כך חולפת תהילת עולם

ל"משבר הגדול ביותר מאז ימי הביניים", כפי שהוגדר לפני פחות מחודשיים על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, אין כמעט זכר בשערי העיתונים הבוקר.

שורה קטנה בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מלמדת שבשבוע הבא יחזרו תלמידי ישראל ללימודים. כותרת בתחתית שער "מעריב" מוקדשת להתאבדות על רקע המשבר הכלכלי. ידיעה בתחתית שער "מקור ראשון" מבשרת על עולים מארגנטינה "בעיצומו של הסגר". בתחתית שער "ישראל היום" מודפס תצלום מטוסם של בני הזוג ד"ר מירי ושלדון אדלסון, מייסדי העיתון ומממניו, שחילצו ישראלים שמצאו את עצמם נצורים במרוקו בשבועות האחרונים.

המלה "קורונה" מופיעה בכותרת שרואה אור בתחתית שער "הארץ", מעל דיווח מאת עידו אפרתי המוקדש למסקנות ראשוניות של רפואי ישראל על המחלה החדשה (עדיף לא להנשים מיד את החולים הקשים, ולא בשיטות פולשניות).

הכותרות הראשיות עוסקות בפוליטיקה, על רקע הניסיון הכושל (נכון לעכשיו) להקים בישראל ממשלה.

תזמון הוא הכל

מקרה המבחן המעניין הוא "ישראל היום", העיתון שנוסד כדי לשרת את נתניהו ועושה זאת בהצלחה כבר למעלה מעשור. הבוקר, בהמשך למגמה שצצה מוקדם יותר השבוע, ניתן דרור לביקורת על ראש הממשלה. בכותרת המשנה לראשית מדווחים על "תסיסה" במפלגת הליכוד ו"מעין מרד" בקרב בכירים מאוכזבים. כותרת נפרדת מוקדשת ל"לחץ" שמופעל על נתניהו לצרף את ימינה לממשלה, עם משפט ביקורתי מפי בנט: "הוא [נתניהו] מחק את הריבונות מקווי היסוד".

בכפולה הפותחת המרד באב הגדול נמשך, ולא רק בגלל הכותרת "מרד המאוכזבים". מעל ידיעה על תפקידיה הצפויים של השרה מירי רגב מצוטט גורם אלמוני בליכוד: "כנראה יש שכר לחנפנות".

הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד, שקבל מוקדם יותר השבוע על היחס של נתניהו לציונות הדתית ("השתמש וזרק"), ממשיך את הטון הביקורתי גם הבוקר. "פוליטיקאים מריחים חולשה", הוא כותב, ומסביר שמי שמדיף כעת ריח של חולשה הוא נתניהו, אשר במו ידיו "שם לעצמו תאריך תפוגה" בעוד כשנה וחצי, בעת מימוש הרוטציה עם בני גנץ.

"כל עוד הוא היה השחקן היחיד על המגרש, הכל סבב סביבו. אבל כשההילה מתחילה להתעמעם, פתאום מגלים שיש עוד עצמים על המגרש. שרים וח"כים בליכוד מתחילים לחשוב על היום שאחרי; היום שבו ייאלצו לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם ולהתמודד על מקומם בלי קשר לשאלה האם תמכו בנתניהו או הציקו לו", כותב טוכפלד, ואף מרהיב עוז לקבוע כי "הדבר היחיד הברור הוא שהשבעת הממשלה החדשה ביום ראשון תבשר את תום עידן נתניהו".

במדורו המורחב שב"ישראל השבוע" ממשיך טוכפלד בביקורת הנוקבת. "כשאנשים נאנקים מעול הפרנסה החונק ואינם יודעים איך ישרדו את החודש עם משכורת חלקית – במקרה הטוב – אין דבר מנקר בעין יותר מפוליטיקאים מנותקים שדואגים לעצמם לג'ובים ומעונות שרד", הוא כותב.

