מצנזר, מלטף, משרת מסור של פוליטיקאי שנאשם בשוחד – הרבה מלים קשות נשפכו על מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, עם פרסום הדו"ח המקיף הראשון בקדנציה שלו. אבל אפילו המחיקון האנושי אנגלמן לא הצליח להסתיר שבכל הנוגע לתקשורת המונים, מדינת ישראל בוגדת בחוזה הבלתי כתוב שיש לה עם אזרחיה, ומעניקה להם שירות שנע בין שני קטבים עגומים: מצד אחד כושל, מצד שני מושחת.

המבקר לא כותב זאת במישרין, אבל התיאורים שמופיעים בדו"ח על משרד התקשורת ממחישים איך נראות מערכות ציבוריות שהדרג הפוליטי אינו חפץ בקיומן, ולכן מרעיב אותן במשך שנים – וכשהן סוף-סוף נחלשות, מנסה לפרק אותן מבפנים באמצעות הוראות בלתי חוקיות והחדרת סוכני הרס.

בחסות החולשה הזאת, תחום הגזרה הזה הפך לזירת פשע: כתב האישום שהוגש נגד בנימין נתניהו מתאר כיצד ניצל את מעמדו כשר התקשורת כדי לתת הטבה פסולה בשווי כמיליארד שקל למקורבו שאול אלוביץ' בפרשת "תיק 4000".

ב"תיק 1000" קיבל נתניהו טובות הנאה אישיות בשווי מאות אלפי שקלים מבעלי הון. במסגרת מערכת היחסים המושחתת שניהל עם אחד מהם, ארנון מילצ'ן, נתניהו ניסה לקדם מיזוג של שתי חברות הטלוויזיה החזקות בישראל – קשת ורשת – באופן שיעניק למילצ'ן עמדת כוח בחברה הממוזגת. "תיק 2000" אינו קשור למשרד התקשורת, אבל ממחיש גם הוא את הדפוס המושחת שפיתח נתניהו כלפי העיתונות ובעלי ההון שמחזיקים בה.

דו"ח המבקר לא עוסק בפרשות העסיסיות שהתרחשו במשרד התקשורת בעת כהונתו של נתניהו. הוא עוסק בעיקר בשני רגולטורים אפרפרים: מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. שני גופים עם שמות משעממים ותפקידים חשובים, שהוקמו כדי לפקח על השידורים בשם ולמען הציבור הרחב. בשנים האחרונות, שני הגופים הללו מתקשים לבצע את עבודתם.

מפקחים חסרי יכולת

המבקר אנגלמן קיבל את הדו"ח הזה בירושה מקודמו, יוסף שפירא. כפי שדווח בהרחבה בחודשים האחרונים, אנגלמן עשה מאמצים ניכרים לעכב את פרסום הדו"ח, ולאחר מכן ריכך וסירס את ממצאיו ומסקנותיו. אבל גם הנוסח הפושר שפורסם בסופו של דבר לא הצליח להסתיר את המציאות הקשה: הרגולציה על התקשורת המשודרת בישראל מתה. אנגלמן אמנם מגונן על השרים שבתקופתם היא נפחה את נשמתה – נתניהו, צחי הנגבי ואיוב קרא – אבל התוצאה נותרת בעינה.

גם הדו"ח הפושר לא מצליח להסתיר את המציאות הקשה: הרגולציה על התקשורת המשודרת בישראל מתה. אנגלמן אמנם מגונן על השרים שבתקופתם היא נפחה את נשמתה – בנימין נתניהו, צחי הנגבי ואיוב קרא – אבל התוצאה נותרת בעינה

כתבי התקשורת יכולים היו לחזות מקרוב בתהליך הגסיסה. לפני כמה שנים נחשף באתר זה כיצד ראשי ערים, חברות גדולות וגופים ציבוריים דוגמת המשטרה וחברת החשמל צפצפו על החוק והכללים ורכשו פרקים ב"סדרה תיעודית" שכל תכליתה להלל את מי ששילם לה. ההוכחות היו חותכות: ה"סדרה" שודרה לציבור הרחב, ומסמכים שתיעדו את העסקאות האסורות פורסמו בכתבה.

אבל במועצת הכבלים והלוויין, הגוף שמפקח על הערוץ שביצע את העסקאות, לא עשו כלום. כשניסינו לברר מה עומד מאחורי אוזלת היד, גורם במועצה הודה שאין להם מספיק משאבים כדי לטפל אפילו במקרים מובהקים מהסוג הזה. "אנחנו כנראה לא נעשה עם זה כלום", הודה.

בירורים דומים שבוצעו עם הרשות השנייה במקרים אחרים העלו תמונה דומה: הרגולציה מתה. היא בקושי מסוגלת לטפל בתיקים סגורים וחד-משמעיים שמונחים לפתחה. מה הפלא שדווקא בתחום השיפוט שלה פרחו פרשות פליליות חמורות בכיכובם של גורמים מהחלונות הגבוהים ביותר?

