איתי זיו הוא עיתונאי, כותב, תסריטאי במחלקת הדיגיטל של "כאן", עורך ספרי עיון ("נתניהו" מאת בן כספית, "מה לעשות עכשיו" מאת דב חנין ודני פילק ועוד), ומרצה לכתיבה עיתונאית. חבר עמותת "העין השביעית".
יש לך הרגלי צפיה מיוחדים כרגע?
אני ממש מקפיד לא לראות מהדורות חדשות בימים אלה, כי בסיטואציה של סגר שבה המשאבים הנפשיים ממילא מוגבלים, אני חושב שזה קאונטר-פרודקטיב, אם לא בגדר פיקוח נפש של ממש. בוודאי כל זמן שאפשר להשיג את האינפורמציה ממקורות אחרים, שקולים יותר.
יותר מזה: כיוון שכל העולם כמעט מתמודד כרגע עם אותן השאלות, יש עושר מטורף של מידע ושל עבודה עיתונאית שאפשר למצוא בעיתונות דוברת האנגלית, מה גם שהמון אתרים ומגזינים הסירו בשבועות האחרונים חומות תשלום ("ניו-יורק טיימס", "ניו יורקר", "אקונומיסט", וגם "הארץ" ו-ynet פלוס אצלנו). אם מוסיפים לזה את כל ה'תוכן-זום' שנוסף לחיינו - כל אותן הרצאות, כנסים וכולי - שבניגוד לימים כתיקונם מגיע עד אלינו, ואנחנו לא צריכים להגיע אליו, אז בכלל... להקדיש בתנאים האלה חצי שעה כדי לראות את ערד ניר משתנק זה על גבול האבסורד בעיניי.
רגע, אבל עדיין קורה הרבה מאוד בזירה הישראלית, לא? או שמא אדוני צורך גם את ידיעותיו על הרס הדמוקרטיה הישראלית ב"גרדיאן"?
נכון, אז פה אני מתעדכן בעיקר באתר "הארץ" וב"כלכליסט", וגם קצת ynet ומאקו. אבל במישור היותר עקרוני, ברור שגם 90 אחוז מכל הבוכלטריה הפוליטית הזאת, כמו שעמית סגל אומר, של כן מעון לא מעון, וכמה שרים וסגני שרים ותתי-שרים בדיוק, היא מלכתחילה, גם בימים כתיקונם, רעש לבן שנועד להסוות את הסוגיות האמיתיות, את ה-Issues. אז על אחת כמה וכמה בימי משבר-של-פעם-במאה-שנה.
הייתי אפילו אומר שבמקרה הנוכחי, העיסוק בבְּרָרַה הרכילותית-פוליטית מבטא, במחילה, חוסר הבנה של ממש בשאלה מול מה אנחנו ניצבים. לכן אגב מי שיוצא מהשטנאץ הזה, כמו נדב איל למשל, הוא כל כך בולט בנוכחות התקשורתית שלו, כמו שכבר נאמר אצלך במדור.
לחשוב שהזכייניות הן איזושהי מעבדה של חדשנות זאת נאיביות לא קטנה בעיניי. אלו לא התנאים בשבילן לצמוח ולשגשג. להיפך. ההוויה כידוע קובעת את התודעה, וכרגע היא בקנטים
במה בכל זאת אתה מבחין מתוך מה שאתה כן צורך?
יש כמה מגמות מעניינות. הראשונה שבהן היא היתרון של גופים שמטבעם הם, כאמירתו המושמצת של אהוד ברק, "קטנים וחכמים", שהסתגלו למצב במהירות והצליחו למהר וליצור תוכן DIY, במין אסתטיקת לואו-פיי, כמו למשל מחלקת הדיגיטל של התאגיד, שבה אני עובד במשרה חלקית, וכמובן שגם מדור זה ממש.
ראיתי טור במוסף "כלכליסט", וגם ראיון או שניים אצלך, שהטיפו לכלל הטלוויזיה המסחרית לנהוג כך, אבל אמירה כזאת מבטאת חוסר הבנה מסוים של המדיום. התוכן הטלוויזיוני הוא בסך הכל הפרונט של המפרסמים, ומאחר שהם בקיפאון כמעט מלא – כי הצריכה בקיפאון כמעט מלא – אז גם התוכן הטלוויזיוני, שבנוי על גודל, על מותגים, על מכונות שמטרטרות בראש 24/7 "האח הגדול" ו"חתונה במבט ראשון" – גם הוא מפרפר.
