יגאל מוסקו הוא כתב המגזין של "אולפן שישי", חדשות 12. בעבר כתב "כל העיר", "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "יומן" בטלוויזיה הישראלית בערוץ הראשון ו"עובדה" של קשת.
אני מניח שזאת לא תהיה הפתעה בשבילך אם אספר לך שיש מצב שכשעורך רוצה להסביר לכתב שהוא רוצה כתבת מגזין איכותית, הוא אומר לו: תהיה מוסקו. אז איך קרה שהפכת להיות ה"תהיו כחלונים" של כתבות המגזין בטלוויזיה?
זה לא קרה ביום אחד. התחלתי לפני 30 שנה במקומון הירושלמי "כל העיר", ואח"כ הייתי כתב "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". במקביל לעיתונות הכתובה התחלתי באמצע שנות התשעים להכין כתבות ל"יומן" בערוץ הראשון. ב-16 השנים האחרונות אני רק בטלוויזיה, בתחילה ב"עובדה" ובתשע שנים האחרונות ב"אולפן שישי". הניסיון בעיתונות הכתובה שִכלל את הכישורים העיתונאיים והמגזיניים שלי. היו לי עורכים-מורים מעולים: דורון גלעזר ורותי יובל בעיתונות וישראל סגל ב"יומן", ובמשך השנים מצאתי את הקול והשפה היחודיים שלי.
ואלו באמת קול ושפה ייחודיים. נדמה לי שאתה אחד מהכתבים הבודדים היום במגזין הטלוויזיוני שאי-אפשר להתבלבל בזיהוי החתימה האישית שלהם. אבל איך יודעים מראש מהו סיפור טוב? איך יודעים מה יעבוד ומה יצליח פחות?
טוב, זו התחבטות כל שבוע מחדש. יש סיפורים שאתה מיד מרגיש בבטן ויש סיפורים שהניסיון מדבר. כמו למשל כשתחקירן "אולפן שישי" בשם משה זאב סיפר שנתקל בפינת זיכרון בדיזנגוף להומלס שנרצח. לא ידענו שום פרט מעבר לזה, אבל החלטתי להסתער על הסיפור, באותו ערב כבר יצאתי לצלם, וגילינו סיפור מדהים על אמן שנטש את משפחתו והפך מבחירה להומלס, ונהרג על-ידי הומלס אחר שקינא באמנות שלו. ידעתי מיד שיש שם עולם שלם לגלות, כי בימי "כל העיר" היה שבוע שהתחזיתי להומלס ברחובות ירושלים וגיליתי את היקום המקביל.
לעתים יש מקרים שהנושא נשמע לי בתחילה גבולי, ואז אני עשוי להכריע לפי הדמויות. למשל בסיפור על הפעמון החסר במגדל ימקא בירושלים. פעמון שאף אחד לא ידע או הרגיש שהוא חסר, אבל אחרי שיחת טלפון עם נגן הפעמוניה, הפרופ' לפסיכואנליזה גבי שפלר, ידעתי שיש לי סיפור.
זה נשמע כמו זכייה בפיס, אבל קורה לך שיש גם מקרים הפוכים? סיפור שמתחילים לרדוף אחריו מתגלה כשממה מוחלטת?
קורה שסיפור לא מבשיל, אבל זה די נדיר אצלי. הייתי למשל ספקן לגבי הסיפור של כיסאות כתר פלסטיק שכיכבו בקטטות ההמוניות. חששתי שלא יהיה לי די חומר לכתבה, אבל העורך רון ירון שיכנע אותי, ובסוף ניצלתי סיטואציה שהמכונה התקלקלה, וגיבור הכתבה היה פועל רוסי מיוזע ושחור משמן, "סינקיונר" נדיר.
קורה לפעמים שהסיפור מתחיל במקום אחר בתוך המערכת? גיא סודרי, רון ירון (כמו בדוגמה שדיברת עליה) או אפילו אבי וייס באים אליך ואומרים: השבוע חייבים מרכז ליכוד, השבוע אי-אפשר בלי צבועים במודיעין? עד כמה קיים חופש בחירה ועד כמה הבחירה הזאת היא בודדת?
