השבוע ציינו כלי התקשורת עשור להשתלטות הקטלנית על האונייה הטורקית "מאווי מרמרה", שיצאה לעזה במסגרת משט מחאה ונבלמה בידי לוחמי צה"ל. בערוץ 12, הערוץ הנצפה בישראל, הקדישו למאורע הטראומתי כתבת מגזין: ניר דבורי, הכתב הצבאי, שוחח עם טייס ועם שניים מלוחמי השייטת שהשתתפו במבצע. "כך זה נראה בעיניים שלהם", הכריז דבורי בפתח הכתבה – וזהו כנראה המשפט המדויק ביותר שהוציא מפיו לכל אורכה. מכאן, הדברים החלו להידרדר.

צופים שקיוו להיחשף לעובדות נשכחות (או לא ידועות) לגבי האירוע, או לכל הפחות לניסיון עיתונאי אמיתי להתקרב אליהן, ודאי התאכזבו. אבל האכזבה אינה במקומה. אחרי הכל, הכתב הצבאי מסר לצופיו בכנות את מטרת הכתבה. הכתבה נועדה, באופן מוצהר, להציג את זווית הראייה של בעלי עניין מובהקים: אנשי צבא שלקחו חלק במבצע, המעוניינים להצטייר ככאלה שביצעו את משימתם על הצד הטוב והמוסרי ביותר.

כתבות שמציגות בהרחבה צד אחד של הסיפור, ודאי בתחום הצבאי, אינן מחזה נדיר. בהתחשב בתפקיד המסורתי של כתבים צבאיים בישראל, קשה לצפות מדבורי לספק כתבה שלא מציירת את החיילים כגיבורים שבסך הכל רוצים לספר את הסיפור שלהם, בלי שאלות מציקות ובלי ביקורת. ובכלל, האם לא הרוויחו ביושר את דקות התהילה?

לכתבות מסוגת "גרסת הלוחמים" כבר התרגלנו, ועוד נשוב לנקודה הזאת בהמשך. אך תפקידו של דבורי לא מסתכם במתן הזדמנות להשמיע את גרסת הלוחמים. הוא גם קובע עובדות בקולו, על רקע התצלומים המוכרים מסיפון האונייה (שהופצו ברובם על-ידי דובר צה"ל). ולא סתם עובדות, אלא עובדות לא טריוויאליות. פתאום, סיפורם של הלוחמים זולג אל תוך הסיפור של דבורי ומתערבב בו. והסיפור של דבורי מעניין.

באמצע הכתבה קובע דבורי: "המשט יצא מטורקיה. שש אוניות ועליהן מאות פעילים מארגון IHH, חמושים בנשק חם וקר". הקביעה הזו שנויה במחלוקת, שלא לומר מטעה

באמצע הכתבה, למשל, קובע דבורי: "המשט יצא מטורקיה. שש אוניות ועליהן מאות פעילים מארגון IHH, חמושים בנשק חם וקר". נשק חם! לא פחות. הקביעה הזו שנויה במחלוקת, שלא לומר מטעה.

חברי ועדת טירקל, שמאוד רצו למצוא בדל כלשהו של ראיה לנשק חם שהביאו עמם הפעילים, נאלצו להודות שהוועדה "לא מצאה [...] כי יש בחומר הראיות כדי להעיד באופן חד-משמעי שפעילי ה-IHH הביאו עימם נשק חם אל המרמרה". לפי ועדת טירקל, כמה מהפעילים חטפו כלי ירייה שהובאו לסיפון על-ידי לוחמי צה"ל, וגם עשו בהם שימוש, אך בכך מתמצות קביעותיה של הוועדה בנוגע לנשק החם.

אם כך, מאיפה שלף דבורי את הסקופ? ניתן רק לשער. המרואיינים של דבורי, בכל אופן, מעידים רק על חטיפת נשק בידי הפעילים. הטענה שלפיה הפעילים הצטיידו בנשק החם בזמן ההכנות להפלגה היא טענה ותיקה של צה"ל שהועלתה בפני ועדת טירקל. הוועדה אמנם קבעה שהפעילים ירו על הלוחמים, אבל לא מצאה ראיות לנשק שהפעילים הביאו עימם.

