עמרי אסנהיים הוא כתב התוכנית "עובדה", מחבר הספרים "צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל" ו "לתפוס רוצח". בעבר, כתב מגזין ותחקירים בעיתון "העיר", כתב מגזין ותחקירים ב"מעריב", מגיש "ציפורי לילה" בגלי צה"ל יחד עם רוני קובן ויוצר הסדרה הדוקומנטרית "הליכודניקים" ב"קשת 12".
אתה בקליפורניה הרחוקה, אבל אני מניח שדווקא בתקופה כזו, ליבך הטלוויזוני במזרח (התיכון) ביג טיים. זאת תקופה מצוינת לעיתונות תחקירים על פניה לא?
ליבי תמיד במזרח התיכון אבל דווקא מבחינה עיתונאית אני לא מבריק במצבים כאלה. כשחדשה רודפת חדשה אני יורד בדרך כלל למדרון אחורי, מכניס את הראש למים ומחכה שהגל יעבור. התחקירים הגדולים והמעמיקים באים בדרך כלל אחרי. את התחקיר על אסון הנגמ"ש בסג'עייה עשיתי שמונה חודשים אחרי צוק איתן. כשזה קרה ממש, עקבתי בתדהמה אחרי החדשות כמו כולם.
אבל עכשיו נדמה שהנושאים האפשריים נמצאים ממש בהישג יד. רק להתכופף ולהרים זהב מהרצפה. תחקיר חיסונים אחד כבר יש לך בארסנל (אנתרקס), אז טבעי שהמחשבות האלה יעברו בראש לא?
כן, ברור. זו תקופה שהראש מתמלא ברעיונות. הרבה ידיעות חדשותיות הן טיפים עיתונאיים פוטנציאליים. בכל התחומים: בריאות, פוליטיקה, כלכלה. אז אני אוסף רעיונות - בהחלט. מגלגל נושאים. כותב מחשבות לפרויקטים עתידיים.
איך התהליך הזה מתרחש בעצם? איך יודעים שתחקיר עיתונאי הוא משהו שישאיר חותם וייזכר שנים הלאה?
לא יודעים. היו סיפורים כשכהתחלתי לעבוד עליהם חשבתי שיהיו יותר משמעותיים וזה לא קרה והיו גם כאלה שנדהמתי מהעוצמה שלהם אחרי השידור. אגב, זה לא תמיד, או בדרך כלל, בא לידי ביטוי ברייטינג של התכנית. היו כתבות וסרטים שהשאירו חותם אדיר והרייטינג שלהם היה נמוך יחסית, ולהפך. הרגע שאני מבין אם תחקיר הוא משמעותי ומשאיר חותם מגיע בדרך כלל כשאני פותח את הנייד אחרי שידור. ככל שמידת הקירבה של המגיב רחוקה יותר, כך אני מבין שמידת ההשפעה תהיה גדולה יותר. מסרון מהמורה שלך מכיתה א' שלא שמעת ממנה 30 שנה, למשל, זה סימן ממש טוב.
אלא אם כן התחקיר הוא על הבן שלו...
זה נכון...
מה התגובה הכי מפתיעה, הזויה או מפחידה שקיבלת אחרי תחקיר?
מפתיעות היו הרבה. אתן דוגמא לאחת שזכורה לי. לפני כשנתיים עשינו ב"עובדה" סרט על יחידת שמשון. "הפאודה הגדולה מכולן". קיבלנו הרבה תגובות אחרי השידור שפרט ממש חשוב מתוך הכתבה לא הובן עד הסוף. כלומר לא הסברנו אותו מספיק טוב. זה הפתיע אותי כי מבחינתי זה היה ברור לגמרי. לא שמתי לזה לב בכלל. הזויה? היו מלא - מי יכול לזכור את כולן. מפחידה? כשאחרי הכתבה שלנו על עזרא נאווי הודיעו בחדשות שמשרדי "בצלם" הוצתו ושיש לכוד. בשעות הראשונות האשימו אותנו, אותי, בתגובה הזאת. לא נרדמתי כל הלילה. בסוף הודיעו שהדליקה נבעה מקצר חשמלי, ולמרבה המזל המשרדים היו ריקים.
אם אני בוחן את הדברים מנקודת הראות של בעלים של גוף משדר, אני שואל את עצמי, למה נחוץ לנו כאב הראש הזה. רייטינג גבוה יותר אפשר לקבל כנראה באמצעות תכנים אחרים. תחקירים מסבכים אותך עם שותפים עסקיים, רגולטורים ופוליטיקאים ואפילו כשלא שמים לב, בטעות אחד הכתבים יכול לעשות תחקיר עליך ולדרוך על האצבעות שמאכילות אותו. אני כמובן לא ממציא כלום - מוזי ורטהיים כבר אמר את זה לפניי ב-2005 אחרי תחקיר "ישראייר" של "עובדה" - "טעינו כשהבאנו את עובדה לקשת".
