מירב מורן היא עיתונאית ב"הארץ - דה-מרקר". כותבת על תכנון עירוני - תחבורה, כלכלה עירונית ומוניציפלית ונדל"ן. בעבר, סגנית עורך מוסף הנדל"ן ב"גלובס", עורכת מדור הדעות ב"גלובס", עורכת הפורטל הפיננסי של "גלובס" ועורכת הגרסה המקוונת הראשונה של "עכבר העיר".
הריק התחבורתי שנוצר פה בחודשיים האחרונים מזמין הרבה הרהורים. איפה את ממקדת את ההרהורים שלך בנושא?
הריק שאתה מתאר היה הזדמנות חד-פעמית לשינוי סדרי העדיפויות בדרכים שלנו. פינוי הדרך לתחבורה מתקדמת, מועילה ובריאה. היה לי חלום שנקום בבוקר של אחרי הקורונה, נצא החוצה לעיר ואופס! בכל הרחובות הראשיים בערים ובכבישים הבינעירוניים יסומנו נת"צים, ברחובות הקטנים המדרכות יורחבו, ולא נראה "פחית" אחת (מכונית פרטית) או אופנוע עומדים על המדרכה שבה הולכים אנשים.
בתחילת מרץ כתבתי למי שכתבתי את הדבר הבא: יש לי רעיון: בוא נמציא וירוס, נגיד שהוא מדבק אז אף אחד לא יצא מהבית, וככה נוכל מהר מהר לפרוש את המסילות בגוש דן בלי הפרעה ברחובות ובכבישים וגם נחשמל מהר את כל מסילת הרכבת, כי נשבית גם אותה.
במובן מסוים ניסו לעשות את זה, ככל הנראה, קצבי ההתקדמות רחוקים מלהשביע רצון.
קצב ההתקדמות אינו משביע רצון, משום שבוחרים בפתרונות מסובכים ויקרים במקום בפתרונות זמינים ופשוטים. אני אתן דוגמה: ברור שהדבר שאותו צריך לעשות הוא לפנות את הדרך לאוטובוסים. אם האוטובוס נוסע על נתיב משלו, הוא מהיר, נוסע בשטף ויכול להתחייב ללוחות זמנים. מה עושים? מסמנים נת"צ. את זה אפשר לעשות באמצעות צבע על הכביש ותמרורים, וקביעה שבזמנים מסויימים אין פניות ימינה לכלי רכב פרטיים מרחובות מסויימים, כי זה מפריע לאוטובוסים שבהם נוסעים הרבה אנשים.
אבל אצלנו, במקום לסמן נת"צ ברחוב הראשי ובכביש הבינעירוני - "בונים נת"צ". כלומר סוללים עוד נתיב בכביש. זה לוקח שנים ובינתיים האוטובוסים ממשיכים לעמוד בפקקים, לא לעמוד בלוחות הזמנים ולעצבן את הנוסעים.
וגם נותנים אישורים עודפים לכל מיני אנשים להשתמש באותו נת"צ, לא תמיד תחת שקיפות או קריטריונים ברורים. ואולי מה שראינו פה בשבועות האחרונים הוא הוכחה לכך שאין תחליף לרכב פרטי. התחבורה הציבורית פשוט לא נותנת פתרונות מספיק טובים.
מה שראינו בשבועות האחרונים הוא הוכחה לכך שהמערכת נתפסה לא מוכנה. במקומות אחרים בעולם לא הפסיקו את התחבורה הציבורית בזמן המגפה. כי הבינו שהיא חיונית, בדיוק כמו חשמל, מים, איסוף אשפה, סופרמרקטים ובתי מרקחת.
נתפסה לא מוכנה זה אנדרסטייטמנט, אבל אולי זה המבחן הטוב ביותר כדי להבין אם מדובר באלטרנטיבה אמיתית או שלא.
המערכת נתפסה לא מוכנה, כי קשה להתכונן לדבר שלא קרה מעולם. התחבורה הציבורית היא האלטרנטיבה היחידה. איזו אלטרנטיבה אחרת יש?
