ציפה קמפינסקי, בימים אלה מלווה מקצועית, לתקופה קצרה, את מערכת האתר "דבר". בעבר, עורכת בכירה ב"חדשות", "העיר" ו"מעריב" ומרצה לתקשורת. כותבת גם "בעין השביעית".
נתחיל בשאלה מוזמנת: למה דחית היום בכל פעם את השיחה שלנו?
הייתי עסוקה. כיוון שאני מלווה בימים אלה את העורכים והכתבים במערכת הצעירה של אתר "דבר", הידיים שלי שוב עמוק בתעשיית המילים והמידע. אני לא לגמרי "לשעבר". הקורונה סחפה אותי פנימה. החזירה אותי לכושר.
מעניין. את מכירה את התהפוכות והביקורת שעבר כלי התקשורת הזה. ההסתדרות כמו"ל בתקופה כזו לא מזמינה דווקא מוצר עיתונאי חופשי פחות ממה שהיינו רוצים לקבל?
הנפלא שגיליתי במערכת הזו הוא עד כמה אנשים צעירים, בלי הרבה ניסיון עיתונאי, אבל עם תפיסת עולם מגובשת, עם אג'נדה, יכולים לעשות עבודה עיתונאית רצינית. והמשבר הזה מוכיח עד כמה רלוונטיים הערכים של הדאגה לעובדים. עד כמה הניאו-ליברליזם פשט את הרגל מול המציאות. איזה שוק פרטי נותן עכשיו תשובה לבעיות?
אז התשובה לתחלואי העיתונות המסחרית היא חזרה לעיתונות מפלגתית, ארגונית, מלכ"רית?
מפלגות כבר אין, כפי שאנחנו רואים, אז כנראה שלא מפלגתית. אבל מלכ"רית - למה לא? זאת של בעלי ההון היא לא בדיוק חופשית, הרי. השאלה החשובה בעיני היא לְמה מחויבים העיתונאים. המשבר העצום הזה, הרב ממדי, מגלה שגם התקשורת "החופשית" צריכה לעשות חשבון נפש, לא רק המדינה. גם בסדר העדיפויות של התקשורת - בריאות, חינוך, רווחה, זכויות עובדים וכלכלה שאינה צרכנות, הנושאים הקריטיים האלה לחיים, לא עמדו במקום הראשון.
ואיך זה בא לידי ביטוי היום? מה הדגשים המערכתיים שאת חותרת אליהם ב"דבר"?
אני לא העורכת ולא חותרת לדגשים. הם לא צריכים אותי בשביל זה. במערכת הזו יש בקיאות מרשימה ובלתי אופיינית בנושאי כלכלה. זיהוי נכון, זריזות ביצוע, פרשנות נהירה להדיוטות כמוני. הם היו הראשונים, אם לא פיספסתי משהו, להציג את חבלי ההצלה שמציעות ממשלות בעולם למשקים מוכי קורונה. כשנתניהו הבטיח 500 שקל לכל ילד עד פסח, העיתונות התרכזה בזה שהוא שלף ולא עדכן את האוצר במתנה, והם העזו לומר: למה רק 500? במצב שנוצר צריך לתת יותר.
כמה יותר? זה לא משחק רולטה פופוליסטי? איך יודעים במצב כזה מהי מדיניות כלכלית אחראית ומהי תכנית המגירה של ימי פומפיי האחרונים?
אל תשאל אותי. תשאל אותם. עובדה שבסופו של דבר הלחץ הציבורי מוביל גם לשינוי המדיניות של האוצר. עובדה שהוגדלו המענקים לעסקים, עובדה שהתקציב הורחב. איזה משחק רולטה פופוליסטי? כל ממשלות המערב משחקות רולטה?
משחקי רולטה הם ממכרים וסוחפים - לא הייתי שולל, אבל ברור שהציבור ירצה יותר כסף וברור שמישהו צריך להיות מבוגר אחראי. גם לעיתונות יש תפקיד של מבוגר אחראי בזמנים כאלה. שר אוצר שלא משקר לציבור על פיחות כידוע, הוא אמנם לא שקרן, אבל כנראה רשלן.