ברשתות החברתיות פורסמו השבוע תצלומי מסך של כותרות מ"ישראל היום" כהוכחה לכך שלא מדובר ב"ביביתון". אפשר לצרף אליהן גם כותרות מעיתון הבוקר. אולם כשבאים לבחון את עמדתו של כלי תקשורת כלפי פוליטיקאי או בעל הון, הדבר הראשון שיש לשים לב אליו הוא התזמון.

מי שקורא כיצד "כלכליסט" קורע לגזרים את יצחק תשובה בחודשיים האחרונים עלול לחשוב כי מדובר בעיתון נטול כל מורא מפני החזקים שבאנשי העסקים. אך תשובה של החודשיים האחרונים הוא ברווז צולע, כמעט גוסס. את היחס לתשובה, כמו לדנקנר ולבייב ופישמן ודומיהם, צריך למדוד כשהם בשיא כוחם. מי מעז לבקר אותם אז, ומי משרת אותם עד שהם נופלים.

הדבר דומה גם במקרה של "ישראל היום" ונתניהו. לא שמצבו של נתניהו דומה לזה של איל האנרגיה תשובה, אלא שיש זמנים שבהם נתניהו זקוק לעיתון שנאמן לו במאת האחוזים, ויש זמנים שבהם התמיכה פחות חיונית, ואז העיתון יכול להוכיח לכולם שהוא לא כל מה שחושבים עליו. לפני כשלוש שנים, במקביל להדחתו של העורך המייסד עמוס רגב מ"ישראל היום" והחלפתו בבועז ביסמוט, ניתן היה להבחין בשינוי ביחס העיתון לנתניהו. לא עוד מוגן לחלוטין, אלא רק כמעט מוגן לחלוטין, כמו הבוקר. בעל הטור אמנון לורד תיאר זאת בגוזמה אופיינית כשאמר בשלהי 2018 כי לעתים הוא מרגיש כמו האחרון שעוד מגן על נתניהו בעיתון.

אולם בתקופה שחלפה מאז, שכללה שלוש מערכות בחירות, חזר "ישראל היום" לשרת את נתניהו באופן מלא. כשנתניהו היה זקוק ל"ישראל היום" יותר מכל, העיתון היה נאמן לו יותר מכל (אגב, כמו המפלגות של הציונות הדתית). כעת, כשנבחר והוא עומד להקים ממשלה, מותר לשחרר קצת את הרסן. אם יחליט ללכת בכל זאת לבחירות רביעיות, אפשרות שבן כספית מעלה הבוקר ב"מעריב", אפשר לצפות שגם טוכפלד יתיישר, או למצער ימצא את המשפטים החריפים ביותר שלו מוצנעים בעומק הטורים, בלי כל זכר בכותרות ובשערים.

מפלגת האלטרנטיבה

יוסי ורטר פותח את מדור הפרשנות הפוליטית שלו ב"הארץ" בביקורת משוננת על הממשלה המסתמנת. "ועדיין", הוא מסייג, "נדמה שהמפלצת המיניסטריאלית הזו היא בכל זאת הרע במיעוטו. בהשוואה לאלטרנטיבה".

לפי ורטר, "בחירות חדשות, בסבירות גבוהה, היו מגדילות את כוח בלוק הימין-חרדים ומסייעות לנתניהו לממש את תוכניתו להשתלט על מערכת אכיפת החוק במדינה, להדיח את היועץ המשפטי לממשלה ולמנות במקומו שטיחון אמבט דמוי דן אלדד, שכתובע הכללי במשפט המתנהל נגדו היה מועיל מאוד לנאשם מספר אחת".

ב"מעריב" מדווח בן כספית כי האלטרנטיבה עדיין חיה ובועטת. בהסתמך על "גורמים פוליטיים", בין היתר ב"צמרת כחול-לבן", מעלה כספית את האפשרות שנתניהו הינדס את המשבר הנוכחי מול שרי מפלגתו הבכירים כדי להיכשל בהשבעת ממשלה ולהביא לבחירות חדשות שימנעו ממנו את הצורך לחלוק בשלטון עם גנץ.

