונשנות (במקרה זה באמריקה) מפני גלישה למשטר דיקטטורי. "רבים ממבקריו של טראמפ מצפים לרגע שבו הוא יגביל את חופש הביטוי בארצות-הברית ויסגור את העיתונים וערוצי הטלוויזיה הליברליים שמבקרים אותו. אך צנזורה והשתקה שייכים למשטר אחר", כותב אילני.

"מאז מלחמת העולם השנייה, ההגמוניה הפוליטית בדמוקרטיות הליברליות מצאה דרך יעילה יותר לנטרל ביקורת: היא מציפה את הדיון הציבורי ברעש בלתי פוסק של הסחות דעת ולהג, ודוחקת את המבקרים לשולי תשומת הלב, עד שהם נראים הזויים וחסרי אונים.

"טראמפ הוסיף אסטרטגיה נוספת: הוא אינו משתיק את מתנגדיו, אלא דווקא מהדהד את הביקורת שלהם תוך שהוא עולב בהם ומשחיר את דמותם באוזני קהל האוהדים שלו. שיטה דומה מיושמת גם על-ידי הימין הישראלי. כל הבעת מחאה מצד השמאל משמשת את נתניהו ואנשיו כדי לצופף את השורות ולצבור פופולריות. התבטאויות של זהבה גלאון או כרזות של ארגוני שמאל הופכים למכשיר בידי מכונת התעמולה הפופוליסטית של הימין".

סוף הטור של אילני פחות משכנע. "הפשיזם הופיע בתגובה לקומוניזם, במדינות לאום עם אוכלוסייה צעירה ונואשת. הטראמפיזם הופיע בחברה פוסט-אידיאולוגית, אדישה וזקנה", הוא כותב. "יותר מאשר העצמה וריכוז של כוח, המאפיין העיקרי של התקופה הוא דווקא התפוררות והתרוקנות של הכוח המרכזי". התשובה מורכבת יותר כמובן: הכוח לא מתפורר ולא מתרוקן, הוא עובר מהממשלה למגזר הפרטי – ומשם לשוק הגלובלי.

ממלכת הסוד

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" משוחח רונן ברגמן עם העיתונאית לשעבר גילי דינשטיין, שמפרסמת בימים אלה ספר על אביה המנוח צבי דינשטיין, פוליטיקאי שמילא תפקיד מרכזי בתוכנית הגרעין הישראלית. הספר, שסוקר את חייו, מתבסס על מסמכים שהותיר מאחוריו. חלקם הוחרמו על-ידי המלמ"ב, גוף אפוף חשאיות שאנשיו, לדברי ברגמן, נוהגים להתייצב בדירות של אנשים מתים כדי לוודא ששארי בשרם לא ייחשפו לחומר הרגיש שנשמר אצלם.

ברגמן מציין כי זמן קצר אחרי שפנה למלמ"ב כדי לבקש התייחסות לכתבה, דינשטיין קיבלה שיחת טלפון מגורם בכיר בגוף זה, שהזהיר אותה: "חיפשתי אותך כי קיבלתי מרונן ברגמן 'דרישת שלום' ממך. 'ידיעות' רוצים לדעת מה פתאום המלמ"ב היו אצלך ובאיזו סמכות. זה רק מראה לך איזה פוטנציאל נזק יש פה. אם את, בחוסר תשומת לב, היית מראה לו את המסמכים האלה, הוא היה עושה מזה חגיגה".

כשאמרה דינשטיין לגורם העלום שהכתבה ממילא תימסר לאישור הצנזורה הצבאית, ולכן לא צפוי להיגרם כל נזק, השיב הגורם: "זו נאיביות לחשוב ככה. יש אלף ואחת דרכים להוציא החוצה כתבות בנושאים האלה שאנחנו מאוד רגישים לגביהם. זה נזק בטחוני וטירוף גדול. אחד הדברים שאנחנו הכי חוששים לגביו זה חומר שיש לאנשים פרטיים והם לא יודעים מה הערך שלו, ומצד שני עיתונאי שמאוד בקיא בתחום והיה עושה מזה הון אישי – זה יכול להגיע עד לכדי נזק מדיני".

