אבנר הופשטיין הוא ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל". מרכז הוראה באוניברסיטה הפתוחה ומרצה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, מכללת הדסה ומכללת עמק יזרעאל. חבר הועד המנהל של עמותת העין השביעית. 

מנה לי את החטאים המרכזיים של התקשורת נכון לעכשיו, מפרוץ הקורונה לחיינו. 

נטיה להפגין ידיעה מופרזת, כאילו אנחנו המומחים. פסקנות נחרצת לגבי ההשפעה של הבדיקות, הניסיון במדינות אחרות ועוד. שליליות מופרזת לפעמים. נכון שמערכת הבריאות לא מוכנה ונכון שיש החלטות שנראות לא אפויות, אבל באירוע כזה יש גם מרווח לטעויות. זה לא שכל שנה יש קורונה ולא למדו מהפעם הקודמת.

נהייה אחרי מידע ממקורות עלומים. ברור לכולנו שכשמדובר במידע רגיש וסודי אין לחשוף מקורות, אבל כמו שגיא זוהר המחיש בפינה שלו - זה מגוחך ש"מקור כלכלי בכיר" אומר ש"המצב יהיה קשה יותר". כאילו, דה? אם המקור הבכיר הזה לא יכול לומר את אשר על ליבו און רקורד אז כנראה שלא מספיק חשוב.

פה ושם היתה נטיה לפייק-ניוז. הדוגמה הבולטת היתה סיפור הסופרמרקטים. קושמרו הראה במהדורה, ממש עם תחילת החלת ההגבלות, כיצד סופרמרקט בבלגיה נכבש על ידי המון שיצא מבידוד. רק בהמשך המהדורה צוין ביובשנות ש"הסרטון הזה לא קשור לקורונה". בפועל, זה היה סרטון מ-2011. למחרת, ההמון בישראל פשט על הסופרים ובחדשות 12 לא חשבו לחזור ולהזכיר שהסרטון שלהם היה פייק. נראה לי שזה פחת. אבל ככלל - מהירות הדיווח והתחרות גובים מחיר בתחום הדיוק העיתונאי.

לא שמעתי מספיק התייחסות לגיחוך בהגדרה של "ממשלת חירום". חלק מהעיתונאים מדווחים מפוזיציה, וחלק לא מודעים לכך אפילו, אבל ממשלת חירום היא ממשלה קטנה וזריזה שמוקמת מהיום למחר. לא ממשלת היפופוטם כבדה שעד שהיא קמה עובר המשבר

כל הסיקור של גנץ, אפרופו ממשלת החירום, היה מעוות. קודם העריכו שהוא יילך לממשלה עם המשותפת, גם כשהתברר שזה לא אפשרי המשיכו חלק מהעיתונאים להיאחז בזה. כשהחל לצאת מידע שהוא מתכוון ללכת לממשלה עם נתניהו, גנץ פיזר הכחשות, ואז כשהתברר שאכן כך והוא הולך לממשלת "חירום" העיתונאים נראו נורא מבולבלים.

אפרופו ממשלת חירום, ראיתי דיווח של עמית סגל שענה לנתונים של קרן מרציאנו והתפוצצתי. מרציאנו ציטטה גורמים באוצר שהצביעו על פער של 800 מיליון שקל בין ממשלה של 17 לממשלה של 34. סגל הסביר בהתלהבות שזה עדיין יותר זול מבחירות נוספות ושחלק מאלה שעכשיו מתקוממים דחפו לבחירות שניות ושלישיות. ואני שואל: אלה האופציות היחידות? האם עיתונאים לא יכולים לדרוש דוגמה אישית מהמנהיגים?

לא שמעתי מספיק התייחסות לגיחוך בהגדרה של "ממשלת חירום". חלק מהעיתונאים מדווחים מפוזיציה, וחלק לא מודעים לכך אפילו, אבל ממשלת חירום היא ממשלה קטנה וזריזה שמוקמת מהיום למחר. לא ממשלת היפופוטם כבדה שעד שהיא קמה עובר המשבר.