לחשוב שהזכייניות הן איזושהי מעבדה של חדשנות זאת נאיביות לא קטנה בעיניי. אלו לא התנאים בשבילן לצמוח ולשגשג. להיפך. ההוויה כידוע קובעת את התודעה, וכרגע היא בקנטים. מצד שני, אם המצב הדפוק הזה יימשך מספיק זמן, אז הוא עשוי להצמיח דינמיקה משל עצמו, שנוגדת כל הגיון רגיל של השוק.
והסיקור החדשותי?
מבחינת הסיקור התקשורתי, הייתי אומר שהשבוע הראשון היה של הלם מוחלט והיצמדות מלאה לכרוניקה, בשני כבר החלו לעלות באגפים הריגורוזיים-יותר של העיתונות קולות ביקורתיים וסיקור נשכני, והשבוע השלישי – שעכשיו הסתיים – כבר מתאפיין במעין רוטיניזציה, כשאפשר לראות את זה בעיקר בכל אותן שאלות שעולות במחזוריות קבועה, בדיוק כמו שהתקשורת אוהבת: מה יהיה עם כמות הבדיקות, מה תהיה חבילת הסיוע של האוצר, מה תהיה אסטרטגיית היציאה וכולי. בכלל, עצם ההיטמעות של מונחים סמי-צבאיים כמו "אסטרטגיית יציאה" כבר מסמנת את אותה רוטיניזציה: העיתונות חוזרת לאזור הנוחות שלה.
הדומיננטיות הגדולה של כתבי צבא בסיקור המשבר היא קטע. החל מכתבים צבאיים, שכבר בשבוע הראשון של הסגר דיבררו כל מיני טרוניות של מערכת הביטחון, בשבתם כדובריה הנאמנים, ועשו לה קרעכצען, ועד לפרשנים צבאיים, כמו למשל עמוס הראל, שהוא עיתונאי "הארץ" שמקבל, אני חושב, הכי הרבה נדל"ן בהומפייג' בסיקור המשבר בימים אלה. אני מנחש שזה פועל יוצא של מקורותיהם במל"ל, שנמצאת בעמדה מאוד דומיננטית בניהול האירועים, וגם במשרד הביטחון ובצבא בכלל, שבאופן בלתי נמנע מחזיק ודאי גם הוא בתמונה די מפורטת של המצב.
נדמה לי שאתה מעט מגזים – בכל זאת רוב הדיווח ונדל"ן המסך הוא אזרחי-בריאותי-כלכלי.
לא אמרתי שלא, אלא שאת אותו דיווח אזרחי-בריאותי-כלכלי מקבלים מפי כתבים צבאיים. *זה* מה שמתמיה. כלומר העובדה שאת כל התכנים הקשים על המגפה – אחוז ההידבקות בבית"ר עילית, הבדיקות הסרולוגיות, עקומות ה"קריטיקל קייר קפסיטי" – אתה מקבל מכתבינו לענייני צבא. שנאמר, כל העם צבא.
אגב שים לב לעוד מגמה בדיווח ה"אזרחי", קטנה מאוד אמנם, אבל שעשויה לומר משהו מעניין: איך הדיווח הראשוני על מתים יכלול תמיד התייחסות לשאלת מחלות הרקע, כמו מנטרת "הים סוער עד גבה גלי" שמצורפת תמיד לתחזית, ואילו אחר כך, בידיעה המפורטת יותר עליהם, של "אחרי מות", שנועדה להעניק למנוחים שם ופנים ולספר עליהם מעט – לעולם לא תהיה לכך התייחסות.
ברמה קצת יותר פילוסופית, יש פה איזושהי סתירה בין הרצון הראשוני, האינסטינקטיבי, החייתי, שלנו לדעת את המידע הקשה הזמין על המחלה, את כל ה-Data, כדי להצליח למקם את עצמנו נכונה בתוך התמונה הקלינית, לבין חוסר הרצון הקמאי שלנו לדעת את מצבם האמיתי של האנשים. אנשים ממש, עם סרטן, מחלות לב וכו'. כמובן שאפשר לארוז את הדבר הזה בכל מיני מונחים משפטיים כמו צנעת הפרט, אבל אני מדבר על איזשהו מנגנון אנושי בסיסי ביותר.
ואיזה תוכן חסר לך?