אתן לך דוגמא מכפר סבא. לפני ארבע שנים (ארבע שנים!) התקבלה החלטה לסמן נת"צ ברחוב ויצמן. התוכניות לסיומו הן לעוד חמש שנים לפחות. כלומר, עשר שנים לסימון נת"צ שאפשר היה להשלים בשלושה חודשים, כפי שעשו ברחוב קפלן בתל אביב. בנוסף, הנת"צ שהם מתכוונים לעשות שם יהרוס את הרחוב כי הוא מרחיב אותו, ולא הופך אותו לצר יותר. נת"צ צריך להיות נת"צ. נתיב תחבורה ציבורית. נסיעה לאוטובוסים וזהו זה. כמו בכל מקום אחר בעולם. לא מוניות, לא אופנועים, לא אופניים, וגם לא אוטובוסים פרטיים של תיירים.
את יודעת למה העיכוב הזה קורה? יש על זה סיפור מפורסם.
אני לא מכירה את הסיפור, אבל יכולה לנחש שבסוף בסוף מדובר בפחד מהול בטיפשות.
פעם שלחו עובדים לצבוע קטע כביש. ביום הראשון הם צבעו קילומטר, בשני מאתיים מטר ובשלישי 50. שאלו אותם, למה הקצב יורד בכל יום בצורה דרמטית כל כך. הם ענו: "כל פעם פח הצבע מתרחק יותר ויותר". אולי זה המשל המוצלח ביותר על תכנון וביצוע תחבורתי בישראל?
להאשים את הקבלן זה להאשים את הש"ג. הבעיה אינה קצב התקדמות העבודות, אלא סוג התשתית שבחרו לעשות. הנת"צ בכפר סבא מדגים זאת. לא צריך להפוך את רחוב ויצמן לאוטוסטרדה רבת מסלולים עם נתיב נפרד לאופניים לכל כיוון, נתיב נפרד לאוטובוס לכל כיוון, ושני נתיבי נסיעה לפחיות (מכוניות פרטיות). צריך לשחרר בתוך הרחוב הראשי והמסחרי המוצלח של כפר סבא נתיב אחד מבין הנתיבים הקיימים לנסיעת אוטובוסים, ולמתן את התנועה בנתיבים האחרים, כך אופניים יוכלו לנסוע בהם יחד עם המכוניות, ולכפר סבא יהיה רחוב מסחרי מקסים שאפשר לחצות בקלות מצד לצד, עם תחבורה ציבורית נגישה ואמינה, ותנועת כלי רכב איטית וזורמת. לו היו עושים זאת, זה היה משפר את התחבורה הציבורית בכפר סבא מיד. בכפר סבא, ובכל עיר שתחליט לנקוט במדיניות כזו ברחובות המסחריים שלה: גבעתיים, רמת גן, נס ציונה, ראשון לציון, רחובות והרצליה.
אי אפשר לפספס את הלהט שבו את מסקרת את התחום, ובכלל, תחום התכנון, התחבורה והתשתיות מאופיין בשיח מאוד גועש. אפילו בין המסקרים לבין עצמם. אני כמובן יכול להזכיר את הקוריוז אודות הגישות השונות שלך ושל מרואיינת אחרת שלי כאן, נעמה ריבה. אפילו יש לשתיכן דפי פייק בפייסבוק שמביאים כל מיני משפטי סיקור מומצאים שלכן. איך את מסבירה את הדינמיקה הזאת של המסקרים דווקא בתחום הזה?
דרכים ורחובות הם הגורם הכי משפיע על סביבות החיים שלנו, ומכאן גם על איכות החיים שלנו. אני חושבת שזו הסיבה לכך שהנושא מושך הרבה התעניינות, וההתעניינות והמעורבות מכפילות זו את זו ויוצרות ריבוי דעות.
הזכרת את דף הפייק שלי בפייסבוק... אני רוצה לשלוח מכאן צרור שושנים להוגיו. הם גאונים!
אם נרד לרגע מהכבישים הבינעירוניים והדרכים העירוניות אל המרחב הציבורי העירוני, נדמה לי שגם כאן יש לא מעט בעיות שאפשר להצביע עליהן ויש חשיבות בסיקור שלהן. מה הבעיות הבוערות ביותר שאת מזהה שם?
אחד הדברים הכי סבוכים בסיקור שלי הוא להבהיר את הקשר בין נדל"ן לבין תחבורה. למשל: להסביר שרחוב אינו דרך עירונית "להעברת נוסעים" או "מעבר כלי רכב". הדרך העירונית היא היא המרחב הציבורי, היא המקום שבו מתפתחת כלכלה מקומית ונוצרים קשרים חברתיים שמועילים לנו כבני אדם. שני אלה יכולים לקרות רק אם הרחוב הוא דרך שעוברים בה מיעד שגרתי אחד ליעד שגרתי אחר, ורק אם המעבר קורה בקצב שמאפשר להתרחשויות אלה לקרות: קניות בעסקים, מפגשים בין אנשים וכולי.