היוזמה לסיפורים מגיעה בעיקר משלושה מקורות: 1. אנשים שאוהבים את הכתבות שלי, מאתרים אותי ומציעים, זה יכול להיות גם יחצנים. אני מקבל לפחות שתי הצעות ביום, את רובן אני דוחה בנימוס, אבל מדי פעם יש רעיון מצוין. 2. רעיונות שלי. 3. רעיונות מתוך המערכת, העורך ואחרים. אם שאלת על רותי (הצבועה ממודיעין; א"מ), זו הצעה שהגיעה אלי מרשות הטבע והגנים, ואני כתובת טבעית כי ידועה חיבתי לכתבות חיות וטבע. הסיבה העיקרית שאני עושה אותן היא שהן מאפשרות לי להיות משוחרר – זו לא כתבה על מרכז הליכוד, עם כל הרגישויות, וזה לא סיפור רצח. אני יכול להיות הכי יצירתי, להגזים עם המוזיקות ולהתפרע עם הקריינות, וזה כיף גדול.
הזכרת חיות, ובאמת אומרים שילדים וחיות תמיד גונבים את ההצגה. לא מעטים מגיבורי הכתבות שלך הם בעלי חיים: צבועה, גירית ועוד יצורי בר. כמה מזה היא אכן אותה העדפה אישית שהזכרת, וכמה נוסחה מקצועית קרה שפשוט עובדת כשאנשים מבקשים לברוח בערב שישי מהחיות הפוליטיות?
אני חושב שאנשים אוהבים את הכתבות האלה בגלל שזו בריחה מהנושאים הרגילים שבחדשות, אוהבים את צילומי הטבע היפים, אוהבים לגלות טיפוסים חדשים וללמוד דברים חדשים. כמה אנשים למשל ידעו מה זו גירית דבש?
לפעמים במהלך סיפור מגזיני קורה שנתקלים גם בניוז - מה עושים במקרה כזה? מעבירים לטיפול של מישהו אחר במערכת או ששומרים את הסיפור עד לסוף השבוע בתקווה שלא יתגלה על ידי מישהו אחר? העיסוק בחדשות המיידיות הוא משהו שאתה חושב עליו או מתעניין בו במהלך העבודה על סיפורים כאלה?
זו התלבטות אבל למדתי על בשרי שלא כדאי להמתין עם ניוז. זה קרה כשהייתי כתב "7 ימים" ויצאתי להכין כתבה על מזבלת חירייה. מנהל המזבלה התגאה שפעם היה מומחה שאמר שחייבים לעשות אותה בשיפוע מתון, ואילו הוא המנהל התעקש על זווית חדה והכל בסדר כבר 30 שנה. היינו בפסגת המזבלה כשהוא סיים את הרצאתו, ניגשנו לשפת ההר, ופתאום מגלים שרבע מזבלה קרסה לתוך נחל איילון. חתיכת ברוך. העדפתי לחכות עם הניוז עד שכתבתי המונומנטאלית תתפרסם במוסף, אבל איגוד ערים דן ידע יותר טוב ממני: הם הוציאו מיוזמתם את האירוע לכל הערוצים, כדי להטיל מיד את האשמה על אחרים ולהסיט את המחדל מעצמם. עד שהכתבה שלי יצאה יצא גם העוקץ...
יש נושאים או תחומים שאתה יודע באופן ודאי שלא תיגע בהם? בין אם מחוסר עניין או מסיבה אחרת?
משתדל להתרחק מדברים שמריחים צהוב, וגם ממעט בכתבות על ידוענים שאין להם בעיני משקל אמיתי.
או, נגעת בנקודה רגישה אצלי. כמי שיש לו עין מגזינית טובה, אתה חושב שהסינרגיה הזאת בין החדשות לתוכניות הבידור של הערוץ עושה טוב לחדשות? "אולפן שישי" הוא אחת הבמות המרכזיות לכתבות כאלה.
אם הדמויות שוות, אז שני הצדדים מרוויחים. אף אחד מקשת לא כופה עלינו להכין כתבה מסוימת. הייתי למשל אמור להכין כתבה על "ארץ נהדרת" בראשית העונה הנוכחית. אז נכון שכבר עשו עליהם אלף כתבות אבל חשבתי שאצליח להביא משהו מעניין, והם בוודאי תכנית ראויה לסיקור. בסוף לוקאץ' המוכשר עשה את זה כי היתה לי בעיה טכנית באותו שבוע.
יתכן שלחלק מהכתבות האלה יש צידוק עיתונאי, אבל אותי תמיד מפליא איך הצידוק הזה נעלם כשמדובר על תכניות של הערוץ המתחרה :) וממילא יש עם הקידומים האלה בעיה רגולטורית. בעניין אחר: רוב רובם של המגזינים הם מקומיים. אין חשק לצאת לפעמים מהסיפור הישראלי ולבחון סיפורים בחו"ל, בין אם בעלי הקשר ישראלי ובין אם לא? זאת רק שאלה של תקציב?
