פרופ' רפי מן הוא ממייסדי "העין השביעית", פרופסור חבר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, חוקר תקשורת ועיתונאות, היסטוריון, מלמד באוניברסיטת אריאל ובאוניברסיטה העברית בירושלים. מחבר ספרים בנושאי תקשורת והיסטוריה וזוכה פרס סוקולוב. בעבר מנהל מחלקת החדשות של גלי צה"ל, כתב גלי צה"ל ו"מעריב" בוושינגטון, הכתב המדיני של "מעריב", ראש דסק החדשות ועורך מוסף שבת ב"מעריב" ומדור הדעות של העיתון. חבר ועדת הביקורת של עמותת העין השביעית.

בסוף השבוע האחרון, ניצת עוד ויכוח בין בועז ביסמוט לבין חבריו לפאנל אולפן שישי, בדיאלוג שהתנהל פחות או יותר כך - "רינה מצליח: היה מחדל בעניין בתי האבות והציבור החרדי, אפשר להודות בזה. ביסמוט: מצבנו טוב, מותר גם להחמיא. רינה מצליח: את זה הם עושים יפה לבד, התפקיד שלנו כעיתונאים זה לבקר לא להחמיא. ביסמוט: מה עם הכרת הטוב?". זה הזכיר לי משהו שכתבת ב"עין השביעית" לפני מספר שנים על ביקורת עיתונאית כלפי השלטון בתקופת צ'רצ'יל ומלחמת העולם השניה. אז מה באמת עם הכרת הטוב רפי?

לרשות הפוליטיקאים, בעיקר ראש הממשלה, יש שפע של ערוצים להציג את עמדתם, ונתניהו יכול לשדר "נאום לאומה" כמעט כל ערב – בלי שאלות של עיתונאים. המשימה העיקרית של תקשורת מקצועית ואחראית איננה להיות להקת המעודדים של השלטון, אלא להיפך: לבחון, לשאול, לחפש בדיוק את הנקודות שהשלטון מעדיף להסתיר. כן, וגם בזמנים קשים.

הבאנו כאן ב"עין השביעית", לפני שנים אחדות, במדור ההיסטורי "העידן האנלוגי", את הסכמתו של צ'רצ'יל בשלבים הקשים ביותר של מלחמת העולם השנייה, לערוך דיון בן שלושה ימים בפרלמנט, שבו נמתחה ביקורת חריפה על הצבא הבריטי ועל החלטות הממשלה. זה חשוב וחיוני. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעיתונות ובתקשורת. וחזרה אלינו: צוותי הרפואה שנשאו ונושאים בעיקר הנטל זכו בהחלט לסיקור אוהד, לצד ביקורת על החלטות בעייתיות. וגם בתקשורת אפשר היה לשמוע ולקרוא דעות חיוביות והבעת תודה למקבלי ההחלטות.

למדינה דמוקרטית עדיף שתהיה עיתונאות ביקורתית, ספקנית, נשכנית. בתנאי כמובן שזה נעשה באופן מקצועי ומבוסס. זה נכון גם בנושאי כלכלה: עדיפה גישה שעיקרה "בואו נחפש ונחשוף את הבעיות, את הכשלים ואת מה שמנסים להסתיר מאיתנו", ולא ליפול למלכודות של מומחים ליחסי ציבור ושיווק שמבקשים להציג רק את הצד החיובי.

אם להיות הוגנים, במבט היסטורי כבר היו לא מעט תקופות דחק, משבר ומצוקה בהיסטוריה הקרובה והרחוקה שלנו, ובכולן חוליי העיתונות חזרו על עצמם. למה שהפעם זה יהיה שונה?

לאילו חוליים אתה מתכוון? יש שפע כאלה...

יישור הקו, הפכפכות הביקורת, התמקדות בנושאים שאולי אינם החשובים ביותר - לא חסרות דוגמאות.

"התקשורת" היא חיה גדולה ורבת חלקים ומרכיבים. כל אימת שמדברים על "התקשורת" צריך להפריד בין מרכיביה השונים. ההגדרה המכלילה הזו, המשמשת בדרך כלל מבקרים מן הימין בנוסח "התקשורת היא שמאלנית", לא רק מרדדת את הדיון אלא גם מטעה. נכון שהיו זמני משבר של התלכדות תקשורתית, בעיקר במלחמות, אבל מיד אחר כך אפשר היה למצוא מגוון דעות באמצעי התקשורת, והרבה ביקורת על ההנהגה, על מקבלי ההחלטות, על ההחלטות ועוד.

אם אתה רוצה לדבר על כשלים, צריך להתחיל לפרק את התמונה לנושאים, אירועים, זמנים - יש הבדלים ויש פנים לכאן ולכאן.

