ד"ר יהודה יפרח הוא עיתונאי חוקר, הפרשן המשפטי וראש הדסק המשפטי בעיתון "מקור ראשון" ובאתר. כותב ובעל טור קבוע בכתב העת "השילוח".
אחרי כמה ימי דיונים ישירים מבית המשפט העליון, אתה חושב שאנחנו בפתחה של מציאות חדשה בכל מה שנוגע להשתקפות התקשורתית של מערכת המשפט בישראל?
בהחלט. אחרי היומיים האחרונים בבג"ץ TV, בערוצים 12 ו-13 צריכים להתחיל לדאוג מהרייטינג. היקף ההתעניינות הציבורית הפתיע אותי. אחד העורכים בעיתון כתב בקבוצת הווטסאפ, כבר שנים שאני עורך טורים ומאמרים של יהודה יפרח בעיתון, וזו הפעם הראשונה שבה אני נחשף לכוורת מבפנים.
ובכל זאת, הציבור הרחב לא יכול לאורך זמן לצפות בדיונים ארוכים, בשפה משפטית, משום שזה עניין למיטיבי לכת. אולי מדובר רק באופנה חולפת מהסוג שזוכים לו פרקי השקת עונה או גמר ב"הישרדות" או "חתונה ממבט ראשון"?
א. נכון.
ב. And still.
צריך לזכור שגם כאן יש מתווכי אינפורמציה ופרשנות. תפקיד כתבי השטח ישתנה. אם עד כה הם העבירו לציבור פרוטוקול מוקדם מהדיון, היום הם צריכים ללמוד לנתח את הדברים, לסמן במרקר משפטים חשובים, ולהבין את התמונה הגדולה. המשימה של כתבי המשפט תהפוך למורכבת יותר.
השופטים הם בני אדם, וכשאתה יושב שעות אינסופיות מול מייצגים לא ממוקדים או לא בהירים או מוצפים רגשית, טבעי שגם אצל השופט יצופו רגשות לא נעימים. לצערי ראיתי את זה בעבר לא פעם ולא פעמיים.
אני חושב שהתופעות שאתה מציין הן באמת בשולי העניין. ברובם המוחלט של הדיונים מתנהל שיח ענייני. גם הפעם היו פעמים של קוצר רוח נוכח טיעונים מסוימים, אבל הדבר הופגן לשני הצדדים ולא היה שונה במיוחד מיום רגיל באולם ג'. ואפשר לגבש תובנה נוספת, כך נדמה לי. אתה ואני שמכירים את הדיונים האלה במשך שנים, ככל הנראה לא הופתענו ולא ראינו חדש במה ששודר. מנגד, הציבור נחשף בפעם הראשונה לדברים כהוויתם ואולי תפיסת מערכת המשפט שהתגבשה אצלו תעבור שינוי. מה יהיה טיב השינוי הזה לדעתך?
השינוי הזה כפול: בראש ובראשונה הוא מחייב את השופטים לאיזון דיוני. אני מעריך שנראה הרבה פחות תופעות מהסוג שהזכרתי, בהן השופטים משתלחים באופן לא נעים במייצג שלא בא להם טוב בעין או העיר הערה שלא במקום. כשהם יודעים שכל משפט לא מוצלח יפתח כותרות הם יקפידו על איזון דיוני. לדעתי איזון דיוני עשוי להשפיע גם על התוצאה המשפטית, כי כשהדיון מאוזן גובר הסיכוי שכל הדעות יישמעו באותו תדר ובאותה עוצמה.
מהצד השני המהלך הזה ישפיע על הציבור, באמצעות השפעה על התקשורת. עד כה הציבור היה תלוי לחלוטין בתיווך של הכתבים והפרשנים, שהעבירו לא רק מילים אלא גם צבעים ותחושות, ולא פעם עם הטיה מוטת אג'נדה. המנהג הזה ייפסק, וכמו שאמרתי הוא יעשה רק טוב לאינטרס הציבורי הכללי.
למי שנחשף לשיח התקשורתי בחודשיים האחרונים, נדמה שכמעט כולם, מימין ומשמאל, מהמחנה השמרני או הליברלי סבורים שהקורונה תשפיע לטווח ארוך על עיצוב המשפט הישראלי. יש בזה ממש או שזו הגזמה לצרכי תשומת לב?