אני לא מדבר בשם "עובדה" או בשם "קשת", יש שם אנשים מוכשרים ומעולים שיידעו להציג את הדברים טוב ממני, אבל בכל זאת אומר את דעתי: קודם כל, לא הייתי מזלזל בנתוני הצפייה המעולים של "עובדה" לאורך השנים. נכון שזה לא "האח הגדול", וזה גם לא צריך להיות, אבל האיכות הבלתי מתפשרת של התכנית הביאה לה לאורך השנים קהל נאמן ומספרים יציבים ונאים. אני לא מכיר הרבה מוצרים טלוויזיוניים - לא רק בז'אנר הזה אלא בכלל - שהיו מצליחים לעורר עניין שכזה שוב ושוב במשך 27 שנים - והפרחים על כך לאילנה דיין ולגלעד טוקטלי.
שנית, מעבר לרייטינג יש מותג. תג האיכות של "עובדה" הוא אדיר ואני משוכנע שב"קשת" יודעים ומעריכים את זה. ולגבי "ישראייר", לא הייתי אז בתכנית ואני לא מכיר את זה מקרוב אבל אני יודע שהתחקיר הזה שודר במלואו, ולמרות שחלפו כבר 15 שנים "עובדה" משודרת ללא הפסקה ב"קשת". וכאן הפרחים לאבי ניר ולקשת 12. מעולם לא הרגשתי ב"קשת" שמישהו מתערב בתכנים שלי או של מישהו ממערכת התכנית. וגם כשיש אי הסכמות, והיו פה ושם, הן התנהלו מתוך רצון לשמור על המוסד הקדוש בעיני שנקרא עיתונות.
הנה עוד טענה שעולה לא פעם בקשר לתחקירים בישראל בטלוויזיה המסחרית. קל יותר לעשות כתבות על פושעים פליליים בעבירות רצח ואלימות, על פוליטיקאים מושחתים ועל תופעות ממסדיות פסולות. תחקירי הון שלטון לעומת זאת ותחקירים הנוגעים לעולם התקשורת בפרט, כמעט ולא ראינו פה. גם בשנים האחרונות, עיקר החשיפות היו בדיעבד לאחר נפילת הטייקונים הרלוונטיים ופרשת 4000 נולדה בעיתונות כתובה ולא משודרת.
איך אמר פעם אדם נערץ עלי, מלך השערים של כל הזמנים בכדורגל הישראלי, אלון מזרחי: "אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש". רק בשאלה הקודמת ציינת ביושר ש"עובדה" לא היססה לשדר כתבה על "ישראייר" שלא מיטיבה עם בעלי הון - גם לא הקרובים אליה ביותר - ולא עשתה חשבון לאיש. אני עשיתי עם אפרת לכטר תחקיר גדול ומשמעותי על תעשיית הלוביזם. בן שני על אליעזר פישמן. אילנה על לב לבייב. פרשת 4000 נולדה אצל גידי וייץ האדיר, אבל רביב דרוקר שעובד בטלוויזיה מסחרית חשף את פרשת הצוללות, ואילנה דיין חשפה את הנעשה בתוך האקווריום של ראש הממשלה נתניהו, בדיוק בימים ששר התקשורת נתניהו היה חשוב מאוד מאו לשוק הטלוויזיה. האם צריך יותר תחקירים כאלה? ברור. תמיד.
אסכם בכך ששנינו צודקים במובן מסוים ואזכיר שאולי קל לזכור את התחקירים שנגעו בהון-שלטון משום שהם נדירים כל כך. אגב - "ישראייר" היתה לפני 15 שנים בערך ואולי זאת העובדה המשמעותית ביותר בסיפור הזה - צלקת עמוקה שמזכירה איום ממשי - ממש כמו על המצח של הארי פוטר. עכשיו אפשר לפנות לשאלות פילוסופיות ועקרוניות יותר - מה אתה יודע היום על תחקירים ועיתונות שלא ידעת כשרק התחלת ללמוד בתכנית שבה אתה משתתף היום בקליפורניה?
1. שאני לא האדם החכם ביותר בחדר. יצאתי מכאן קצת יהיר. אני העיתונאי החוקר מישראל אראה להם מה זה. ובכן, למרבה הצער יש אנשים הרבה יותר חכמים ומוכשרים ממני.
2. מצד שני אין לטלוויזיה הישראלית במה להתבייש. כדי בכל זאת ללמוד משהו מסעיף 1 ולא להיות שחצן אגיד שאנחנו לכל הפחות לא נופלים מהם. "עובדה" למשל הייתה יכולה לשחק אותה כאן בענק.