אחרי פרסום הדו"ח צצו תצלומים מטושטשים שמעידים כביכול על התחמשותם של הפעילים. התצלומים המדוברים אינם ברורים דיים כדי לקבוע שמה שנראה בהם הוא אכן נשק חם – אבל גם אם היה זה נשק חם, התצלומים לא מעידים על מוצאו. מעבר לכך, בדובר צה"ל טענו אז שהחומר הוצג לוועדה, וש"אין בתמונות עובדות חדשות שלא היו ידועות". בוועדה, כאמור, לא השתכנעו – ונמנעו מלאמץ את גרסת הצבא.

לא מדובר בסוגיה שולית: אם הפעילים אכן יצאו למשט חמושים בנשק חם, הטענה שלפיה הם תכננו לפגוע בחיילי צה"ל – או לפחות להעביר את הנשק לארגוני הטרור בעזה – מקבלת חיזוק רציני. אבל ההיגיון הזה פועל גם בכיוון ההפוך: בהיעדר ראיות להתחמשות מוקדמת של הפעילים בנשק חם, טענותיהם נגד השימוש הצה"לי בכוח קטלני מקבלות משנה תוקף.

הכתב הצבאי של חדשות 12 לא מעסיק את עצמו בשאלה מדוע ועדת טירקל, שהצדיקה משפטית את פעולת צה"ל, נמנעה מלקבוע שהפעילים הגיעו חמושים. במקום זה, הוא מצא קיצור דרך: אם צה"ל חושב (או לפחות אומר) כך, משמע שהנשק החם קיים.

מתוך כתבתו של ניר דבורי במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 12, 31.5.2020 (צילומי מסך)

התופעה הזאת חוזרת על עצמה גם לקראת סוף הכתבה: "אחרית דבר", מסכם דבורי, "עשרה פעילי טרור טורקים נהרגו, עשרה לוחמי שייטת נפצעו". פעילי טרור! שוב עולה השאלה כיצד דבורי יודע שההרוגים – כולם, עד האחרון שבהם – היו פעילי טרור. ועדת טירקל עשתה מאמץ כביר להוכיח את הקשרים הטרוריסטיים של פעילי ה-IHH. היא גם הדגישה ששימוש באלימות מסכנת חיים מצד הפעילים מצדיק משפטית שימוש בכוח קטלני נגדם.

ואולם, הוועדה גם קבעה שלפחות בכמה מהמקרים לא נמצא מידע מספק שיאפשר לקבוע את הנסיבות המדויקות בהן השתמשו הלוחמים בכוח. הנה כמה ציטוטים מייצגים:

• "באשר לשישה מקרים [...] מצאה הוועדה כי אין בידיה מידע מספיק כדי לקבוע ממצא בדבר חוקיות השימוש בכוח. בשלושה מתוך ששת המקרים היה מעורב גם שימוש באש חיה".
• "לא ניתן לקשור בין פגיעות הירי בגופות ההרוגים לכל אחד מכלי הנשק שבהם השתמשו חיילי צה"ל, וכן לא ניתן לקבוע מי מהחיילים ירה בכל אחד מההרוגים".
• "לא היה בפני הוועדה במספר מקרים מידע מספיק כדי להגיע למסקנה לגבי נסיבות השימוש בכוח".
• "בשני מקרים לא היה בפניה מידע מספיק בשאלה האם השימוש בכוח נעשה כלפי מי שהוא משתתף ישיר בפעולות איבה, ובשלושה מקרים נמצא שהשימוש בכוח נעשה נגד אזרחים שאינם נחשבים למשתתפים ישירים בפעולות איבה".

ועדת טירקל לא קבעה שכל ההרוגים השתתפו בפעולות איבה. היא טענה שאין בידיה מספיק מידע כדי לקבוע זאת. אבל לדבורי יש כנראה מקורות משלו, טובים יותר, ועל בסיסם הוא קובע בוודאות שכל עשרת ההרוגים היו למעשה מחבלים.

חיזוק לכך שהוועדה לא סברה שכל ההרוגים היו מחבלים ניתן למצוא בחלק בדו"ח שבו השופט יעקב טירקל ועמיתיו מביעים צער על מות הפעילים. הוועדה הצדיקה משפטית את המבצע הצה"לי וניצלה כל הזדמנות כדי להדגיש את התנהגותם האלימה של הפעילים ואת קשריהם המשוערים לארגוני טרור – ובכל זאת נמצא בדו"ח מקום להביע צער על ההרג: "עם סיומה של פעולת ההשתלטות על המרמרה נמנו, למרבה הצער, תשעה הרוגים מקרב משתתפי המשט", נכתב שם (ההרוג העשירי מת מפצעיו כארבע שנים לאחר התקרית).