הקורונה היא הזדמנות. כשכל המציאות סביבנו עוברת שידוד מערכות מלא נפתח פתח לשאלות עומק על מערכת ההפעלה, על תבנית המחשבה ויסודות השיטה. אבל בסוף "והארץ נתן לבני אדם". אני רואה את זה בתקשורת, יש עיתונאים שלא מסוגלים להשתחרר מהצ'ט בוט שמותקן להם במוח. הם יפטירו כדאשתקד על כל סוגיה ולא ינסו בכלל לחשוב מחדש או לחשוב מחוץ לקופסה, למרות שהמציאות גם דורשת את זה וגם מאפשרת את זה. מולם יש אחרים שמצליחים לחדש ולהתחדש.
זה מתחבר לדברים שאמרתי היום לרזי ברקאי בגלי צה"ל. הצעתי לו להתייחס לדימוי שהעלתה הנשיאה חיות שהזכירה את תכנית הריאליטי "חתונה במבט ראשון". מה, קודם מתחתנים ואחר כך מחזרים? זו שאלה חשובה בעיני כי היא נוגעת בסוגיה שאף אחד לא הצביע עליה למרות שהיא היא ריחפה באולם במשך כל תשע השעות הארוכות של הדיון אתמול בבג"ץ.
והסוגייה היא הנרטיב של ממשלת האחדות, מה הסיפור שלה? למה בכלל היא קמה?
עבור העותרים, אליעד שרגא, דפנה הולץ לכנר ואביגדור פלדמן, התשובה די ברורה. נתניהו הוא הנשיא הנכלולי אנדרווד מבית הקלפים, הוא יזם שלוש מערכות בחירות כדי להימלט מאימת הדין, וכשתמו השפנים בכובע הוא שינה טקטיקה והחליט לנסות לשלוט במערכת המשפט באמצעות ממשלת אחדות משותקת. לפי התסריט הזה הקפאת המינויים נועדה להחליש את גורמי אכיפת החוק כי לא יהיה מפכ"ל קבוע ולא יהיה פרקליט מדינה קבוע וככה נרוויח זמן.
הבעיה היא שהסיפור הזה מתאים למודעות האבל שמתפרסמות בעמוד הדעות של עיתון "הארץ" ופחות מתאים לביקורת שיפוטית שעדיין צריכה איכשהו להתייחס לעובדות. שופטי בג"ץ, בלשון המעטה, לא אהבו את הסיפור הזה. השופט יצחק עמית אמר לאליעד שרגא: "אדוני מבקש צו מוחלט שהעולם יהיה טוב יותר?". הם תקפו בלי סוף את הולץ לכנר, בגלל שרוב העתירה שלה עסקה בחוקים שעדיין לא נחקקו. הם שאלו אותה: את מבקשת מאיתנו להתערב בחוק שטרם נחקק, ואנחנו אפילו לא יודעים מה יהיה הנוסח הסופי שלו. הכלל הוא שעד שיש חקיקה לא מתערבים בהליכי חקיקה.
מהצד השני אני חושב שמה שהיה משמעותי הוא ההצטלבות של שני הסיפורים של המשיבים לעתירה, הסיפור של הליכוד יחד עם הסיפור של כחול לבן.
בליכוד אומרים המדינה נמצאת במצב חירום חסר תקדים. הממשלה מזיזה מיליארדים מנקודה לנקודה דבר יום ביומו באמצעות צווי הוראת שעה לשעת חירום והמצב הזה הוא לא נורמלי. אי אפשר לנהל משבר כלכלי וחברתי בסדר גודל כזה באמצעות ממשלת מעבר. זו אמירה שמבטאת אחריות ולא חוסר אחריות.
אבל הסיפור המעניין יותר הוא הסיפור של כחול לבן. כחול לבן ניסתה להסביר למה היא התעקשה על ההסכם הזה והתשובה שלה היא חוסר האמון. וזה מחזיר אותנו לדימוי של אסתר חיות.
בני הזוג רוצים להיכנס יחד לדירה ולנהל חיים משותפים, אבל רמת החשדנות והעויינות בין המשפחות כה גבוהה שההורים של החתן לא סומכים על ההורים של הכלה אפילו בשאלה מי ישמור על הצ'קים בזמן החתונה. אף אחד מהצדדים לא יכול לנהל משפחה חד הורית, כי אחרי שלוש מערכות בחירות אף אחד לא קיבל מנדט לנהל את המדינה בעצמו.