אם התיאוריה של כספית נכונה – וכרגיל, הוא הראשון להסתייג מהמידע שהוא עצמו מביא – יש בכך כדי להאיר באור שונה את הכותרות המרכזיות הבוקר ב"ישראל היום" על התסיסה והמרד בקרב בכירי הליכוד.

שלטון החוק בע"מ

"הם רוצים לגמור אותי", נכתב בכפולה הפותחת ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" לצד תצלום של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. המשפט שבכותרת, אגב, לא מופיע כלל בטור שתחתיו, מאת נחום ברנע וטובה צימוקי, אם כי הוא מייצג נאמנה את האווירה הכללית בטור.

"בעוד תשעה ימים ייפתח משפטו של בנימין נתניהו באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. המשפט יתנהל בבניין ממול, בניין בית-המשפט המחוזי בירושלים. בפרקליטות נערכים למשפט הזה כאילו היה הקרב האחרון, המכריע, על עליונות החוק. כך זה נראה משם: נתניהו, מגובה במערכת ענקית, חסרת מעצורים, של פוליטיקאים, בעלי הון, גופי תקשורת, עמותות מישראל ומחו"ל, בריוני רשת, בוטים ועיתונאים מטעם מצד אחד – ויועץ משפטי אחד, מגובה בקומץ פרקליטים בכירים, מצד שני", כותבים ברנע וצימוקי

"גם בעבר ניהלו פוליטיקאים שהועמדו לדין, ביניהם נשיא וראש ממשלה, מאבקים לחיים ולמוות נגד הפרקליטות. גם אז קוננו שני הצדדים על הכוח העצום שמפעיל נגדם הצד האחר, לפעמים בתחושת קורבן מוגזמת. ההבדל הוא שהפעם ראש הממשלה ומקורביו מוכנים לשרוף את המועדון".

לדברי ברנע וצימוקי, התחושה בפרקליטת המדינה היא כזו: "אנחנו במצוקה קשה, במצור, ברדיפה, נתניהו וסייעניו מבקשים להשמיד את מנגנוני אכיפת החוק בשיטות של המאפיה". ועוד כותבים השניים כי "המאבק לא מתנהל על תוכן כתבי האישום, אלא על עצם קיום המשפט: נתניהו לא השלים עם הבאתו לדין".

את הקמפיין נגד מנדלבליט יחליף בקרוב קמפיין נגד התובעת ליאת בן-ארי ושלושת השופטים. "חוקרים פרטיים אוספים בימים אלה חומרים בארץ ובחו"ל", כותבים ברנע וצימוקי. "חומר נאסף גם מתוך הכספות במשרד המשפטים. אחד הבכירים במשרד היה החשוד המיידי; השר היוצא נחשד בסיוע לדבר עבירה".

לפי ברנע וצימוקי, בפרקליטות חוששים כי שר המשפטים היוצא אמיר אוחנה ינצל את תפקידו החדש כשר לבטחון פנים כדי למנות מפכ"ל וראש ליחידה הארצית לאכיפה כלכלית (היחידה שטיפלה בתיקי נתניהו) שיפעלו לטרפד את משפט נתניהו. "יאמר ראש יאל"כ החדש שהוא עיין בתיקים הישנים ומצא בהם כמה שאלות שמטרידות אותו; יאמר המפכ"ל החדש שהוא עיין בעיון ומצא שלטרדה יש סיבה; כל זה כאשר המשפט מתנהל, וחוקרי המשטרה מעידים, והשופטים מתרשמים. אפשר לקבור משפט בעודו מתנהל", הם כותבים.