סיאוב

כתבת השער של "7 ימים", מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", היתה בשבוע שעבר ראיון ארוך עם היחצן רונן צור. השבוע, ב"מוסף הארץ", מקדיש לו אלון עידן טור חריף במיוחד. עידן מתאר את צור לא כאדם אלא כמעין טפיל ריקני שאנשים משלמים לו כדי להיצמד אליהם, לרוקן אותם משרידי האנושיות שלהם ולהזריק פנימה במקום זה תמיסה מהונדסת. איש מקצוע שמשימתו היא ליצור מחדש את לקוחותיו בצלמו ובדמותו ככלי קיבול לאינטרסים מתחלפים.

רונן צור על שער "7 ימים", 5.6.2020

"מה בעצם עושים הרונן צורים של העולם: הם הופכים אנשים כמו בני גנץ – לקוח מפורסם – לבובות על חוט, לחסרי חוליות, לפלסטלינה שניתן ללוש ולבנות מחדש בהתאם למה שיגיד 'יועץ הסקרים'", כותב עידן. הוא מביא כדוגמה את אחת האמירות של צור בראיון ההוא: "ייצגתי הרבה מאוד מפלגות ימין וגופי ימין וייצגתי הרבה גופי שמאל, אבל אף פעם לא הרגשתי שאני עושה שקר בנפשי. לא עמדתי בפני איזושהי הזדהות רגשית עם מנהיג מסוים".

"העובדה שצור לא חש שהוא 'עושה שקר בנפשו' היא בלב העניין: שהרי נפשו כל-כך קהה, כל-כך צינית, כל-כך נטולת יכולת להזדהות, עד שבמקום להתבייש בכך שאין לו בעיה להעמיד בראש המדינה איש שמאל או איש ימין – תלוי מי ישלם יותר, תלוי מי ייתן לו יותר כוח – הוא גאה בכך. למעשה, תמצית גאוותו היא על אותו ניתוק רגשי שמאפשר לחיות עם הדיסוננס", כותב עידן.

"מתי יגיע היום שבו הגנצים של העולם יבינו שצור – שם קוד – הוא לא הפתרון אלא הבעיה. שבגלל צור ובכר ושאר היועצים והאסטרטגים ומנהלי הקמפיין – גנץ בעצמו כבר לא יודע במה הוא מאמין, מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. לכן הוא גם יכול לחתוך בגסות כזאת מ'לעולם לא אשב עם נאשם בפלילים' היישר לממשלת אחדות עם נאשם בפלילים. הוא חותך מצד לצד כי זה לא הוא שחותך מצד לצד. זה מישהו אחר שחותך מצד לצד. מישהו שלוחש על אוזנו, ששולט בתודעתו, ושגנץ תלוי בו כעת כדי להיזכר מה הוא בעצמו חושב".

תרבות ואקדמיה

"'רעשים בלתי ידועים' הוא הספר הכי גרוע שקראתי בחיי על פאנק, פוסט-פאנק וניו-וייב. רוב הזמן הרגשתי כאילו אני קורא ספר לימוד. תדע כל אם עברייה שעליה לחשוד בכל ספר אקדמי בעברית בנושא פאנק" (אבי פיטשון, "ספרים", "הארץ").

ענייני תקשורת

לא אמת. ב"7 ימים" כותבים השבוע על "משפחת טולדנו" ש"היתה כמעט אלמונית עד שמסיבות ראוותניות שערכה בזמן הקורונה דחפו אותה לכותרות". אחת הבוקסות מוסרת ביובש שאחד ממשתתפי המסיבות, המיליארדר טדי שגיא (מבעלי ההון החביבים על "כלכליסט"), "הפר לכאורה את הוראות הבידוד במסיבה". אחרי סגירת הגיליון התברר שהקביעה הזאת שגויה.