מה התקופה הזאת עושה לדור הבא של העיתונאים? איך היא מעצבת אותם, אם בכלל?

קשה לי לענות באופן נחרץ. עיתונאים צעירים שעובדים עכשיו צריכים להשיג תגובות מהר, לעבוד תחת לחץ, להתמקצע במהירות. זה טוב. מאידך: אני לא בטוח שהם מקבלים מספיק כלים של סינון וניטור של איכות ושיפור המוצר העיתונאי. אני חושב שיש בעיה קשה בהגדרת "האמת העיתונאית" בתקופה כזאת, בעיקר כי אין לנו הרבה ניסיון להישען עליו. האם האמת היא איטליה או דרום קוריאה? פרופ' פסיג עם תחזיות 300 מיליון מתים או פרופ' לס שחושב שאנחנו היסטריים.

עיתונאים צעירים שמתבססים על האירוע הזה כבית הספר לעיתונות שלהם עלולים להפוך לספקולנטים. יהיה עצוב אם בעתיד כשיסקרו מלחמה יתחילו להעריך את שדה הקרב על פי אחוזי פציעה אקספוננציאליים.

הציבור רוצה חדשות טובות אבל כשהוא מקבל אותם הוא מרגיש שעובדים עליו. הציבור מאד רוצה התלכדות ואחדות אבל אין לו אמון במערכות. זאת בעיה

ומה רואים באקדמיה (המושבתת בחלקה)? מה מטריד סטודנטים לתקשורת בימים כאלה מלבד בחינות?

קשה קצת לדעת בלמידה מרחוק. אין מגע ישיר עם הסטודנטים ובעיקר אתה מדבר והם מקשיבים. אני חושב שהם מבולבלים. מצד אחד מאוד שמחים על כל תשומת לב של המרצים, מצד שני חרדים להמשך הסמסטר. וצריך לזכור שרבים מהם איבדו פרנסה בין-לילה כשבתי קפה ופאבים סגרו שערים. חלקם הגדול היה צריך לחזור לגור עם ההורים וכו'. מהמעט שהספקתי להתרשם - הם צורכים חדשות יותר מבדרך כלל.

והציבור בכללותו, זה שצורך את החדשות והמדיה בימים כאלה - מקבל את מה שהוא צריך? את מה שהוא רוצה? 

לגבי מה שצריך: אין דבר כזה. אני לא חושב שהיה אירוע בהיסטוריה שקיבלנו כל מה שצריך. וגם אם היינו מקבלים - איך נעבד את כל המידע הזה? אני כעיתונאי שמתעסק בתחקירים יודע לזהות די מהר שחיתות שלטונית. אם מכרז נראה עקום - נדלקות נורות אדומות. אבל מה זה אומר 5,000 בדיקות ביום? זה הרבה? זה מעט? מה זה אומר שגילו 200 נדבקים? זה הרבה? מעט? אנחנו פה בקרקע לא זרועה. דווקא בגלל זה אני חש שאנחנו מחויבים ליותר צניעות עיתונאית. אני לפעמים שומע פסקנות מוחלטת של חבריי ותוהה; אולי אני פשוט פחות חכם מהם ולא הצלחתי להגיע כל כך מהר למסקנה נחרצת...

לגבי מה הציבור רוצה - אני חושב שאין רצון אחיד. הציבור רוצה חדשות טובות אבל כשהוא מקבל אותם הוא מרגיש שעובדים עליו. הציבור מאד רוצה התלכדות ואחדות אבל אין לו אמון במערכות. זאת בעיה.

אבל במה זה שונה מכל תחום סיקור אחר? פשוט צריך להתמקצע בו ואז גם לכמות הבדיקות, הנדבקים ושאר הנתונים תהיה משמעות ויהיה הקשר מקצועי ובעל ערך מוסף.