פעם אחר פעם הבחר אמר את דברו, שהוא רוצה ממשלת אחדות. אבל בגלל שאין אמון אין ברירה אלא להכניס תיקונים משטריים שיבטיחו את הגשמת הרוטציה. משבר האמון הוא כה חריף שהצדדים אומרים לנו בהסכם, רגע, אנחנו רוצים להתקדם בצעדים מדודים. להתמקד בשלב ראשון במה שהכרחי להתמודדות עם משבר הקורונה, לראות שמצליחים איכשהו לקיים שגרה פרלמנטרית ומנהלית שפויה, ורק אחרי כן להתקדם לטיפול בנושאים שנויים במחלוקת. המטרה של ההסכם הזה היא לשמור על השותפות כדי שלא תקרוס מוקדם מדי. באחד הטורים שלי כתבתי כבר שאלו נישואי כורח נטולי אהבה, אבל חיוניים כדי לשמור על השפיות של הצדדים.
זו דוגמה טובה כי היא ממחישה את ההבדל המנטלי העמוק בין אנשים שרואים מציאות שמשתנה בקצב תזזיתי ומאתגר, ושואלים את עצמם מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד איתה, מול אנשים שלא מסוגלים להיחלץ מהסיפור הישן.
אבל אולי מה שאתה מכוון אליו הוא בדיוק עצם הבעיה שכבר הזכרנו פה בראיונות קודמים : יש שיח מחנאי ועמדות מקדמיות וכל סוגיה משובצת לדיון בתוך המסגרות האלה, בלי יכולת לדיאלוג מקצועי-משפטי אמיתי בסוגיות, שרובן יכול להיות מוכרע במסגרת שיח כזה.
זהו המצב ברוב המקרים, ועדיין אתה יכול לזהות דוברים משני המחנות שמצליחים לצאת מהבועה, לחשוב מקורי ולהתייחס למציאות קונקרטית בלי צלקות וטראומות. מצד שני אתה רואה הרבה מאד שלא.
מה שאתה מתאר מאפיין את שני המחנות המתדיינים. במובן הזה אני מניח שיש לך ביקורת גם כלפי השיח של המחנה השמרני ולא רק כלפי המחנה המכונה אקטיביסטי או פרוגרסיבי.
אגיד לך משהו: השיח המחנאי משעמם אותי. החיים קצרים ולא בא לי לבזבז אותם על צ'ט בוטים שמדקלמים את מה שהוזן להם בקוד. יש לנו כאן מדינה נהדרת וחברה נהדרת שמתמודדות עם קונפליקטים ובעיות מכאן ועד הירח. יש לנו המון מה לעשות, אז בואו נתקדם.
מה אתה עושה כעורך משפטי כדי להיחלץ מהשיח הזה במסגרת שאתה מופקד עליה?
אני לא רוצה לצייר את עצמי כאיזה בודהה מואר שיושב תחת עץ הלוטוס ונושרים עליו פרחים לבנים. אני לגמרי חלק מהשיח, נוטל בעל כרחי חלק במלחמת החפירות ומרוח כמו כולם בזפת ובבוץ. כמו כולם גם אני חלק מהבעיה, אבל מנסה להיות גם חלק מהפתרון. מה זה אומר? מאמץ יומיומי להבין את התמונה הגדולה ולשקף אותה בכנות, גם כשהיא לא מסתדרת לי עם אינטרס ערכי נקודתי כזה או אחר.
בתקופות בהן הסוגיות המשפטיות מכתיבות את סדר היום אני מוצא את עצמי מתראיין הרבה יחסית בגלי צה"ל ובכאן רשת ב'. הראיונות הללו יוצרים קונפליקט מובנה: הם מעלים אותי כפרשן המשפטי של עיתון "מקור ראשון" המזוהה עם האליטה הימנית ונתפס כתמונת הראי של עיתון "הארץ", ולכן הם מצפים ל"דבר מחנה הימין". אבל כפרשן אני מחוייב לשיקוף המציאות כפי שהיא, גם כשהיא לא עולה בקנה אחד עם האג'נדה המדומיינת. הנה דוגמה:
למרות שאני מתנגד חריף לאקטביזם שיפוטי, דווקא התחברתי להערות של השופטים על הסעיף ששולל מינויי בכירים בחצי השנה הראשונה. בשורה התחתונה מבחינתי זה לא באמת קונפליקט: אני לא פוליטיקאי אלא פרשן משפטי, ואני מחויב לאמת ולמעשה הנכון כפי שאני מבין אותם. והאמת היא שמנהל ציבורי תקין לא אמור לקבל הקפאת מינויים חיוניים למשך חצי שנה.