אם כך, בעוד נתניהו וצבאותיו ממקדים את מתקפותיהם בשבועות האחרונים ביועץ המשפטי לממשלה, נראה שב"ידיעות אחרונות" תופסים את הצד של שלטון החוק. עמדה ראויה להערכה, אלמלא העובדה המצערת שבעלי העיתון, ארנון (נוני) מוזס, נאשם בשוחד באחת מפרשיות נתניהו, ובשל כך נתון בפועל לחסדי הפרקליטות אם ברצונו להשיג עסקת טיעון, וכל זאת שעה שהוא מסרב אפילו לצעד סימבולי של ויתור על התואר "עורך אחראי" בעיתון.

רוממות שלטון החוק במקלדתם של ברנע וצימוקי, אך כל עוד הנאשם מוזס יושב במשרד העורך האחראי, ועל רקע העובדה שהאישומים נגדו נוגעים לשימוש אינטרסנטי בכלי התקשורת הנתונים לשליטתו, אין ברירה אלא לקחת את העמדות של בכירי הכותבים ב"ידיעות אחרונות" בעירבון מוגבל.

שמו של מוזס, אגב, מופיע רק בפסקה ה-21 בטור של ברנע וצימוקי, בלי לציין את הקשר שלו לעיתון.

לדבר את הכוח להמונים

עמית סגל מקדיש את סיום טורו ב"ידיעות אחרונות" לביקורת על "פרשן אחד" (בן כספית) ועל "מקבילו" (משה גורלי) שהזהירו לאחרונה מפני פגיעה חריפה בדמוקרטיה בחסות המאבק במגפת הקורונה. לפי סגל, "המחאות ההיסטריות נגד צעדים שמטרתם הצלת חיים הן תסמין למחלה שעיתון כלכלי מסוים בישראל לוקה בה, והדביק בה אחרים בטור מעריכי: הטענה שהמציאות היא תמיד מסווה לדבר מה אפל בשירות בעלי הון ופוליטיקאים תאבי כוח".

סגל מכוון, כמובן, ל"דה-מרקר", ומדמה את המחזיקים בעמדותיו לחסידי סאטמר הנאבקים במשטר שרק מנסה לדאוג לרווחתם, אבל תוך כדי כך הוא מייצר איש קש שלמרבה הנוחות מחזיק בתפיסת עולם בינארית. המציאות היא לא תמיד מסווה לדבר מה אפל בשירות בעלי הון ופוליטיקאים תאבי כוח, אבל בעלי הון ופוליטיקאים תאבי כוח אכן ינצלו את המציאות כדי לקדם את האינטרסים שלהם. כך הם צברו את כוחם מלכתחילה, וכך הם פועלים ללא הרף לשימורו והגדלתו.

כך שבניגוד לטענות ההיפותטיות שמציין סגל, הקורונה היא לא "רק תירוץ למעקב אחר יריבים", הסכסוך עם הפלסטינים הוא לא רק "מסווה לריכוזיות", ועצם הפיתוח של מאגרי הגז הוא בוודאי לא "קץ הדמוקרטיה". אך ההרשאה שניתנה לשב"כ להשתמש בכליו נגד אזרחים היא אכן צעד תקדימי שיהיה קשה לגלול לאחור, העיסוק הציבורי בסכסוך עם הפלסטינים אכן יכול לשמש כהסחת דעת מהריכוזיות המשק בישראל, ומותר אפילו לטעון שמדינת ישראל העדיפה את האינטרסים של מונופול הגז על פני האינטרס הציבורי הרחב באופן שפגע בדמוקרטיה הישראלית.

בארצות-הברית מקובל להשתמש בביטוי "לדבר אמת לכוח" (Speaking truth to power) כדי לתאר את תפקידם המרכזי של האינטלקטואלים בחברה דמוקרטית. כפי שטען לא אחד הבלשן והפילוסוף נועם חומסקי, אין ממש באמירה זו. בעלי הכוח ממילא מודעים לאמת. את המאמץ יש להפנות דווקא לחסרי הכוח ולנסות לעזור להם, ולעצמך, לגלות יחדיו את האמת על מציאות החיים שלנו.