זה נכון. הבעיה היא שעיתונאים אינם אנשי מקצוע בתחום הבריאות ולכן הקושי הוא כפול: להבין את החומר ואז להתמודד עם סביבה לא מוכרת. ופתאום כולנו נהיינו סוג של כתבי בריאות. יש רק נושא אחד בחדשות ובמגזין עכשיו וזה קורונה. זה די חסר תקדים לתקופה כה ארוכה. אפילו במלחמה לא כולם הופכים לכתבים צבאיים. אפילו במלחמה יש חזית ועורף. והעורף ממשיך בסוג של שיגרה שמאפשרת סיקור: ממשיכים לעבוד, ממשיכים לבלות, ממשיכים ללכת לבתי הספר (חוץ מלתקופות קצרות מאד). כאן הכתבים כולם כולם מסקרים את אותו הנושא בעצם. זה מצב די הזוי. אתה מתחיל לעבוד על סיפור ואחרי חמש דקות מתברר לך שעוד חמישה כתבים עובדים עליו. זה לא בהכרח תחרות בריאה.

מקצוע העיתונות (ודאי התחום שלי של תחקירים) מבוסס על יכולת להפנים מידע מהר, לנתח אותו ולהסיק מסקנות. תכלס אתה שופט לכל דבר (והכתבות הן סוג של פסק דין). אבל - וזה חשוב - לרוב יש בנצ'מרק רחב יותר להסתמך עליו. כאן צריך ללמוד מהר מאד משהו שיש עליו מחלוקת מטורפת בקהיליה הרפואית. למי להאמין? והאם להאמין לכולם? זה לא פשוט מבחינה עיתונאית.

לסיום - אם היית יכול לנסח לי שלושה כללי עשה ואל תעשה לעיתונאים כאן ועכשיו - מה הם היו?

לגבי כללי עשה: אני חושב שחייבים לנשום קצת. אני מצאתי את עצמי בסחרור מסוים עם סיפור לפני כמה ימים. והבנתי שאני מתבלבל. במקרה כזה חייבים לנסות לעצור רגע ולעשות סדר בדברים.

להתייעץ עם הסביבה. כולם חווים את המשבר הזה וכולם יודעים פחות או יותר אותו דבר - שלפעמים זה לא הרבה. אבל הגדלת מעגל השיח משפרת הבנה.

הכתבה הראשונה שעשיתי על הקורונה היתה טור אישי על היום הראשון של ההנחיות כששני הילדים שלי היו בבידוד. והחלטתי שאני מוצא במצב הזה את החיובי: למשל כולנו ביחד, לא רק לרגע קט בערב. פתאום ארוחות משותפות נהיו משהו ששווה להתייחס אליו בטור עיתונאי. במילים אחרות: חייבים לאזן גם עם החיובי פה ושם.

אל תעשה: אל תידבק בקורונה! (סתם). להיזהר מאד מהפצת שמועות. יותר מתמיד אולי. לנסות ולנטרל את הפוזיציה (למשל אם נתניהו עושה מהלך שקשור במשבר לנסות לבחון את חוכמתו במנותק מהעובדה שנתניהו עומד לדין). והעצה האחרונה שהיא עצה לא עיתונאית אבל בלי חוש הומור לא עוברים דברים כאלה. כולל הומור שחור.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לימי הבידוד

"אוזרק" – סדרה על משפחה שעובדת אצל קרטל סמים גדול אבל נראית נורמטיבית לגמרי בכל מובן אחר.

הסרט "התפשטות", על התפשטות של מגפה מסתורית ברחבי העולם. כמו לצפות בחדשות, אבל קצת פחות מופרך.

הסטנדאפ של ג'ון מולייני בנטפליקס - מיטיב לתאר את העולם שבו אנו חיים. תובנות סיינפלדיות אבל מותאמות לימינו.

הסידרה "ממלכת החיות" של TNT. גם משפחת פשע אבל הפעם הילדים גולשים בחוף בקליפורניה בזמן שהאמא מכינה אוכל ומתכננת את השוד התורן. אלן ברקין חוזרת, קשישה ומדהימה מאי פעם.