בשיח הישראלי, כמעט מיותר לציין, הבעת צער על מוות של מחבלים אינה תופעה שגרתית. ובכל אופן, הוועדה לא היתה הגורם היחיד שעשה זאת. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, התנצל ב-2013 רשמית בפני שליט טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, והודיע כי "ישראל מביעה צער על פגיעה ואובדן חיי אדם". האם ראש ממשלת ישראל, הלוחם הנחוש בטרור האסלאמי, בעצם התנצל על הריגת מחבלים אסלאמיסטיים שהגיעו הנה כדי לפגוע בישראלים? ברור שלא.

עשר שנים הן פרק זמן ארוך שבמהלכו אפשר לעבד חוויות טראומתיות, לצאת מהפוזיציה המקורית, לעזוב את המגננה ולהביט נכוחה במציאות. ניר דבורי וחדשות 12 החמיצו את ההזדמנות

אגב, ייתכן שניר דבורי יודע דברים שראש ממשלת ישראל, כמו גם ועדת החקירה שהוא מינה, עדיין אינם יודעים. אפשר לקרוא לזה עצמאות עיתונאית. עיתונאים עצמאיים לא מסתמכים באופן עיוור על מקורות רשמיים – וטוב שכך. אלא שבמקרה הזה לא הוצגו לצופים מקורות אלטרנטיביים כלשהם, ואפילו לא נרמז על קיומם. הגיוני יותר שדבורי בחר לעקם את המציאות באופן שייטיב עם המרואיינים שלו ועם האינטרסים המשוערים של צה"ל.

לפני סיום נשוב לסיפוריהם של הלוחמים. לאורך כל הכתבה, המרואיינים חוזרים ואומרים שהם הופתעו מרמת האלימות על המרמרה (זהו מוטיב מוכר גם מדו"ח ועדת טירקל). אכן, אי-אפשר לפסול את האפשרות שהלוחמים הופתעו מרמת האלימות. רמת האלימות אולי היתה בלתי צפויה – אבל האלימות עצמה היתה צפויה לגמרי עוד לפני שהחייל הראשון הגיע לסיפון.

איך אפשר לקבוע דבר כזה בביטחון? על בסיס הדו"ח, שבו קבעה הוועדה בפירוש שעוד לפני הגעת החייל הראשון הושלכו אל סיפון האונייה רימוני הלם. בהתחלה מכלי שיט צה"ליים, ולאחר מכן ממסוק. דמיינו את עצמכם מותקפים באמצע הלילה באמצעות רימוני הלם מהאוויר ומהים. האם תגובת הילחם-או-ברח היא הפתעה גדולה?

בכל אופן, השאלה המעניינת היא מדוע הלוחמים חוזרים ומדגישים שהם הופתעו. את התשובה ניתן למצוא בדימוי העצמי והציבורי שלהם ושל צה"ל. החיילים מתגאים במקצועיותם. הם מספרים סיפורי גבורה מדהימים – שמופיעים בהרחבה גם בדו"ח הוועדה – על הצלחותיהם בהדיפת התוקפים והימלטות נועזת חרף פציעותיהם החמורות. הבעיה היא שאם ניתן היה לצפות את האלימות, מתגנבת למשוואה האפשרות שהשייטת בעצם פישלה, והלוחמים לא הוכנו כראוי. האפשרות מעניינת, אפילו מתבקשת, אבל בכתבה של חדשות 12 לא ניתן מקום למחשבות כפירה מסוג זה.

אם דבורי היה כתב חדשות ראוי לשמו, הוא היה לוקח בחשבון את ההטיה התדמיתית המובנית של הלוחמים ושל המערכת שבה שירתו – ואולי משחיל בראיונות גם שאלה ביקורתית אחת או שתיים. עשר שנים הן פרק זמן ארוך שבמהלכו אפשר לעבד חוויות טראומתיות, לצאת מהפוזיציה המקורית, לעזוב את המגננה ולהביט נכוחה במציאות. דבורי וחדשות 12 החמיצו את ההזדמנות.

יגאל גודלר הוא מרצה ובעל תואר שלישי בתקשורת. ב-2016 פרסם יחד עם פרופ' צבי רייך את המדריך המקצועי "הספקן בחדר החדשות: כלים לסיקור עיתונאי במציאות מתעתעת"