גיל טבת הוא עורך אקטואליה בגלי צה"ל, מביים סרטים ומטייל ללא הרף (#המשוטט באינסטגרם ובטוויטר). בעבר "לילה כלכלי" בערוץ 10, "הארץ", "במחנה", הקרן לידידות.

טלוויזיה עכשיו - כמה מזה צורך וכמה מזה סם?

במישור העקרוני, אין לי מענה נבון. אישית, לא צריך לקום מוקדם בבוקר לפיזורי בית ספר מה שמאפשר לראות יותר סרטים בערב. רואה כרגיל מהדורות בשמונה. לא יותר.

אם אתה יושב על השיבר של הליין-אפ , איך הוא היה נראה?

טונים הרבה יותר נמוכים. בעיקר של כתבים שיושבים באולפנים ויורים צרורות רוחב ארוכים של מה לא בסדר, עם כיתוב בתחתית המסך "תרחיש האימים". מהדורת חדשות לא צריכה לנחם, אבל עורכיה חייבים לזכור שלצופים יש גם לב ונשמה ולא רק אינטלקט.

אז התמהיל שאתה היית בוחר בו היה יותר של נחמה, תקווה וסיפורים אישיים ופחות חדשות וביקורת?

לא. סיפורים אישיים בתקופה כזו הם פחות רלוונטיים. הצופה נמצא באותו מצב כמו הדובר מ"הסיפור האישי". הדברים הכי רלוונטיים לציבור כמו "האם יש לי קורונה?" באים כאנקדוטות סטטיסטיות ב-21:00. כלומר, השאלה שהכי מעניינת כל אדם איננה מעניינת במיוחד את עורך המהדורה. עדיף לו עוד קטטה על מטושים.

אבל מה עוד אפשר לספר על "האם לי יש קורונה" מלבד הנתונים הסטטיסטיים? איך צובעים סיפור מספרי כזה?

לא "צובעים". ב-20:10 יונית או תמר או דוריה אומרות לפרשן-רופא: "בוא נדבר על סימנים לקורונה. כולנו מודאגים נורא, תן כמה כלים שיעזרו לנו לדעת או לשער". News you can use. אם היו טילים נופלים אז היו מסבירים בוקר צהריים ערב איך לפתוח רדיו כדי לשמוע אזעקה, איך להתגונן ומה לעשות - נכון? עכשיו מדלגים על הצורך של האדם למידע שנוגע אליו ישירות, עם השפעה אדירה כמובן על הכלל, ועוברים לחילוקי הדעות בין גישת רוטשטיין לגישת גרוטו. הכל צריך להיות בפנים אבל בסדר מעט שונה.

את מי היית רוצה לראות באולפנים במקום מי שמתארח בהם עכשיו?

אנשים עם אינטליגנציה רגשית ולא רק אינטליגנציה. עיתונאים שזוכרים כל הזמן שלא היה להם מושג במגיפות, חקירות אפידמיולוגיות, מטושים וגרפים שצריך לשטח. הסיפור הוא חסר תקדים ומדברים אליי בטלוויזיה אנשים שנראים כאילו חיסלו כמה מגיפות מסוכנות בימי חייהם. שרלטנות.

איפה הבטן הרכה של כלי התקשורת באירועים כאלה? מה הכותרת של התופעה התקשורתית הבעייתית ביותר שאתה מזהה?

אינטליגנציה רגשית גם לזהות בעצמך, הכתב או הפרשן, מה גורם לי לצעוק עכשיו באולפן. מאיפה בנפש המיוסרת שלי נובע, למשל, הזלזול באנשי המקצוע, חוסר האמון שלי באנשי המקצוע, החיפוש אחרי הבעיה ולא אחרי הפתרון, הצורך שלי להראות שאני יודע משהו שאחרים לא רואים.

בנוסף, מי שמדבר כל ערב על "מערכת בריאות בקריסה" ייקח על מצפונו ישראלים שלוקים בשבץ  והתקפי לב ולא מגיעים לבתי החולים כי הם סבורים שלא יטפלו בהם או שיידבקו בקורונה. בבתי החולים מדווחים על ירידה חדה בפונים בעניינים אלה או חולים שמגיעים מאוחר מדי. אנשים אשכרה מתים כי בטלוויזיה מתעצלים לדייק ולומר שיש לנו את אחת ממערכות הבריאות הטובות בעולם שנמצאת במשבר מתמשך.

מהם הסיפורים המרכזיים עכשיו מבחינה חדשותית בכלל, לאו דווקא קורונה. מישהו יגיד שהסיפור הכי חשוב הוא הכלכלי, מעבר למגיפה למשל. מישהו אחר יכול להגיד שהסיפור הוא הסיפור הפוליטי כי המגיפה תחלוף ומה שקורה בינתיים הוא הסיפור האמיתי. אחרים יגידו, היי, יש כאן שינוי מטורף בשאלה הגלובאלית, אנחנו חייבים לחזור להיות קהילות נפרדות עם יותר מחסומים כי בביקורת הגבולות הזו גם וירוסים עוברים בקלות יתירה. 

המגיפה היא הרבה מעבר ל"סיפור". היא המוות והחיים עצמם במלוא המובן. האולפן והחיים שבחוץ הם היום רצף אחד. החרדה היא אותה חרדה. הביטוי "כולם באותה סירה" נכון מאי פעם. סירה גלובאלית מיטלטלת.

לסיום אין אפשרות מלהימנע מלשאול - לאן כל זה הולך? אתה אופטימי או פסימי ?

עזוב. נחזור להיות בדיוק מי שהיינו עם יותר נפילות בסאבוויי, כי אנשים פחות יחזיקו בידיות. כבר שישה שבועות אומרים בטלוויזיה שאלה שלושת השבועות הקריטיים אז אני מבקש תוספת של עוד שלושה שבועות כדי להחליט תוך שבועיים אם אני אופטימי או פסימי ולאן זה הולך בשבועות הקרובים.