בעניין הזה הרי שאין לי להסכים משום שאני מייצג בעתירה למינויים של מנכ"לית קבועה לרשות השניה ויו"ר קבוע למועצת הכבלים והלווין שמתעכבים זה זמן רב. אולי זה מה שמדגים בעצם את העובדה, שרוב השאלות הן משפטיות "טהורות" ולא ערכיות או פוליטיות. אני חושב שגם הרישא של התשובה שלך כנה ומציאותית. היא גם אומרת משהו על הדינמיקה של הכתבת סדר היום התקשורתי ואופן הסיקור. אם נבקש לפתוח מבט רחב יותר ולדלג כמה שבועות קדימה. במה נכון להתמקד מבחינה עיתונאית ומהם הסיפורים האמיתיים שאולי הקורונה כיסתה עליהם ועכשיו יתחילו לבצבץ החוצה?
ברור שהזירה הכלכלית תתפוס נפח יחסי מאוד גדול בתקופה הקרובה. בוא ניקח לדוגמה את השכירים המפוטרים, המכה הקשה צפויה לנו בעוד מספר ימים, כי ממשכורת מרץ הם קיבלו חצי ומשכורת אפריל לא תיכנס להם בתשיעי לחודש. ייתכן מאוד שלחלקם זה יסמן את תחילתה של מפולת שלגים שתתגלגל לבעיות בהחזרי משכנתא שתוביל למשבר בנקאי. הוא הדין לעסקים קטנים ובינוניים שהמשבר שלהם ישתקף בדיווחי מע"מ ומס הכנסה באמצע החודש. עד עכשיו ידענו שאנחנו במשבר כלכלי, אבל רק במהלך החודש הקרוב נתחיל לראות באמת את ההשלכות שלו.
אז הדגש גם המשפטי, יהפוך להיות כעת כלכלי ועסקי יותר?
יהיו שני מוקדים: הראשון הוא הכלכלי, שכולל גם כלכלי משפטי בדגש על האחריות של האוצר ורשות המיסים, והשני הוא משפטי. אנחנו בתחילתה של ממשלת אחדות (במידה ובג"ץ לא יטרפד אותה), ובגלל שהיא יושבת על קונסטרוקציה חוקתית חדשה לחלוטין היא תייצר הרבה דילמות שיתגלגלו לבג"ץ. זירות נוספות שיתפסו נפח הרבה יותר גדול: מערכת החינוך וגם מערכת הבריאות. לדעתי תמה התקופה שבה התחום יהיה מכוסה על ידי כתבים מדרג ג'-ד' ובקושי זוכה לאזכור בסוף המהדורות.
וזאת אכן שאלה גדולה נוספת ברמה המשפטית - כמה סוגיות משפטיות מתחום הבריאות נראה בהמשך?
מערכת הבריאות מאתגרת את המחנה הימני שמרני. משבר הקורונה הראה שהמודל של ממשלה רזה מאד המבקשת ליצור מיקור חוץ למקסימום שירותים עובד מצויין בשגרה, אבל בעייתי במצבי משבר. נושא נוסף שלדעתי יצוף חזק זה היחס לוועדי העובדים, בעקבות ההתנהלות שלהם במשבר הקורונה.
מעניין מאוד - אז אולי אנחנו צפויים לשינוי פרדיגמות גם אם אותם אנשים ימשיכו להוביל את המדינה. ולעניין ועדי העובדים, אני מזהה טון ביקורתי? אולי דווקא זה הזמן לוועדי עובדים למלא את ייעודם במציאות של אבטלה גואה וחוסר ביטחון תעסוקתי?