לעיתונות יש תפקיד אחראי, איפה המומחים שלה?
ספרי לי את. אני תחת הרושם שנולדו לנו כאן לא מעט מומחים חדשים, מטעם עצמם או בעלי תמיכה ציבורית.
ערד ניר מומחה?
השאלה לְמָה.
המשבר יצר מצב מורכב. נדיר. גם המומחים הכי גדולים למגפות, או כאלה שאומרים עליהם שהם הכי מומחים למגפות, לא ממש יודעים. השאלה שמטרידה אותי, וכנראה שלא רק אותי, מאז תחילת המשבר, היא למי להאמין? והתקשורת לא עוזרת למצוא תשובה. אולי כי אין תשובה אחת. הצמא למידע עצום. ובאופן טבעי מחפשים, קוראים, נאחזים בפרשנויות לפי מצב הרוח. בתוך הכאוס יש כאלה שיודעים לנצל הזדמנויות ולהתבלט, ולהם קוראים עכשיו מומחים.
הדבר שעוד יותר מדהים, או מדכא, זה עד כמה אנחנו, הישראלים, לא לומדים. הימ"חים ביום כיפור 73' היו ריקים; במלחמת לבנון השנייה מערכת הרווחה קרסה, הנגמ"שים ב"לא זוכרת איך קראו למבצע" [צוק איתן], היו מיושנים; ועכשיו אין מלאי של מכונות הנשמה. על כל הדברים האלה היו ואולי יהיו ועדות חקירה. בוודאי שהיו דו"חות של מבקר המדינה. אבל התקשורת מסתפקת בתקצירים, אין לה סבלנות והתמדה לדרוש תשובות. כי כשהכל נראה בסדר, אין ראש לדברים רציניים. יותר מעניין מה לבש איזה סלב. הבור הזה נפער עכשיו במוסדות המדינה ובתקשורת.
נדמה לי שמבחינת אסטרטגיה עיתונאית תמיד יותר טוב לכתוב על המחדל בדיעבד ולא למנוע אותו בזמן אמת. זה מוכר יותר עיתונים ולא מצריך את נטל ההוכחה המוגבר שבאמת שינית או מנעת משהו.
אז במצב חירום נצטרך להסתפק במומחים מטעם עצמם, ולקרוא המלצות על מה לעשות "בחדר האטום". המשבר הזה מטלטל מהרבה בחינות. והוא הזדמנות לבחון כמה מהדברים שנראו עד אליו מובנים מאליהם. יותר קל וכיף לכתוב על טיסות ב-30 יורו לפריז, מאשר על המחיר של זיהום האוויר. עכשיו חובתה של התקשורת להציג רעיונות חדשים ואפשרויות חיים אחרות, לדון בדברים המשמעותיים.
באמת עוד מעט המחיר הסטנדרטי של טיסה לפריז יהיה 30 יורו, השאלה מי ישלם למי כדי לטוס. בשנים האחרונות את אוספת כתובות גרפיטי בפלורנטין. באיזו שפה מדברות הכתובות בעת הנוכחית? אילו כתובות את היית מרססת עכשיו ועל אילו קירות רלוונטיים?
לעניין הגרפיטי - אני לא מרססת. אני מתעדת. סוג של עיתונאית שטח מטעם עצמי. אני מאמינה בעבודת רגליים. הכתובת היחידה שראיתי עד עכשיו הייתה משהו כמו: "להתראות דמוקרטיה, שלום קורונה", אבל בטווח מאה המטרים המותרים, ראיתי רק שלטים בכניסה לחנויות שעוד פתוחות, שמבקשים להיענות להוראות משרד הבריאות ולעמוד יפה בתור לפי הסימונים על המדרכה.
הריסוס הוא מטאפורה. עיתונאים צריכים לרסס שאלות וכותרות בעיתון. תני לי את הגרפיטי העיתונאי שלך נכון לעכשיו.