הדיון הרווח על תחבורה עוסק במצוקות של נהגים ולכן מתמקד ב"פתרון לפקקים". תחבורה ותנועה הן מחולל כלכלי, כשמבינים זאת - מבינים שהפקק העירוני הוא דבר מבורך ביותר. הוא מעיד על ביקוש והצלחה והוא ממתן תנועה ברחובות וכך הם נעימים ובטוחים יותר להולכי רגל, שבלעדיהם אין חיי רחוב, ואין עיר ואין עניין ואין הזדמנויות ואין כלום. הפקק הבינעירוני לעומת זאת, הוא דבר רע מאוד אך גם הוא אינו תוצר של תחבורה ציבורית לקויה - אלא של תכנון אזורי גרוע והפרדת שימושים. בכל מקרה הפקק הבינעירוני צריך להטריד אותנו פחות, כי הפתרון שלו פשוט וזול להפליא (נת"צים, אמרנו?). רק פחד וטפשות מונעים את מימושו המיידי של הפתרון לפקקים בדרך למטרופולינים.
יש מי שתוקף אותך ומאשים שאת כותבת מהצד של יזמי הנדל"ן - תומכת בבנייה בכיכר אתרים, בבנייה על חופי הים וכו'.
יזמי בנייה הם נשמת אפה של העיר. מסי נדל"ן (היטלי השבחה) שהקבלנים משלמים, הם המקור הכספי העיקרי וברוב המקרים גם היחיד של עיר לתכנון, הקמה, תחזוקה וטיפוח של המרחבים הציבוריים שמשרתים את התושבים. בלי היטלי השבחה אין טיילת, אין כיכר, אין מדרכה ואין ספסלים על המדרכה. אין חניונים ואין מתקני משחק וכושר.
מאשימים את היזמים שהם גזלנים, וזה שטויות. ההפך הוא הנכון. התכנון בישראל קמצני בזכויות בנייה, צריך לתת הרבה יותר ליזמים. אבל, וזה אבל גדול, צריך לתכנן את זכויות הבנייה האלה באופן נכון אשר מיטיב עם הציבור, ועל כך אחראים המתכננים, והרגולטורים שמאשרים את התוכניות ונותנים את היתרי הבנייה. אם התכנון גרוע, והו-הו בישראל הוא גרוע, האשמים הם הרגולטורים שאישרו את תוכניות הבנייה.
רבים מחזיקים בתואר מתכנן ערים. ערים מתוכננות לבני אדם, ואני איני משוכנעת שאותם מתכננים יודעים מה הם הצרכים של בני אדם. מה הם חשבו לעצמם כשתכננו את שכונות מגדלי השינה, שאני מכנה בשם "שכונות שממה". הם אשמים בפקקים שמעמד הביניים משתרך בהם בדרכו לעבודה. הרגולטורים של התכנון הם האשמים בכך שערי הפריפריה לא התפתחו לעיירות נעימות ואלטרנטיבה איכותית למי שידו אינה משגת או אינו רוצה לגור במטרופולין, והן סביבה נכשלת שתאגידים משתלטים על המסחר בתחומה, ונטולי הזדמנויות כלכליות ועניין חברתי לבני אדם שחיים בהן.
מתכננים רבים, ואני אומרת זאת בצער כי חלקם חברים שלי ואני אוהבת אותם מאוד - לא יודעים לתכנן רחוב טוב. מי שלא יודע לתכנן רחוב, לא יכול לתכנן עיר. כשהעיר מתוכננת רע, היא גם מבאסת וגם משעממת את תושביה וצפוי שתהיה עיר ענייה. ואתה יודע מה הכי עצוב? שהכל כבר ידוע, הטעויות עומדות לנגד עינינו, ולאף אחד אין את מה שצריך שיהיה כדי להגיד: סטופ, סטופ, סטופ!!!! אתם מובילים את כולנו לאסון. כן, תכנון חדש יעלה כסף, אבל הוא כלום לעומת המחיר שיעלו לנו תוכניות הבנייה הרעות שאני מדברת עליהן. אם יתכננו אותן נכון, הרווח ייחסך על ההפסד של תכנון מחדש.