3. שבאופן מפתיע המצב שלנו, העיתונאים בישראל, טוב. יש לי בתכנית עיתונאית מפולין שבעלה היה מגיש טלוויזיה שפוטר מהעבודה כי לא התיישר עם השלטון וגם לה אין ממש לאן לחזור, עיתונאי מגווטאמלה שהימ"מ המקומי פשט על ביתו, קשר אותו ואת משפחתו והיכה אותם בגלל דברים שהוא ואביו כתבו בעיתון שבבעלותם, ועיתונאי מונצואלה, יהודי אגב, שעזב בבהלה את המדינה כי הוצא נגדו צו מעצר בעקבות תחקיר גדול שפרסם. מאז, אין לו ממש בית אז הוא גר בקולומביה.
4. תחקירים עיתונאיים וסיפורים בכלל הם מוצר מאד מבוקש באמריקה. צמאים כאן לתוכן מקורי, אמיתי, משמעותי. לעיתונאים שמביאים סיפורים מעולים יש עתיד.
לפרינט אתה מתגעגע?
אני מתגעגע לכתוב. לא כל כך משנה איפה. כשזה קרה בשנים האחרונות כתבתי את שני הספרים שלי. יכול להיות נחמד לחזור לזה באיזשהו אופן.
יש משהו אחר לטעמי שמאפשר התחקיר הכתוב בניגוד לטלוויזיה, עם הצורך לויזואליה מתמדת והסבלנות המוגבלת של הצופה. לא פעם שמעתי את המשפט "זה סיפור מצוין אבל הוא לא יעבוד בטלוויזיה" - למה זה צריך להיות כך בעצם?
זה מאד פשוט. התחקיר המעמיק הוא אותו תחקיר. ההבדל הוא בדרך שאתה מספר את הסיפור. דמה את זה לטיול בטבע: כשאתה כותב סיפור בעיתון אתה יכול להתפרע. ללכת לערוגות, לשבילים הצדדיים, לחנות באיזה מעיין נסתר עם "בוקסה". אתה יכול לשפוך אלפי מילים. כשאתה מספר סיפור בטלוויזיה אתה הולך על שביל וכדאי שלא תסטה ממנו. מנעד הטעות שלך הוא בתוך השביל. מה ההבדל? באימפקט. בסיפור נתון, ההשפעה שתשיג באמצעות תחקיר טלוויזיוני מעמיק שמסופר היטב היא בדרך כלל גדולה לאין שיעור מכל כתבת שער באיזשהו מוסף. כוחה של התמונה המצולמת אדיר. כששידרו את הכתבה הראשונה שלי ב"עובדה", אי שם בשלהי 2006, נדהמתי מכמות ההודעות בטלפון אחרי הפרומו הראשון, שלא לדבר על הכתבה עצמה. זה היה מטורף.
ניסית גם רדיו בשנים האחרונות - יחד עם רוני קובן, שגם הוא איש "עובדה". חוויה אחרת לגמרי?
אחד הדברים שאני הכי מתגעגע אליהם. אני כל-כך אוהב את זה! גם כי אני אוהב מאד את רוני והכימיה בינינו מצויינת (אנחנו גם חברים קרובים) וגם כי פשוט התאהבתי במדיום הזה. אגלה לך סוד שיפשיט אותי משאריות האגו שעוד נותרו בי: בשבועות האחרונים אני מחזר במרץ אחרי רוני שיקבל אותי כשותף לצדו בתכנית הרדיו החדשה שלו. הבעיה שמאז שעזבתי, אני דרכתי מקצועית במקום והוא הפך לסטאר אז תנאי הפתיחה שלי פחות טובים.
תמכור לו שאתה סטאר שחוזר מארה"ב בחזרה לביצה המקומית - גל גדות של עיתונות התחקירים.
אני מנסה. בינתיים הוא לרוב מסנן אותי. כשהיינו ביפו בגל"צ הוא עוד היה צריך את הטרמפים שלי לתחנה. עכשיו כשזה במרכז תל אביב הוא כנראה מסודר.
אז בוא נעשה עליו תחקיר :) יש לי כבר פרומו בראש: כולכם מכירים אותו ככוכב עיתונות, אבל עד לאחרונה הוא נזקק לטרמפים ליפו. מה עומד מאחורי ההצלחה התחבורתית של רוני קובן. תחקיר מטלטל.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
1. ספר: "החיה שבבטן" - ערן צור.
2. "The Last Dance" - ערוץ ESPN.
3. "מלחמה ללא שם" - התאגיד.
4. פודקאסט: פרשת מוניקה לווינסקי של slowburn.