הייתי רוצה לשמוע עוד ועוד שיחות עם אנשים חכמים – פילוסופים, מדענים. פשוט לשמוע מה יש להם להגיד, וגם לאתגר אותם. כמובן שזה קורה פה ושם בשוליים, גם בראיונות שמתפרסמים במוספים עם מדענים, או אפילו בראיון שאילנה דיין עשתה עם יובל נח הררי, ועשתה נכון. אבל אני מדבר, אל"ף, ממש על שיחות, על ניסיון לדמיין מה הלאה, איך הדברים ייראו וכדומה, ובי"ת, על כך שהם לאו דווקא יהיו עם אנשים שיש להם נגיעה ישירה ל"מדע" של המחלה, אלא לידע בכלל, על סוציולוגיה, היסטוריה וכולי. זה הדבר שכצרכן אני הכי מחפש בימים אלה.
אומרים דיגיטל פירסט אבל במשבר הזה אני רואה שנצמדים דווקא לפלטפורמות הישנות והטובות. שוב מדורת שבט ושוב דיבור שבלוני להמונים. אולי אי אפשר אחרת?
אני לא לחלוטין יודע על אילו נתונים אתה מסתמך – ממה שאני רואה, המשבר הזה הוא דווקא שעתן היפה של פייסבוק ויוטיוב שזמן הגלישה בהן מרקיע שחקים. בהנחה שמה שאתה אומר נכון, אז ברור שלטלוויזיה יש יתרון מובנה בנסיבות כמו הנוכחיות – אנשים מחפשים את הביחד ואת הקהילתיות, והטלוויזיה, כמדיום סינכרוני שכולם צופים בו באותו הזמן, ויודעים שהם צופים בו באותו הזמן – היא מושלמת לזה. אבל, כמו שאמרתי, לצד ההיבט הזה, יש לה גם אילוצים פנימיים וארגוניים, שלא לדבר על די-אן-איי מסוים, והם אלה שמכתיבים לאנשים שעובדים בה צורת הסתכלות וצורת פעולה מסוימות שבעטיין הטייס האוטומטי עובד בימים אלה שעות נוספות. מהדורות, ברברת, קשקשת, וכל זה.
אילו ספרים אתה חושב שיכתבו בעקבות מה שקורה עכשיו? תן לי שני כותרי עיון ושני סיפורת.
שאלה יפה וקשה. חושב.
אני רוצה למסור לכל החברים והקולגות שנאלצים להתמודד בימים מחורבנים אלה גם עם סכנת פיטורים בנוסף לכל – שיהיו חזקים ויעברו את הטלטלה בצורה נסבלת יחסית. אנחנו לאט-לאט רואים איך חלק ממהלכי הפיטורים המתוכננים הם בעצם מין וריאציה של דוקטרינת ההלם – ניסיון לשנות את כללי המשחק בחסות התדהמה וחוסר האונים
אני מתמחה בשאלות יפות. יש לנו דרגות קושי שונות - אם אתה מעדיף יותר קפיצים ופחות לטקס תגיד.
חחח. תכניס את זה. הסיפורת, בגלל נטייתה להזרה, תעסוק פחות באופן ישיר בדבר עצמו, ויותר בנזק ההיקפי שלו (הנה גם אני מידרדר לעגה צבאית רקובה), הפריפריאלי, למשל בהשתנות של התודעה ושל האפיסטמולוגיה פוסט האסון, או לחילופין באסון הבא (האקלימי?).
מבחינת עיון, אז אני רוצה לקוות שיהיה הכל מהכל – ובמשתמע, שמטה לחמי לא ייגדע וימשיך להתפרסם עושר של ספרים כאלה – כשהמוצלחים ביניהם יהיו כאלה שיצליחו לקשור בין האירועים שכולנו מכירים, לבין התוצאות וההשלכות, שבמבט ראשון לאו דווקא נראות קשורות, או לחלוטין לא.
אם למשל בית הקולנוע יהיה קונספט שייעלם לאורך זמן, כי הוא לא ישתקם מהמכה שכרוכה בשנה או שנתיים ללא הכנסות, מה גם שהוא ממילא פגיע כיום; ואם לאורך זמן יתברר שהעובדה הזאת שינתה את אופן העשייה של סרטים, את הנרטיבים ואת התמות – אז זה יהיה נושא מעניין לספר. אבל אולי זאת לא דוגמה טובה, כי היא די מתבקשת, בעוד שהכוונה שלי הייתה לתופעות הרבה יותר חמקמקות ועדינות. אבל הבנת את הפואנטה. כמובן שאשמח גם לספרים עיתונאיים שיביאו סיקור עמלני ועמוק של דברי ימי המשבר, מווהאן ועד בכלל.
ומילה לסיום?