כשהתכנון נכון כולם מרוויחים: הציבור מקבל מרחב ציבורי איכותי שמנגיש לו דברים שהוא צריך ונעים להיות בו, היזם מקבל יותר זכויות בנייה שעשויות להניב לו רווחים, ובגלל שהוא מקבל יותר זכויות, גם משלם יותר לקופת הציבורית. ווין ווין ווין סיטואיישן.
אולי רשויות בישראל לא מסוגלות לעשות את מה שאת מצפה מהן ולכן עדיף שהיזמים יהיו מופקדים גם על הקמת התשתיות הציבוריות כחלק מקידום הפרויקט הפרטי.
היזמים לא צריכים להיות אחראים על הקמת תשתיות ציבוריות. הם צריכים לשלם היטלי השבחה גבוהים, כמה שיותר גבוהים. הרשות צריכה לתכנן ולבצע את התשתיות לתושבים. איני מתכוונת לכך שמהנדס העיר ילבן את הלבנים בעצמו, כן? אני מתכוונת לכך שצריכה להיות הפרדה מאוד ברורה בין פרטי לציבורי, גם בתכנון, גם במימון וגם בביצוע. הערבוב מוליד יצורים עקומים מסוג הלובי של רוטשילד 22, למשל. שם תמורת שימור מבנה, היזם קיבל זכויות, ויתר על קצת שטח בקומה ב' וג', עלה לגובה, הבטיח לובי ציבורי, ובסוף קיבלנו ממליגה.
הקבלנים צריכים לבנות בתים ולשלם מסים וכך לממן את הקמת התשתיות הציבוריות, באמצעות היטלי ההשבחה. ושישלמו כמה שיותר, הי! ואיך נסדר שהם ישלמו כמה שיותר? על ידי כך שניתן להם הרבה זכויות בנייה. נדאג שבתוך זכויות הבנייה האלה יהיו דירות מצויינות שהקבלן ימכור במלא מלא כסף, וגם דירות גרועות - מעל מסעדה ברחוב המרכזי שעוברת בו תנועה סואנת כל היום - שהוא יתקע איתן, ויצטרך למכור במחיר נמוך, או להשכיר לנצח במחיר נמוך.
אני מדבר יותר על סוגיות כמו שימור, דיור ציבורי, תכנון שמביא בחשבון הטלת חובות ציבוריות על יזמים פרטיים לטובת הכלל.
רבים (וגם חכמים) נוטים לבלבל בין דיור ציבורי לבין דיור בר השגה. ברשותך נבחין ביניהם: דיור ציבורי הוא דיור בבעלות המדינה או העיר, לעומת דיור בר השגה, כשמו כן הוא - עלויות שיכון שאפשר לעמוד בהן ואותו אפשר ליצור באמצעות שלל מנגנונים פיננסיים וגם באמצעות תכנון. אני נגד דיור ציבורי, ומאוד בעד דיור בר השגה, ואני אסביר.
דיור ציבורי הוא הוצאה של כסף מקופת הכלל כדי ליצור באמצעותו בנק נכסים יקרים ונחשקים שנמצאים בבעלות הרשות ואותם היא מחלקת לאזרחים. לכאורה - נפלא. אך למעשה פתח לעיוותים ולשחיתות, כפי שמוכיח הניסיון במקומות רבים בעולם שבהם הדיור הציבורי נפוץ: מי מקבל את הזכות הנחשקת לדיור בחינם? מי הקובע את המפתח לקבלתו? מתי נלקחת הזכות הנחשקת ממי שניתנה לו? האם מותר להעביר את הזכות ליורשים, ומה אם היורשים גרו איתך כל השנים באותו בית? האם מותר להשכיר את הנכס שניתן בחינם לתקופה קצרה או ממושכת, ובאילו תנאים? אם תיגש לכתבות שלי על עמידר תגלה מה קרה לבנק הדיור הציבורי בישראל. המצב בישראל מעצבן ומרגיז, אבל גם בלתי נמנע מטבעם הדברים, בדיוק בגלל הדברים שהצבתי בסימני שאלה בתחילת התשובה שלי.
לעומת זאת דיור בר השגה - סיפור שונה לחלוטין. דיור בר השגה אפשר לייצר בכוחות השוק, כלומר בלי להשקיע כסף ציבורי ובלי להסתבך עם חלוקת זכויות, וזאת - הפלא ופלא, באמצעות תכנון נכון!
