לעתים קרובות מתפרסמים סקרים אשר מעידים שמקצוע העיתונות נמצא, יחד עם חברות בכנסת, בתחתית סולם ההערכה והאמון הציבורי. עובדה זו ידועה גם לציבור העיתונאים, וסביר היה להניח שייעשה מאמץ לשנות את המצב, הן מצד הפרטים והן מצד הגופים הייצוגיים של עיתונאי ישראל, שברשותם הכלים היעילים ביותר לכך.

לצערי נקטה אגודת העיתונאים צעד הפוך מן המתבקש, שגרם לי לאכזבה ועלבון כאזרחית שיש לה ציפיות גבוהות מעיתונאים, ובייחוד מאלה שהם עובדי מדינה. אני מתכוונת לעובדה המתמיהה שאגודת העיתונאים מינתה את איתן אורן כחבר ועדת האתיקה שלה.

אין צורך לחזור על השאלות הנוקבות שעלו עקב הכתבה, החשודה כמבוימת, שתיארה טקס השבעה של ארגון אי"ל בראשותו של אבישי רביב. בדו"ח ועדת שמגר, שחקרה את רצח יצחק רבין ז"ל, נאמרו מלים קשות על תפקודו של איתן אורן בקשר לאותה כתבה, מה שמטיל עליו צל כעיתונאי.

נוסף על כך, מתוך קריאת "המסמך החסוי", שהפך לגלוי (עקב עתירת יואב יצחק לבג"ץ), עולה כי היועץ המשפטי לממשלה בן-יאיר ביקר בו קשות את איתן אורן. למעשה, הוא המליץ להגיש כתב-אישום נגדו, אך עקב התנגדות אנשי הפרקליטות ויתר בחוסר רצון וציין שאינו רוצה להיות מעורב בסגירת התיק. הוא הורה לשלוח מכתב מחאה חריף לרשות-השידור על מעשיו של איתן אורן, שאינם עולים בקנה אחד עם אתיקה עיתונאית, בלשון המעטה.

האם מכל עיתונאי ישראל הראויים והמעוניינים לכהן בוועדת האתיקה של האגודה, מר אורן הוא המתאים לכך ביותר? ואולי יש לי ציפיות מוגזמות מן האגודה, וכל אשר נעשה כאן היה מחווה כלפי עמית הזקוק לשיפוץ תדמיתו הציבורית?

הכותבת היא עובדת לשעבר במכון וייצמן

גיליון 27, יולי 2000