בישראל, רבים מהעיתונאים הבכירים וכלי התקשורת המרכזיים אפילו לא מנסים "לדבר אמת לכוח". תחת זאת הם נאמנים לעמדות קבוצות הכוח, כפי שהגדיר זאת חוקר התקשורת ד"ר שגיא אלבז, ובפועל מדברים את עמדת הכוח להמונים. ההתיישרות של סגל הבוקר עם השלטון וההון נגד מבקריו היא רק דוגמה אחת. עצם נכונותו להצטרף לשורותיו של עיתון שבראשו עומד נאשם בשוחד, אחרי שקרא לסילוקו כשרק פורסמו הציטוטים הראשונים מ"תיק 2000", היא סממן נוסף.

משילות

שבוע אחרי שמוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" פרסם תחקיר ביקורתי על תפקודו של שר האוצר היוצא מגיע משה כחלון לראיון ידידותי במוסף "שישבת" של "ישראל היום". לקראת סיום שואל המראיין יהודה שלזינגר את כחלון האם התבטאויותיו בגנות המשך כהונת ראש ממשלה תחת כתב אישום הן שהובילו אותו לסיום הקריירה הפוליטית. "אין לי מה להיכנס לזה. אני כבר בבית", משיב כחלון.

"אתה עדיין חושב ככה? שאם מוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יכול לכהן?", שואל שלזינגר, וכחלון משיב: "המציאות הריצה את הדברים למקומות אחרים לגמרי. יש את רצון העם, פעם אחר פעם אחר פעם. העם רוצה אותו, העם בחר בו, 11 שופטים אישרו אותו. גמרנו".

מעבר למציאות

החטיבה האחרונה בטור הפרשנות הפוליטית של טל שניידר ב"גלובס" מוקדשת לתשובה לשאלה "למה באמת ביקר פה מייק פומפאו". שניידר מצטטת את סגנו של פומפאו, דייוויד שנקר, שאמר כי הסיבה לביקור אינה סיפוח הגדה המערבית, אלא החשש מסין והתערבותה בנעשה בישראל.

כשהיחסים בין ארצות-הברית לסין במשבר, מי שעלול לשלם את המחיר הוא שלדון אדלסון, שעושה בשנים האחרונות את עיקר הונו מהימורים בטריטוריה הסינית מקאו. בעיתון של אדלסון, "ישראל היום", פרסמו לפני חודשים אחדים כתבה שביקשה להכשיר את המחנות לחינוך מחדש שקמו בסין לטיפול באוכלוסייה האויגרית.

הבוקר מסבירה פרשנית "ישראל היום" קרולין גליק למה באמת ביקר פה פומפיאו, והתשובה שלה שונה משל שניידר. "מייק פומפאו לא היה צריך לבוא עד לישראל כדי ללחוץ עליה לדלל את יחסיה עם סין", נכתב בכותרת המשנה לטור שלה. "על מנת להבין את מטרת הביקור, כדאי דווקא להעיף מבט לעבר המכון הביולוגי בנס-ציונה". גליק מציינת בגוף הטור שלה כי ההודעה של פומפאו על ביקורו הצפוי בישראל באה זמן קצר לאחר שבמכון הביולוגי הודיעו על פריצת דרך בפיתוח טיפול לנגיף הקורונה, ורומזת כי אין זה מקרה בלבד.

ב"ידיעות אחרונות" מצננים את ההתלהבות. כתבת השער במוסף "7 ימים" (שרית רוזנבלום, רונן ברגמן ועידו שברצטוך) מטילה ספק בהישגי המכון ובמניעים להצהרתו האחרונה. "ספק גדול אם המכון הקטן מנס-ציונה יהיה זה שיושיע את העולם עם חיסון לקורונה – והסיפורים על הנוגדן 'פורץ הדרך' נופחו הרבה מעבר למציאות", מסכמת כותרת המשנה של התחקיר.

נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה

סבר פלוצקר משווה במדורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" את הטייקונים הישראלים של השנים האחרונות לזומבים שבמשך שנים הילכו בינינו מתים-חיים, נטולי ערך כלכלי אמיתי אך עדיין מציגים עצמם כעשירים מופלגים.

הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות" נזכר כיצד לפני תריסר שנים בדק ומצא, לבקשת עורך "ידיעות אחרונות" דאז (שילה דה-בר), כי בפועל הם חבים הון עתק ונכסיהם רשומים בשווי מופרך ומנופח. איכשהו נשכח מזכרונו של פלוצקר כי אותם טייקונים המשיכו לגלגל את חובותיהם לאורך שנים רק בזכות עיתונאים כמותו, שדווקא נמנעו מלכתוב בזמן אמת על שוויים האמיתי ושירתו את מערך יחסי-הציבור שלהם עד שכבר לא נותר מהם דבר (וקצת אחרי).

סימנייה

מומלץ מאוד לקרוא את הראיון שערך עמיר קורץ עם ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי. בראיון, שרואה אור ב"מוסף כלכליסט", מדבר ספיר על כך שחשוב לאפשר לאזרחים לצלם את פעולות המשטרה, על ריבוי תקנות החירום בישראל והשלכותיהן, ועל הפגיעה בזכויות אדם בצל הקורונה.

כשהוא נשאל על עמדת הסנגוריה הציבורית לגבי איכוני הטלפונים הסלולריים של חולי קורונה הוא מציין כי בדיונים על כך היו מי שרצו לאפשר למשטרה להשתמש במידע שיתגלה באיכונים גם לצרכים שאינם קשורים לקורונה.

בשולי החדשות

רועי צ'יקי ארד מתלונן ב"מוסף הארץ" על כך שהתקשורת העוינת כותבת על שכונת מגוריו בשנים האחרונות, שכונת התקווה בתל-אביב, רק בהקשרים שליליים. "מתי לאחרונה נכתב משהו נחמד על השכונה?", שואל ארד, וממלא את הריק בכתבה שמתארת את השכונה באור חיובי, אך לא פלקטי.

שלמה ארצי מציין בטורו שב"7 ימים" כי הוא צעיר מהקומיקאי ג'רי סיינפלד. בפועל הוא מבוגר ממנו בכמה שנים.

עושים לביתם

בשער "ישראל היום" מתפרסם תצלום של המטוס הפרטי של בני הזוג ד"ר מרים ושלדון אדלסון. בעמוד 18 מופיעה ידיעה מאת יהודה שלזינגר על "מבצע סודי" שבמסגרתו תרמו בני הזוג הפילנתרופים את מטוסם כדי להטיס ממרוקו 26 אזרחים ישראלים שנתקעו במדינה ללא דרך חזרה. לידיעה נלווה, בין היתר, תצלום של עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט על המטוס של בני הזוג אדלסון (ובסיום יש גילוי נאות).

במסגרת המדור הקבוע שלו ב"מעריב" מחמיא יהודה שרוני להתמודדות של בנק הפועלים עם משבר הקורונה. לטורו מצורף תצלום של מנכ"ל הבנק דב קוטלר עם הכיתוב: "קוטלר. למרות הקורונה, גידול בפעילות העסקית".

בכפולה שמופיעה אחרי המדור הכלכלי של שרוני, אחד משני העמודים הוא עמוד פרסומי הממומן על-ידי בנק הפועלים ("על רקע היציאה ההדרגתית של המשק ממשבר הקורונה, 'מעריב' ובנק הפועלים במדור מיוחד שמטרתו לחשוף וללוות סיפורי עסקים מענפים שונים בתהליך החזרה לשגרה").

ב"דה-מרקר" מתפרסמים חמישה עמודים פרסומיים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מתפרסם "מדור בשיתוף הדסה".