עשיתי לא מעט כתבות בחו"ל: מפיק רשימת שינדלר ברנקו-לוסטיג חוזר לאושוויץ שם היה כילד; גילוי "החלקיק האלוהי" במרכז CERN - מאיץ החלקיקים בז'נבה; קומונה של אהבה חופשית בפורטוגל, ונציה המוצפת ועוד ועוד. השיקול העיקרי אם לצאת לכתבה כזאת הוא אכן תקציבי.
לפעמים חלק מהמימון בכתבות כאלה מגיע מגורם חוץ מערכתי. נדמה לי שבזמנו העבירו גם ביקורת כזו על כתבה שעשית על שת"פ של המועצה האיזורית תמר עם נפאל. איך משרטטים גבולות ברורים של אי-התערבות בסיפור העיתונאי מצד המסוקר, גם במקרים כאלה וגם כשהכתבה נולדת אצל יחצן או גורם אחר בעל אינטרס?
זו באמת נקודה בעייתית. המבחן הראשון צריך להיות של המערכת והכתב: האם הסיפור ראוי, והאם נוכל לשקף את האמת ולערוך כתבה בהגינות. אם כן, ויש סיוע במימון של גורם חיצוני, צריך להיות גילוי נאות בצמוד לכתבה.
יש כתבות שאתה רואה בטלוויזיה אצל הקולגות ומתעצבן או מתעצב שהן לא שלך? היו סיפורים שדחית וגילית במקומות אחרים באופן שגרם לך להתחרט?
ברור. הדוגמא האחרונה הייתה הכתבה המצוינת של חיים ריבלין ב"המקור" שתיעד את מחלקת הקורונה בשיבא. בעיני הכתבה הכי טובה שנעשתה בתקופת הקורונה.
שוחחתי איתו כאן לא מזמן גם על התיעוד המתמשך שלו סביב אירועי הקורונה. יש חשש לפעמים שדמויות שנויות במחלוקת בכתבות שלכם יהפכו לגיבורים עממיים או גיבורי תרבות והביקורת סביבן לא תקבל ביטוי הולם? אני יכול לחשוב על שתי דמויות מהעת האחרונה:ו זאב רוטשטיין ויורם לס.
מה האלטרנטיבה? לסתום להם את הפה? אני חושב שטוב ששניהם נשמעו, והם גם נשאלו את השאלות המתבקשות. אח"כ שכל אחד יסיק את המסקנות.
לסיום, לכל אחד יש את האוורסט המקצועי שלו - שחקנים רוצים לשחק את המלט או את המלך ליר, פוליטיקאים רוצים להפיל ראש ממשלה ולהתמנות במקומו, עורכי דין רוצים לנצח במשפט שייזכר לנצח כתקדים היסטורי. מה רוצים כתבי מגזין? ומהו האוורסט האישי שלך בהקשר הזה?
הפנטזיה: לגלות מה קרה לרון ארד.
זה כמובן יהיה התחקיר המגזיני מהמוצדקים שנעשו כאן. ואגב, אם כבר מדברים על חיות, רעיונות ומגזין - יש לי הצעה בשבילך: קיפודים.
תודה, נכניס לרשימה, יש כבר כתבת חיות אחרת על האש.
המלצות מדיה
בעקבות הביצוע החדש והנהדר של "זהו זה" לצל עץ תמר: הסכת שלם על השאלה מי חיבר את השיר. תחקיר סבלני ומעמיק, שאתה מסיים אותו עם חיוך.
סדרה: "אוזרק" בנטפליקס. משכנעת שבורגני נורמטיבי יכול להפוך בקלות לפושע. אבל בעיקר אני אוהב את הסדרה הזאת בגלל דמותה של רות לנגמור: רדנקית צעירה שלא מסוגלת להוציא משפט בלי גסויות. היא יהלום נדיר.
הכתבה ההיא על ג'וני דפ הדקדנטי היא מהסוג שכבר קשה למצוא, אבל כתבות כאלה הן הצידוק היחידי להמשך קיום הפרינט.
סדרה תיעודית בנטפליקס: "המדרגות". גופת מיליונרית נמצאת למרגלות המדרגות. תאונה או שנרצחה ע"י בעלה הסופר? פרויקט שמלווה את הנאשם ברצח במשך 15 שנה!!!! עם טוויסטים בעלילה אמיתית שמותירים אותך פעור פה.