זה לא טון ביקורתי, זו ביקורת :) אסביר: במצב אידיאלי ועדי עובדים אמורים להרחיב פרספקטיבה ולהוסיף נקודות מבט. הם אמורים להביא את הקול של העובדים ולהכניס אותו למארג המורכב של תהליך קבלת ההחלטות במדינה המנהלית. והנה בא משבר הקורונה, עם ישראל צופה במופע אימים של ועד עובדי ההוראה, ומבין שמדובר בקבוצת כוח אינטרסנטית ששום דבר לא מעניין אותה חוץ ממיקסום תועלות אישיות. אתה רואה את צה"ל מתגייס בכל כוחו כדי לתת כתף לאלונקה הכבדה והשוקעת, אתה רואה את השב"כ והמוסד נותנים מאמץ על, ארגוני חברה אזרחית ועוד. ורק המורים רבים על חודש יולי, כשהם יודעים שבלי העזרה שלהם המשק יקרוס. זהו אופורטוניזם טהור שחברה חפצת חיים לא יכולה לעודד וכל זה כשהם קיבלו משכורות מלאות, ולא נפגעו כלל מהמשבר.
אבל אולי זאת בעיית נציג, לא אופורטיוניזם, והנזק התדמיתי מזיק עוד יותר למיוצגים עצמם שיש להם זכויות ובעיות?
הוא אשר אמרתי, הבעיה היא בוועדי העובדים. ועדי העובדים הם הנציג, הם לא העובדים. עובדי ההוראה עצמם הם מהאזרחים הכי מסורים ויקרים של החברה הישראלית. אישית אני מלא הערצה למורים באשר הם. בכלל, הבעיה של ועדי עובדים היא חוסר גמישות. העולם משתנה, יש בלת"מים. זה תמיד מזכיר לי את הפער שבין נוהל הקרב לניהול הקרב במילואים. באמצע התרגיל אתה צריך לתכנן הכל מחדש מעכשיו לעכשיו, ואם אין לך את הגמישות החיילים שמביימים את האוייב יתפרו אותך מהר.
לסיום, הייתי שמח אם תחלוק איתי מעט רשמים על החוויה התקשורתית המצטברת שלך בחודשיים האחרונים. העיתונות (עד כמה שיצור אחד כזה ניתן להגדרה) מילאה את תפקידה?
עיתונאים מכורים לאנדרנלין ודופמין, ורובם נולדו עם בעיות קשב וריכוז. השגרה הורגת אותם והם רק פורחים במצבי משבר. הענף כולו במשבר כלכלי לא פשוט בגלל הצניחה בהיקף הפרסום, אבל מבחינת העבודה העיתונאית החודשיים האחרונים היו עם מבער אחורי פתוח. מגבלות התנועה וההכרח לראיין חלק גדול מהמרואיינים מרחוק גובים מחיר מסוים מהסטנדרט שהיינו רוצים לשמור עליו, אבל בסך הכללי אני חושב שאנחנו עושים עבודה טובה.
יש הבדל משמעותי בין הפרינט לתקשורת המשודרת בהיבטים האלה?
יש הבדל מסוים, בתקשורת המשודרת (בדגש על טלוויזיה) היה לפעמים נראה שהקורונה היא משהו שקורה בחוץ. כולם יושבים קרוב באולפן בלי מסכות כאילו הקורונה לא רלוונטית אליהם ברמה האישית. במערכת שלי לעומת זאת מקפידים באדיקות על כל ההנחיות וכתוצאה מכך רוב העבודה עברה לעבודה מרחוק.
אז לתקשורת יש חלק בהתרופפות המשמעתית לטעמך?
האולפנים שידרו דבר והיפוכו: מצד אחד ליבו את ההיסטריה, במיוחד בשלבים הראשונים של התפרצות המגפה. מצד שני לא הקפידו בעצמם על מה שהם דרשו מכל האחרים. אתה רואה את הפער בין הביקורת הנוקבת שהוטחה בנשיא ריבלין ובראש הממשלה נתניהו בעקבות אירוח בני משפחה בליל הסדר, לבין ההתנהלות של המבקרים עצמם באולפנים. אבל זה לא חדש, המראות נמצאות רק בחדרי האיפור ולא באולפנים עצמם.
נו, בסוף הגענו למסקנה הידועה והמוכרת: שוב, התקשורת אשמה :)
לא אמרתי את זה, ומבחינתי זוהי אפיזודה קטנה ולא משמעותית. כשאתה משדר בטלוויזיה אתה עובד בקצבים ובתדרים גבוהים, ואני יכול להבין למה זה קורה.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
קראתי את הדוקטורט של אביעזר כהן על ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצא - תיאולוגיה חסידית אנרכיסטית מרתקת.
"מלחמה ללא שם" על השירות בדרום לבנון.
הספר "כל שקרי האקדמיה" של תמר ועוז אלמוג, ובאיחור אופנתי - "פאודה".