אני רוצה למסור לכל החברים והקולגות שנאלצים להתמודד בימים מחורבנים אלה גם עם סכנת פיטורים בנוסף לכל – שיהיו חזקים ויעברו את הטלטלה בצורה נסבלת יחסית. אנחנו לאט-לאט רואים איך חלק ממהלכי הפיטורים המתוכננים הם בעצם מין וריאציה של דוקטרינת ההלם, או מה שהוגת המושג הזה, נעמי קליין, קוראת לו בימים אלה "Coronavirus-Capitalism" – ניסיון לשנות את כללי המשחק בחסות התדהמה וחוסר האונים.
מצד שני ברור שגם למערכות יש עכשיו קשיים, תזרימיים ואחרים. כך שבמצב נורמלי, כפי שקורה עכשיו במשקים בכל העולם (גם אם לאו דווקא בענף התקשורת), היית מצפה שהמדינה תערוב למערכות ותסבסד עלויות, אבל להגיד את זה כאן, היכן שהממשלה היא נגד תקשורת חופשית, זה נשמע כמעט מצחיק. כמובן שזה עצוב.
בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד
"כיבוש" - דרמה סקנדינבית בנטפליקס שמגוללת סיפור בדיוני של השתלטות רוסית על נורווגיה. היא לא לחלוטין בקטגוריית האסקפיזם, כי למרות שהיא מלפני כמה שנים, היא מתכתבת עם המצב בכל מיני מובנים - משבר בינלאומי, משבר מנהיגותי-פוליטי ועוד. אבל היא מקורית ועשויה לא רע, ובעיניים ישראליות, די מדהים לראות איזה ביטחון יש לנורווגים, כך שהם יכולים להציג תסריט שבו הם עוברים Abuse בידי עם אחר. בישראל זה היה נפסל כבר בשלב הסינופסיס על סעיף פגיעה במורל הלאומי.
המאמר "תוכניתו של פיקטי לחלוקה מחדש של העושר" במגזין "הזמן הזה" מבית מכון ון-ליר. סקירה נהדרת של הספר האחרון של הכלכלן הצרפתי תומאס פיקטי, שמסביר בצורה מאוד בהירה את המקורות האמיתיים של אי השוויון ומציע דרכי פעולה. כשהספר יצא לפני כמה שבועות, נטען שהמהלכים שהוא מציע קיצוניים מדי (מומלץ בהקשר הזה לקרוא גם ראיון שאורי פסובסקי ערך עם פיקטי ב"גלובס"), אבל לאור מהלכי הבנקים המרכזיים והממשלות מאז תחילת המשבר, הרעיונות שלו פתאום נראים לא כאלה מופרכים, אפילו בעיני הממסד הכלכלי.
אני ממליץ גם לחזור לכתבה הזאת, שפרסם הסופר מייקל לואיס לפני שלוש שנים, שהוא מין אקספוזציה למה שהפך אחר כך לספר "The fifth risk", האחרון שלו עד כה. במובן מסוים לואיס ניבא את המשבר בכתבה הזאת, או לפחות את החזית האמריקאית שלו. הוא התעקש שצפוי עוד בימי הכהונה של טראמפ קלאסטרפאק נוראי שינבע באופן ישיר מהבורות, הטמטום וחוסר המנהיגות שלו, בצד העובדה שהוא חיסל דה פקטו את השירות הציבורי בארצות הברית.
הספר התמקד בסוכנות האנרגיה האמריקאית, אבל כשנזכרים בכך שטראמפ גם פיזר את הגוף הפדרלי שנועד להתמודד עם התפשטות מגיפות, מבינים שלואיס ממש דייק. אפשר גם לשמוע ראיון מעניין איתו מלפני כמה חודשים באותו הנושא, בפודקאסט הבא:
Talking politics. אלה לא ימים טובים לפודקאסטים, כנראה בגלל שמרבית האנשים צורכים אותם בדרכים, ולראיה כבר ראיתי איפשהו פרסום על כך שנתוני ההורדות והאזנות צונחים, אבל אם בכל זאת יש חצי שעה במהלך שטיפת הכלים, אז ממליץ על הפודקאסט הבריטי הזה, שבימים כתיקונם חלק מהפרקים שלו בלתי-שמיעים, בגלל שהוא עוסק בנבכי הפוליטיקה הבריטית והאירופית, אבל בעתות של משבר גלובלי הוא פורח. רק עצם ההאזנה להגשה הבריטית הצוננת של המנחה דייווייד רונסימן, בעצמו חוקר מעניין של מדיניות, עושה את העבודה ומשככת חרדה.
ניוזלטר שהשיק האתר "דה קורספונדנט", שמרכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם בימי קורונה. אוצר אותו ייבגני מורוזוב הבלרוסי, אחד ההוגים המעניינים כיום על הממשק בין פוליטיקה לטכנולוגיה.