הטכנולוגיה של התקשורת משתנה לבלי הכר, אבל מרכיבים יסודיים של הדי.אן.אי. שלה לא השתנו. תפקידה להביא לידיעת הציבור מידע בנושאים מעניינים וחשובים, לעשות מאמץ להיות אמינים ומדויקים, ולמשוך תשומת לב של הציבור ושל המתחרים. אסור לשכוח שמאז ומתמיד רוב ההחלטות של כתבים ושל עורכים התקבלו ומתקבלות לא בתנאים אופטימליים. עם מידע חלקי בלבד. תמיד בלחץ זמן, גם הרבה לפני העידן הדיגיטלי.

אני יכול ללמוד מההסבר שלך שברוב המקרים מדובר באילוצים חיצוניים ותנאי שטח ופחות ממקצועיות פגומה או מאינטרסים זרים?

אלה מגדירים את סביבת העבודה ומאפייניה. אבל אין ספק שיש גם כשלים מקצועיים וגם אינטרסים, אם של עיתונאים המבקשים לשמור על מקורות מידע במחיר עיוות הדיווח, וגם של מו"לים שמעדיפים את קידום עסקיהם מבחינה כלכלית על פני עבודה עיתונאית מקצועית.

מנקודת הראות שלך, מה היו הכשלים הבולטים ביותר בתקופה של השבועות האחרונים?

הכשל הבולט בעיני הוא הבמה הפתוחה שניתנה לראש הממשלה בערוצי הטלוויזיה לנאומים לאומה, ללא שאלות של עיתונאים, ובתקופה שבה הוא נאבק על עתידו הפוליטי. מעבר לכך, כמי שחווה משברים קודמים, ביטחוניים ואחרים, קשה היה לדעתי לנהוג אחרת, אם אנחנו מדברים על ערוצי הטלוויזיה העיקריים. נשמעה ביקורת על הקו המאיים ומטיל האימה שנקטו יחד ראש הממשלה, מנכ"ל משרד הפנים ומרבית הפרשנים על המרקעים.

אני סבור שזה היה בלתי נמנע במצב של משבר, חוסר ודאות וצורך להדריך את הציבור. במיוחד בשבועות הראשון אי אפשר היה להציג לציבור כל יום שתי אופציות - מומחה פסימי ומומחה אופטימי. במצב משבר חמור כזה - זה בלתי אפשרי.

היה לדעתי פגם שהטעה את הציבור לא פעם: כתבים חרוצים דיווחו על מיני הקלות כפי שהתגבשו במשרד אחד, עוד לפני שאלה קיבלו אישור סופי. נדמה לי שכאן הריצה להביא דיווח על החלטות שטרם בשלו רק עוררה בלבול והטעתה את הציבור.

אולי זאת התוצאה הישירה של תרבות ה"בלעדי" וה"פרסום הראשון"?

בהחלט, אבל זה חלק מן הדי.אן.אי התקשורתי. זה חלק מן התרבות המקצועית של ארגוני תקשורת וגם של העיתונאים עצמם. מרכיב בלתי נמנע, כמעט, באגו העיתונאי.. .גם אם זה, מגוחך, בצדק בעיני רוב צרכני התקשורת.

כאן אני מבקש לחלוק עליך - גם לאגו עיתונאי צריכים להיות רסנים ובעגה המקצועית יש להם שם: עורכים. מה שאתה מתאר כאן הוא בעצם תהליך ארוך שמסמן את ירידת קרנה של העריכה, לא רק בקשר לטקסט עצמו אלא גם בנוגע לכללי העבודה. 

אל תשכח שזה גם חלק מן האגו של ארגון התקשורת. במקרים רבים העורך מזכיר לכתב - ואל תשכח להזכיר שזה פורסם לראשונה אצלנו... יש בעיית עריכה בכלל בשידורים חיים, ובמיוחד כאשר מדובר בכתבים שהם "כוכבים" ועוד יותר מכך בעולם הרשתות החברתיות. כאשר אדם שופך את תחושותיו והגיגיו בלי שעוד עין תקרא זאת טרם הפרסום - לא לצנזורה חלילה, אלא למחשבה שנייה - זו בעיה בעיני.

עדיף היה ליצור חיץ משמעותי יותר בין הפעילות של הכתבים ברשתות החברתיות לבין מה שאנחנו קוראים בעיתון ורואים על המסך?

זה לא יועיל. בסופו של דבר זו אותה פרסונה בעיני הציבור. ה"ניו יורק טיימס" קבע כללים למה שמותר לכתבים לכתוב ברשתות החברתיות, בין היתר משום שהיתה ביקורת על הכתבת שלהם בארץ, ראש המשרד של העיתון בירושלים ג'ודי רודאורן, שדעותיה האמיתיות נחשפות בטוויטר שלה, ומעידות עד כמה היא מוטה.