ענייני תקשורת

• ב"גלובס" מדווח אבישי גרינצייג כי העיתון עתר לבג"ץ נגד החלטת המחוזי לאסור את שידור הדיון הראשון במשפט נתניהו (ומוזס, ובני הזוג אלוביץ').
• בשבועות האחרונים, על רקע משבר הקורונה וההסתגרות בבתים, צמצם "ישראל היום" את מספר הגליונות המודפסים מ-225 אלף ל-175 אלף בימי חול, ומ-400 אלף ל-310 אלף בסוף השבוע. השבוע, עם תחילת החזרה לשגרה, העלה "ישראל היום" את מספר הגליונות המודפסים בימי חול ל-210 אלף. הבוקר, גליון יום שישי עדיין מודפס ב-310 אלף עותקים.

• במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" מקדיש עמיר פלג את טורו לעצות שהוא מעניק לשר התקשורת הנכנס יועז הנדל (אחד הפוליטיקאים החביבים על העיתון, שגם כתב בו טור קבוע בעבר). בין היתר מייעץ פלג להנדל לפעול ל"חיסול הפרסומות הסמויות" בשידורי הספורט. רעיון נפלא, שמן הראוי ליישם גם ב"ידיעות אחרונות" ובאתר ynet.
• בן כספית מקדיש חלק מטורו ב"מעריב" להמשך ההתנצחות עם אילה חסון על רקע פרשת גלנט-הרפז-אשכנזי-ברק-מנדלבליט. בשוליים מספר כספית כי כשהוקם תאגיד השידור הציבורי פנה מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר למנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ, ו"המליץ" בפניו למנות את חסון לתפקיד מנהלת חטיבת החדשות. לפי כספית, "קובלנץ לא התלהב, ואני כאן באנדרסטייטמנט של העשור. פילבר התעקש. כעבור יום או יומיים חזר פילבר לקובלנץ ואמר את זה: 'בקשר לאילה, תחכה עם זה. הגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים את אילה חסון. היא תמיד בעד השלטון, ואנחנו צריכים מישהו שיהיה איתנו גם כשנהיה באופוזיציה'". פילבר מכחיש.
• בטורו שבמוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתפלא עורך העיתון חגי סגל על ההתעניינות הגוברת של הימין בפרשת הרפז. "חברים", הוא כותב, "זה לא רציני. אמנם אילה חסון עיתונאית אמיצה וישרת דרך, פרשת הרפז עדיין מסריחה מאוד, אבל גם הפוזיציה הימנית שקופה מאוד".
• "מוסף הארץ" מפרסם "הבהרה".
• במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מתפרסמת כתבה בת עשרה עמודים (!) מאת רחלי מלק-בודה על היחס המפלה לרעה של תחנת גלי-צה"ל, בעיקר בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, לחיילים דתיים (ומזרחים). כבר בפתח הכתבה מובהר כי היא מעין המשך לעימות התקשורתי בין עמית סגל, בנו של העורך הראשי של העיתון, לבין יוסי עבאדי, שכיהן בעבר כמדריך בכיר בקורס הכתבים של התחנה. בהמשך מספרים חיילים דתיים ששירתו בגלי-צה"ל על בורות של הרוב החילוני, על עוינות כלפי מנהגי היהדות ועל הטיה כללית שמאלה. עוד בכתבה: תיאורים לא מחמיאים של עבאדי, וגם עדויות מנוגדות על יחס מכבד לחיילים דתיים. עבור מנויי "מקור ראשון", שרק לפני כמה חודשים קיבלו 40 אלף מלה על תולדות העיתונות השמאלנית בישראל, הכתבה היום היא פיתוח מתבקש של התזה. הבעיה, כמו במוסף הקודם, היא התעלמות גמורה מכל הרעות החולות של התקשורת שאינן נוגעות לזכויות הפרטניות של הציבור הציוני-דתי.