אתגר. תן לחשוב רגע. אני לא כזו ספונטנית.
אוקיי.
אולי "מושחתים נמאסתם" עובד גם עכשיו.
את עסוקה בעשייה עיתונאית, אבל איזו עיתונות את צורכת כרגע?
האמת, זו פעם ראשונה שאני לא מסתפקת ב"הארץ", ונכנסת גם ל-ynet. וכמובן שעושה סיבובים בפייסבוק. אנשים מעלים דברים מעניינים. יש שם הרבה חומר משמעותי. הייתי נכנסת גם ל"דה מרקר" אם לא היתה שם חומת תשלום. יכלו לוותר עליה, בימים האלה כולם צריכים לשאת בנטל. לא?
למה? למפעלים אחרים לא אומרים "תייצרו בחינם". למה תמיד מצפים שתוכן יהיה חינמי?
באמת? לסטודנטים לרפואה שעוסקים עכשיו בבדיקות הקורונה משלמים? הם מתנדבים. למחלקי המזון לבודדים משלמים? הם מתנדבים.
אולי גם זה לא בסדר. למה ההתנדבות היא מובנת מאליה?
פתאום עיתונות זה מפעל? ומה עם השליחות הציבורית?
יש הרבה מפעלים חיוניים עם שליחות ציבורית. הדוגמה הצינית שעולה לי לראש היא מפעלי נשק.
תוכן עיתונאי אינו חינם. אני משלמת ל"הארץ" מנוי חודשי. בעלי דירות לא גרידיים הורידו שכר דירה לדיירים שלהם. ואל תדבר איתי על מפעלי נשק. אני לא תמימה, יש גם כאלה שמרוויחים עכשיו. אותי מעניין מי סובל. מי ננטש ומי נושא בעול.
מה עם טלוויזיה?
טלוויזיה? בימים הראשונים של המשבר ראיתי חדשות. אבל אני לא אוהבת את הטון, את הקצב, את החפיפניקיות של סאונדבייטים. מוזר בעיני שלא התרוממה איזו תוכנית אולפן שבה מדברים, משוחחים. המצב שונה מכל מה שהכרנו, ועל המסך ממשיכה לרוץ איזו "חתונה ממבט כזה או אחר". זה תמוה בעיני.
אבל איפה הנורמאליות? איפה הכמיהה לשגרה? לחיים הפשוטים ולא רק לפיד חדשותי הולם וזועם ורועם.
בדרך כלל אני רואה בטלוויזיה בעיקר ספורט. שזה שיא הנורמליות. אבל אין נורמליות ואין ספורט. במקום טבלאות כדורגל התמכרתי לטבלאות המתים והמונשמים. ביטלו את המשחקים האולימפיים, ופתחו אולימפיאדת מתים. ושוב אמריקה זוכה בזהב.
לדעתי נתת כרגע את הכותרת של הראיון.
ואני חשבתי שאמרתי כמה דברים יותר חשובים. אבל הנה, התקשורת, נתפסת לגימיק.
חחח.
אבל זו כותרת לא רעה.
ברור לך שכל זה ייכנס לטקסט וכך אני מסנדל גם את העורך שלי.
העורך שלך, שהוא לפעמים גם העורך שלי, הוא בחור רציני. הוא לא ייפול בפח התקשורת הפופולרית.
כשהטקסט הזה יתפרסם נראה.
עכשיו גם אני סינדלתי אותו..
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד:
רציתי להגיד שדרושה בדחיפות תרופה לנגיף ההמלצות שתקף את כלי התקשורת בימי המשבר. ובכל זאת יש לי המלצה אחת, לא מבדרת. שיכולה להועיל. כיוון שאני משוחדת כרגע, אז היא מ"דבר". יואב רימר כתב שם מדריך שיטתי לבחינה של מידע. זו תרופה טובה. הנה לינק: https://www.davar1.co.il/213183/