העובדה שבשנים האחרונות אנחנו רואים ספרים שלמים בתחום לימודי התקשורת שמוקדשים ליחסי ציבור, הם ביטוי לתחושה שעולם התקשורת נבלע על ידי עולם קידום המסר המהונדס?

בהחלט. אי אפשר ללמוד ולהבין את עולם התקשורת כיום בלי הכרה של המימד השיווקי-יחצני. זה כמובן תחום שמכרסם בהתמדה בעולם העיתונאות ופוגע בו. בשתי דרכים לפחות: האחת, כלשונך, ההינדוס של המידע ובישולו המוקדם על ידי יחצנים, כדי שישרת את מטרות הגורם שמבקש לפרסם את עצמו, את עסקיו, את עמדותיו. השניה: התחום שואב אליו עיתונאים רבים, החשים בקרקע הרועדת מבחינה כלכלית של העיתונות, והשכר הנמוך יחסית - ועוברים לעסוק ביח"צ. כך מאבדת העיתונות עיתונאים מנוסים, ועולם יחסי הציבור זוכה באנשים המכירים את התחום העיתונאי על בוריו. ואת המחיר משלמים צרכני התקשורת.

זה גם אומר משהו על לימודי התקשורת והמיקוד שלהם לא? משהו מעט עצוב.

אכן. זו המציאות העגומה. אבל עדיין יש סטודנטים שבאים ללמוד עיתונות במובן הישן והטוב... פחות ממספרם של אלה שהולכים ללמוד פרסום ויחסי ציבור, אבל עדיין יש כאלה.

אז יש פתח לתקווה עיתונאית בכל זאת? אסטרטגיית יציאה מן המשבר?

אני בהחלט מקווה. יש סימנים טובים בדמות התארגנויות המבוססות על קרנות הממנות ארגוני תקשורת, מתוך הכרת החשיבות של עיתונאות מקצועית לדמוקרטיה. גם אצלנו יש פה ושם ניסיונות כאלה, נקווה שיחזיקו מעמד.

הצלחנו להעביר שיחה שלמה ללא גילוי נאות (מושג שחביב עליי במיוחד), אבל היות ולא מזמן הדבר הוזכר בכתבי טענות שהוגשו לבית המשפט אזדקק לעדותך המסייעת :) אתה לא אבא שלי.

אכן. ההכרות הראשונה שלנו הייתה בכתב העת המקוון הזה שבו אנחנו משוחחים עכשיו.

נדמה לי שאתה אפילו כתבת על זה פעם משהו אגב דיווח עליי, אבל אולי כמו תיאוריות הקונספירציה שמתפשטות לאחרונה על שליטתם של שופטי העליון בדמוקרטיה הישראלית, אנחנו, אנשים ששם משפחתם מן, שולטים בתקשורת. הצעה לתחקיר.

זה ידרוש מיפוי נרחב.

אפשר יהיה לפנות לקרן וקסנר לעזרה :)

בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד

כמה המלצות לספרים הנוגעים לשני תחומים שאני מתעניין בהם ועוסק בהם במחקרי – תקשורת ופוליטיקה ותקשורת וביטחון. חלקם ישנים למדי אבל לא נס ליחם.

שני ספרים בנושא הצנזורה והתקשורת: האחד "העפרון הכחול", ספרו של ג'ורג' תומפסון, מי שהיה הצנזור הצבאי הראשי של בריטניה בימי מלחמת העולם השנייה. תורגם לעברית ויצא בשנת 1954 ע"י הוצאת מערכות. השני הוא ספרו של אבנר (ולטר) בראון "הסיפורים שלא סופרו – יומנו של הצנזור הראשי" משנת 1981.

ועוד בנושא הביטחון: הביוגרפיה של אהרן יריב, שהיה ראש אגף המודיעין, "מר מודיעין", המצביע בין היתר על כך שראש אמ"ן במאה הקודמת, וכנראה גם במאה הזו, היה והינו שחקן מרכזי גם בתדרוך אמצעי התקשורת בישראל.

וגם "ישראל והפצצה" של פרופ' אבנר כהן, המציג פרק חשוב מאוד בהיסטוריה של הפיתוח הגרעיני של ישראל.

בענייני פוליטיקה ותקשורת אין כמו "יומן אישי" של משה שרת, ששמונת כרכיו משובצים אין ספור עדויות ליחסים בין פוליטיקאים לתקשורת.

ולסיום: "אופטמיסט", הביוגרפיה של אורי אבנרי, שלא זכה למרבה הצער בפרס ישראל לתקשורת שהיה ראוי לו עד מאוד.