כיצד? למשל, בעיר שמתוכננת טוב יהיו תמיד גם דירות גרועות. כן, גרועות ממש - למשל רועשות, בגלל שעירוב השימושים יצר הרבה מסוגן בקומה ראשונה מעל רחוב מסחרי, אפלוליות - כי הן דירות חדר וחצי בקומת פרטר או דירות בקומה גבוהה לצעירים מיטיבי לכת בבית ישן בלי מעלית. אלה הן הדירות של הדיור בר ההשגה. אם נותנים לקבלן להתפרע בזכויות בנייה כמו שהצעתי קודם, יהיו גם דירות "גרועות" כאלה. הוא ישלם תמורת הזכויות לבנותן היטל השבחה שנשית עליו טבין ותקילין, יעשיר את קופת העיר לכמה שנים, ולנצח יהיו בעיר דירות גרועות שישמשו את מי שאין להם כסף וצריכים מגורים זמניים כמו סטודנטים ומהגרי עבודה, או למגורים קבועים למי שמוכנים לסבול את מטרדי העיר בשביל יתרונות אורבניים כמו קרבה למקום תעסוקה ונגישות רגלית לשירותים שונים.
זה לא מנציח פערים בחסות הגורם המפקח והמתכנן?
קיומן של דירות מעולות ודירות גרועות באותו אזור מצמצם פערים, לא מרחיב אותם. עשירים ועניים יהיו תמיד - אחת גרה בפנטהאוז ברחוב קטן מאחורי בית העירייה בתל אביב ועובדת במשרה מכניסה, ואחד במחסן שהוסב לדירה בקומת פרטר מתחת למכולת פעילה 24/7 באבן גבירול ועובד בניקיון בתים. שניהם נהנים מקרבה ונגישות לחנויות, שניהם יכולים לצאת ולפוש אחר הצהריים על כסאות נוח חופשיים שהעירייה מתחזקת ליד בריכת דגי הזהב ושושני המים האקולוגית בכיכר רבין, ולצעוד דרך שדרות בן גוריון המטופחות אל הים, לרבוץ בחוף המתוחזק, לקבל שירותי הצלה, ולשכור שמשייה מסובסדת בשני שקל. עד הקיץ הקרוב שבו ייסגר תל-אופן, גם ההיא מהפטנהאוז וגם ההוא מהפרטר יוכלו להשתמש תמורת חצי שקל ליום במיזם השכרת האופניים העירוני, ולשניהם יש תחבורה ציבורית מצויינת כל השבוע כי הם חיים במרכז העיר, ובסופי שבוע ובעזרת השם ורון חולדאי גם שירות תחבורה עירוני בשבת בחסות העיירייה - נעים לסופ"ש, שאני מקווה מאוד שלא יבטלו, כי בקיץ הזה רובנו לא נוכל לעוף לסופ"שים קצרצרים באירופה, ונבלה את סופי השבוע שלנו כאן בארץ.
אם כל הדירות בתל אביב היו מהסוג שמוכנים לשלם תמורתן שבעת אלפים שקל ומעלה דמי שכירות, ההוא מדירת הפרטר ככל הנראה, לא היה יכול לגור בתל אביב וליהנות מהדברים שהעיר העשירה והמצליחה מציעה לתושביה.
את נוהגת להביא דוגמאות רבות מחו"ל. עולה הרושם מהשבועות האחרונים, שבניהול מגיפות הם לא ממש יותר טובים מאיתנו. למה שבתחבורה ובתכנון זה יהיה אחרת?
לדעתי ישראל טובה בהרבה דברים, לא רק בניהול מגיפות. למשל התחבורה הציבורית שלנו מגיעה לכל מקום שהוא ישוב, לפחות חמש פעמים ביום, ונותנת שירות שוטף ושעתי באזורים של בנייה דלילה וצמודת קרקע, וזאת בשונה מרוב המקומות בעולם שבהם תחבורה ציבורית פועלת בעיקר במטרופולונים ובאזורים צפופים. יש לנו הרבה מה ללמוד מחו"ל בנוגע לחיבור תחנות הרכבת הבינעירונית לערים שהיא משרתת. בד בבד כדאי שנלמד מניסיונם של אחרים בפתרונות מסילתיים עירוניים, ואני מתכוונת למטרו תת קרקעי. היום השיח בקרב אנשי התחבורה בעולם המערבי (לא המזרחי) הוא על העול הפיננסי העצום שהתשתית המסילתית מטילה על קופת הציבור בתפעול השוטף ובתחזוקה. במנהטן (אשר בניו יורק, והיא העיר העשירה בעולם) לא יודעים מאיפה להביא את הכסף ובינתיים מפנים ברחובות עוד ועוד נתיבים לאוטובוסים. כדאי שנקשיב לשיח הזה.