טדי שגיא, בתגובה שמסר ל"7 ימים", טען שפעל בהתאם להנחיות. העיתונאיות, גילית קוזבה וטל גלעדי, ניסו לבדוק זאת. "פנינו למשרד הבריאות לשאול האם הם נתנו פטור מבידוד או אישור לשגיא, ונענינו כי לא ניתן כל אישור כזה", הן מציינות. בדיעבד התבררה תגובת משרד הבריאות כאמירה מהספקטרום שבין שקר וטעות. שגיא, כפי שנחשף בחדשות 12, קיבל פטור אישי ושערורייתי מהמשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו.

ההפניה לטורה של אדלסון בשער "ישראל היום", היום (לחצו להגדלה)

האדרה עצמית. המוציאה לאור של "ישראל היום", מרים אדלסון, שוב מפקיעה נתח מעמוד השער שלה למען עצמה. הפעם היא לא עושה זאת כדי לפרסם תצלום שלה עם פוליטיקאית אמריקאית, או כדי לעדכן את הקוראים על המדליה שהעניק לה דונלד טראמפ, וגם לא כדי להכריז על "יום גדול לישראל ולאמריקה". הפעם היא רוצה לבקש מהציבור בישראל "להגיד לא ללגליזציה!". אוקיי, בומר.

קנוניות. במדור המאמרים של "הארץ" מתפרסם היום מאמר אורח מאת ישי שנרב, שדרן גל"צ. הנושא: חיים לוינסון. "בשבוע שעבר הוקדש הטור [של לוינסון ב'גלריה'] לטענה שעיתונאים כמו ארז תדמור ועקיבא ביגמן פועלים לייבא ארצה את השסע החברתי שהוליד את המהומות בארצות-הברית", כותב שנרב (תדמור, אגב, אינו עיתונאי אלא בכיר במערך התעמולה של הליכוד). "בפסקה אחת לעג לוינסון, בצדק, לתיאוריות הקונספירציה מבית מדרשו של יאיר נתניהו, ש'רואה את משימת חייו כחשיפה של האילומינטי שמנהל את השמאל הישראלי – ממבנה הפירמידה בבית-המשפט העליון ועד למיליארדר היהודי סורוס'. מיד לאחר מכן עבר לוינסון להציע תיאוריית קשר משלו, אבל בשיא הרצינות", מאשים שנרב.

"בישראל יש עדיין סולידריות, לדבריו, אבל 'פועלים לפורר אותה, בכסף זר, בשיטתיות ובתחכום'. מי? קרן תקווה, האוונגליסטים, 'מידה' וערוץ 20. כל אלה חברו יחדיו כדי לפלג במכוון את החברה ולגרום ל'מלחמת דת ולמלחמת תרבות'. מה הם ירוויחו מכך? לא ברור. אבל כשמגבשים תיאוריית קונספירציה לא תמיד צריך להסביר למה לנאס"א דחוף כל-כך לגרום לכולנו להאמין שהארץ היא כדור".

גלי-צה"ל. "העיתונאי והשדרן אמיר איבגי, מגיש יומן הצהריים של גל"צ, יהיה מנהל מחלקת החדשות בתחנה במקום אילאיל שחר, שעזבה לפני מספר שבועות לתאגיד", מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן במדור הרכילות של "מעריב". "אם היה יותר אמיר איבגי בתקשורת, נתניהו לא היה מגיע לחקירות", אמר איבגי לפני שנתיים בראיון ל"ידיעות אחרונות".

הסברה וייעוץ. ב"מקור ראשון" מראיינת רחלי מלק-בודה את שמרית מאיר, פרשנית לענייני ערבים ובעבר עורכת "אל-מסדר", אתר ישראלי בערבית שהוקם על-ידי ארגון ההסברה "הפרויקט הישראלי" ונסגר בשנה שעברה.

"כבר יותר מעשור אני לא מתפרנסת מעיתונות ישראלית", מציינת מאיר. בראיון ל"העין השביעית", ראוי לציין, מאיר התעקשה ש"אל-מסדר" אמנם החל את דרכו כמיזם הסברה – אך בשנותיו האחרונות היה גוף עיתונאי במלוא מובן המלה. כיום, מציינת מלק-בודה, מאיר "מייעצת בנושאים גיאו-אסטרטגיים לגופים פרטיים וממשלתיים". שמותיהם אינם מוזכרים בכתבה.