לסרס שומר סף

דו"ח המבקר לא עוסק בפרשות הפליליות של נתניהו ועמיתיו, אבל הוא כן משרטט את קווי המתאר של הוואקום שבתוכו הן התקיימו. מועצת הכבלים והלוויין המליצה לנתניהו לאשר את עסקת הענק שבגינה הוא עומד לדין ב"תיק 4000". לכאורה, המלצה עצמאית של גוף עצמאי, ששקל את כל השיקולים הנחוצים. אלא שדו"ח המבקר ממחיש שהמועצה היא לא באמת גוף עצמאי. היא אינה מסוגלת לבצע את תפקידיה הבסיסיים ביותר, ותלויה לגמרי במשרד ובשר התקשורת.

מועצת הכבלים והלוויין המליצה לנתניהו לאשר את עסקת הענק שבגינה הוא עומד לדין ב"תיק 4000". לכאורה, המלצה עצמאית של גוף עצמאי. אלא שדו"ח המבקר ממחיש שהמועצה היא לא באמת גוף עצמאי. היא תלויה לגמרי בשר התקשורת

הרשות השנייה, שעל הנייר אמורה גם כן להיות גוף עצמאי, מתנהלת כבר חמש שנים וחצי ללא מנכ"ל קבוע. את מינוי הקבע סיכלה הממשלה רגע אחרי הבחירות, בחסות אי-הוודאות הפוליטית. על הרשות השנייה מפקחת מועצת הרשות השנייה. דו"ח המבקר מתאר אותה כיעד להשתלטות עוינת של פונקציונרים מטעם מפלגת הליכוד, שמחזיקה בתיק התקשורת מאז עליית נתניהו לשלטון ב-2009 ועד היום.

כמו מועצת הכבלים והלוויין, גם הרשות השנייה מתקשה בשנים האחרונות לתפקד במובנים הבסיסיים ביותר. למרות זאת, ואולי בגלל זה, הרשות השנייה היא הרגולטור שעליו הטילו הפוליטיקאים את הטיפול בערוץ 20, ערוץ הבית של נתניהו, אחרי שאפילו מועצת הכבלים והלוויין החלושה הצליחה לעשות לו חיים קשים בגין הפרה חוזרת ונשנית של הכללים החלים עליו.

ראש הממשלה נתניהו, עם איוב קרא בעת שכיהן כשר התקשורת. הכנסת, יוני 2018 (צילום: יונתן זינדל)

הרשות השנייה היא גם הגוף שאמור היה לפקח על שוק הטלוויזיה המסחרית, זירת הבחישה המאתגרת ביותר של ראש הממשלה. הרשות יישמה את פיצול ערוץ 2, ואת המיזוג של ערוץ 10 עם חברת רשת. כרגע, המשמעות המסתמנת של המהלכים המורכבים הללו היא סכנה ברורה ומיידית למערכת החדשות של מה שפעם היה ערוץ 10.

הרשות השנייה, שעל הנייר אמורה להיות גוף עצמאי, מתנהלת כבר חמש שנים וחצי ללא מנכ"ל קבוע. את מינוי הקבע סיכלה הממשלה בעיצומה של מערכת בחירות

בעל השליטה של הערוץ הממוזג, האוליגרך לן בלווטניק, הכריז לאחרונה מלחמה על חברת החדשות של עצמו. מדוע בלווטניק עושה זאת? האם המטרה שלו היא להיפטר ולהכניע שורה של עיתונאים בכירים שמזוהים עם קו ביקורתי כלפי נתניהו? הרשות השנייה היא כיום רגולטור מוחלש ורופס שלא ממלא שום תפקיד בניסיון לברר את מניעיו של בעל ההון.

גם מבקר המדינה לא עוסק בכל הדברים הללו, למרות שאלו הסוגיות המרכזיות שצריכות לעמוד על הפרק. עדויות שפורסמו בעיתונות הכלכלית ממחישות מדוע: משום שאנגלמן הוא לא באמת שומר סף. הממשלה היתה יכולה לסגור את מועצת הכבלים ואת הרשות השנייה, ולהכפיף רשמית את הטלוויזיה לפיקוח פוליטי. אבל זהו צעד דרקוני שהיה מעורר ביקורת חריפה, מחאה וקינות על קץ הדמוקרטיה. הרבה יותר נוח להחזיק את הרגולטור בחיים, אבל לרוקן אותו מכוח. לשמור את שומר הסף, אבל לדאוג שהוא ישמור בידיים ריקות.

בדיוק כפי שעשה נתניהו עם מבקר המדינה: הסף נשאר, השומר הלך.