לשעת חירום יש תכונה של זרקור: היא מרכזת אור על אופיים האמיתי של אנשים ועל כושר תיפקודם הסגולי של מערכות ארגוניות. בעת מלחמה נחשפות תכונותיו האישיות של החייל ומתמוסס האיפור מפניו של המפקד: מי אמיץ ומי נרתע ממגע עם האויב, מי אנוכי ומי חבר לנשק, מי קר רוח ומי מבוהל. כך גם במשברים חמורים במרחב האזרחי: הקורונה מלמדת עד כמה רעועה התשתית שתפקידה להתמודד עם מגיפות, כשם שהשריפה בכרמל העידה עד כמה חובבנית היתה היערכות שירותי הכיבוי לסופת אש, כשם ששיטפונות החורף האחרון חשפו את כשליה הנמשכים של תשתית הניקוז.
הקורונה מציפה לא רק את חולשותיה של מערכת הבריאות אלא גם את מוקדיה הרעילים של החברה הישראלית המפעפעים במשך שנים מתחת לפני השטח ללא טיפול של ממש. החברה והמשטר מודעים לכאורה לביצות התת-קרקעיות הללו אך מתעלמים ממשמעותן ומכושר ההיזק שיש להן. המדינה מסתפקת במתן תשומת לב נקודתית, שטחית, תגובתית, למרבצי היסוד המסוכנים הללו ומדחיקה את פוטנציאל האסון הגלום בהם. עד שמגיע משבר לאומי חריף ומפגיש את המדינה עם מרתפיה.
החוקיות הזו באה לידי ביטוי גם עתה בהתנהלותה של המדינה מול המגזר החרדי, הציבור הערבי בתוך הקו הירוק והפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה.
מבחינת התקינות הפוליטית לא נאה לדבר בהכללה על הציבור החרדי אבל כלי התקשורת עושים זאת בהרחבה בימים האחרונים ובצדק. השדרים והפרשנים אמנם מקפידים להדגיש כי בתיוג השלילי שהם מעניקים לציבור החרדי, בכל הנוגע למידת צייתנותו להוראות משרד הבריאות, הם מבחינים בין רובו ל"קבוצות בשוליים" ולאנשי "הפלג הקיצוני", אבל ההבחנה הזו מאולצת ולא משכנעת. האמת צפה על פני השטח והיא צריכה להיאמר: האוכלוסיה החרדית מנהלת אורח חיים נבדל. בתוקף עולם המושגים שעל פיו היא חיה היא רואה את עצמה כמי שכפופה להוראות מוריה הרוחניים יותר מאשר לצווי הממלכה.
האוכלוסיה החרדית איננה מובלעת קטנה של תמהונים המתנהלים להם בשולי המרחב הישראלי. היא אינה דומה לקהילת האמיש האמריקאית; החרדים הישראלים הם ציבור גדול (כמיליון נפש) שתפר החיבור שלו עם ההוויה הישראלית רחב. לכן לכאורה בלתי אפשרי להניח לה לנהל את חייה על פי בחירתה, אבל בפועל מתירה לה המדינה מרחב אוטונומי גדול ונרתעת מלהתערב בו: היא פוטרת את האברכים החרדים משירות בצה"ל, מאפשרת לחרדים לקיים מערכת חינוך סגורה משלהם, מעניקה להם הנחות ניכרות בתשלומי מסים, ומשלימה עם מנהגיהם והרגליהם שלא פעם מתנגשים עם כללי ההתנהגות שהיא משיתה על כלל הציבור (חיסונים, הפרדת נשים, מרות רבנים במקום אנשי מקצוע וכד').
מחיר ההשלמה הזו בא לידי ביטוי במגיפת הקורונה והוא מעיד כי מסוכן להסתפק ב"ניהול" מציאות בעייתית במקום לחתור לפתור אותה מיסודה. ההשפעה הישירה שיש למוקדי ההדבקה בריכוזים החרדיים על כלל הציבור בארץ, נוסף לצו המוסרי המחייב לעשות הכל כדי לטפל בחוליהם שנדבקו בנגיף, ממחישים עד כמה חיוני ודחוף לשנות מן היסוד את המתווה הקיים שעל פיו מתקיימים היחסים ההדדיים בין המדינה לציבור החרדי.