אמירות אופטימיות ומפויסות ממירב מורן? נשמע כמו מקום טוב לסיים בו לא?
מה זאת אומרת? אני אופטימית תמיד. יודע למה? כי אני יודעת שגם כשאני אומרת את הדברים הכי סותרים ומפתיעים, בסוף מסתבר שצדקתי :) הרבה פעמים אני מפסיקה ויכוחים ב"ימים יגידו". עד כה, הימים באמת הגידו. את מה שאמרתי שנה, או שנתיים או שלוש או חמש לפני כן.
איך אומרים בחדשות 12, זו דעתי ואני תומכת בה. למרות שכבר השתמשתי בפאנץ' הזה, הוא לא מפסיק לאבד מקסמו.
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
"Last Week Tonight with John Oliver". אני משוכנעת שרבים מקוראי "העין" מרפרשים כמוני בכל יום שני את עמוד היו-טיוב של התוכנית בציפייה דרוכה למונולוג שעולה לרשת אחרי השידור ב-HBO. למי שהחמיץ את פרק ה-6 באפריל - חובה: אוליבר כותש בשנינות חריפה אך גם רוויה חמלה כהרגלו, את ערוץ הטלוויזיה האמריקני OAN. מופע נפלא של ביקורת התקשורת.
חדשות קוראים ב"ניו יורק טיימס". את הפאן נותן ה"ניו-יורקר". כל סיפור – שירה, והאיורים, והקריקטורות - פואטיקה אורבנית. מתכננת לקרוא את כל הכתבות, לבסוף מספיקה אחת בקושי – השבוע על "הרומנטיקה של רכבות הלילה". המלצה מיוחדת: "מחצות לחצות בניו יורק" – תיעוד שעה אחר שעה של שגרת סגר עירונית על חמשת רובעיה בצילומים ועשרות מונולוגים אישיים – מחסנאי במרכז שילוח של אמזון, סטנדאפיסט, אחות, עובדת המין, נהג האוטובוס וכן הלאה. אוף, איך לא חשבתי לעשות בדיוק כזה, על תל אביב או על חיפה.
הרצאות של פרופסור רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית. היא היסטוריונית של מחשבת ישראל. בלילות הסגר הלכתי שבי אחר הרצאותיה על לוח השנה העברי וסיפור הכיבוש של היהדות שאנחנו מכירים כיהדות, את היהדות הקדומה - רחוק והפוך לחלוטין ממה שלימדו אותי והאמנתי בו מאז ומעולם. והנה טיזר: החשמונאים לא טיהרו את המקדש, הם טימאו אותו. סיפור מתח. אם לברוח מאקטואליה – לאינטלקטואליה ידענית.
ספר: "גינת בר" מאת מאיר שלו. אסופת קטעים קצרצרים העומדים כל אחד בפני עצמו ומתארים בלשונו המופלאה היוצאת מגדר הרגיל והמילה בהומור דקיק וטוב לב, את יושבי גינת ביתו בעמק יזרעאל ומבקריה: חפרפרת עקשנית, עץ אזדרכת הי"ד, הרקפת והכלנית. אגדות הטבע שלובות בפיסות היסטוריה ומידע בוטני, מתכונים ועצות לחיי אהבה. הזכיר לי באופן אישי את אבא שלי שהיה דוקטור לבוטניקה. כשיצא לפנסיה היה עורך סרטי וידיאו שצילם בעצמו ויוצר סיפורים מצולמים תוך שהוא מנפיש באופן דומה יצורים וצמחים.
"עירוניות בת השגה", בלוג של "דה מרקר" שהתחלתי לעקוב אחריו בזמן הקורונה. הכותב הוא תושב הפריפריה הרחוקה אשר מתאר חוויות שלו כאדריכל ומתכנן אורבני באזור שבו הוא גר ועובד. אני מקנאה ביכולת שלו לנסח בארבע-חמש פסקאות וכותרת, רעיונות שאני שוברת שנים את הראש איך להגיש אותם באופן לעיס וקל לעיכול לקוראים. כנראה שיש לי עוד מה ללמוד.