כך גם בזיקה שבין המדינה למגזר הערבי המונה אף הוא כמיליון נפש ויותר. מאז נוסדה, מקיימת ישראל דיאלוג מוגדר עם בני המיעוט הערבי שבבסיסו נמצאת החלטתה (הבלתי מוצהרת) להעניק להם מעמד של דיירי משנה. במרוצת השנים אמנם חלו שינויים ביחסי הרוב והמיעוט אבל מצב הקבע לא השתנה – ישראל רואה את עצמה כמדינת העם היהודי ואת המגזר הערבי כנוכח נסבל. מעמדת המוצא הזו נגזר יחסה של המדינה אל 20% מאזרחיה – בשימת הלב שהיא מקדישה לצרכיהם, במשאבים שהיא מפנה אליהם, במשקל הפוליטי שהיא מעניקה לנציגיהם, ובעיקר - במידת המודעות שלה לצורך להגדיר מחדש את זיקתם ההדדית.
הקורונה הוכיחה כי בין המדינה לאזרחיה הערביים מתקיים חוק הכלים השלובים: לא זו בלבד שסגל רפואי ערבי ניצב בחזית המאבק הרפואי הכלל ארצי במגיפה, אלא שתפיסת היסוד הנפשית והאידיאולוגית של מנהיגי המדינה (לדורותיהם) לראות בערביי ישראל סרח עודף, ציבור נידח, שאפשר להסתפק ב"ניהול" ענייניו – ממיטה על המדינה כולה פורענות. כשהמדינה אינה מניחה תשתיות רפואיות נאותות בריכוזי הבדואים בדרום ובישובי הערבים בצפון, לא זו בלבד שהיא מיישמת בכך מדיניות בריאות מפלה, על המחיר בחיי האדם הנגזר מכך, אלא שהיא חושפת גם את התושבים במרכז הארץ לפגיעתו הרעה של הנגיף.
הקורונה שולחת תזכורת גם למצב היסוד הבעייתי הגלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מאז 1967 נמנעה ההנהגה הישראלית לדורותיה מלהגיע לפתרון שורש של העימות; במקום זאת העדיפו כל הממשלות "לנהל" אותו. המגפה ממחישה, על פי טיבה, את האבסורד שבגישה הזו ואת מחירה.
דיווחים בתקשורת של היומיים-שלושה האחרונים יודעים לספר כי בצה"ל חוששים מפני השלכות חמורות, ביטחוניות ומדיניות, שעלולות להיות להתפרצות הנגיף ברצועה ובגדה. במערכת הביטחון לוקחים בחשבון שחמאס עלול ליזום מתקפות טילים כדי לעורר את שימת לב העולם, ואולי גם את אהדתו, למצבה הירוד של מערכת הבריאות בעזה וליכולתה הדלה להתמודד עם התפשטותה האפשרית של המגיפה. ועוד עניין נלקח עתה בחשבון בפיקוד העורף: כיצד יתגוננו תושבי העוטף בו-זמנית מפני הקסאמים ומפני הוירוסים.
גם המצב ברשות הפלסטינית מעורר דאגה: תנועת הפועלים הפלסטינים לישראל וממנה, הקשר היומיומי משני עברי הקו הירוק של ציבור המתיישבים היהודים, הצורך לשתף פעולה בתחום הבריאות בין הרשות הפלסטינית לרשויות הישראליות על רקע הקרע העמוק שנפער בשנה האחרונה בין שתי ההנהגות – כל אלה ממחישים עד כמה נפיץ המצב ועד כמה הוא משווע להסדר קבע.
ניחוש: כשתדעך המגיפה יישארו הביצות והמדינה תוסיף "לנהל" אותן.