גם אמש (25.3) נאחז בנימין נתניהו במשבר הקורונה המחמיר והולך כדי לקרוא לבני גנץ לחבור אליו לממשלת אחדות/חירום. אין לדעת בוודאות אם הפנייה הזו (כמו קודמותיה) באה מתוך דאגה כנה לרווחת הציבור או מתוך שיקולים ציניים – ממשלת אחדות תסיר מראש הממשלה חלק מהאחריות להתמודדות הבעייתית של הרשויות עם המגפה, תקל עליו לפרק את כחול-לבן ותשפר את סיכוייו לחמוק מספסל הנאשמים – או שהקריאה הזו מהדהדת את רחשי הלב של הציבור (שאחריהם עוקב נתניהו ברציפות), והוא חוזר ומשמיע אותה כדי להיענות לכמיהה הזו, ואולי גם כדי ליצור לעצמו אליבי: הוא ניסה, ומי שסירב היה גנץ.

מכל מקום, הלחץ הפוליטי והתקשורתי להקים ממשלת אחדות מופנה בעיקר כלפי גנץ, בעוד נתניהו פטור מכך. זה החל עם פרוץ המגפה, בהובלת השר אריה דרעי, נמשך בעידודו הקולני של השר נפתלי בנט, התפתח אל עבר שורות מפלגת העבודה והגיע עד להתקהלות של מפגינים שהגיעו לשער ביתו של גנץ וקראו לו להצטרף לאלתר לממשלת ליכוד לאומי.

הגל הזה מעורר שאלה: מדוע הנחת היסוד של המערכת הפוליטית, ושל חלק לא מבוטל מתקשורת הזרם המרכזי, היא שחובת ההוכחה בעניין הזה מוטלת על מנהיג כחול-לבן? הרי לטנגו הזה דרושים שניים; מדוע אפוא נחסך מנתניהו הלחץ המתבקש?

מדוע לא נראים ונשמעים בתקשורת הזרם המרכזי קולות המופנים לנתניהו ודורשים ממנו, ולא רק מגנץ, להתפשר, להתחשב בחומרת השעה ובגודל האתגרים הניצבים בפני המדינה?

מן הסתם, משום שבמערכת הפוליטית לא תיתכן מלכתחילה התעוררות בכיוון זה: נתניהו הוא מנהיג כוחני וסמכותני שעמיתיו למפלגה ולגוש מתייחסים אליו כמו אריסים לבעל אחוזה. הם חוששים להרגיז אותו, חלקם מעריצים אותו באמת ובתמים, והם משוכנעים שהישרדותם בהנהגת המדינה תלויה בו. לפיכך, איש מהם אינו מעז לקרוא תיגר על עמדותיו ולחלוק בפומבי על התנהלותו. הם גם יודעים שלו היו מסתכנים בהעלאת הצעה שאינה לרוחו, הוא ממילא לא היה מתחשב בה – והם היו מוצאים עצמם במצב של מי שהימרו על עתידם הפוליטי כדי להשיג מטרה חסרת סיכוי.

מערכת השיקולים הזו, לכאורה, אינה חלה על התקשורת של הזרם המרכזי. במציאות הישראלית הנוכחית אין שום הפתעה בכך שכלי התקשורת המגזריים המזוהים עם הימין, וכן עיתונאים נאמני הימין המועסקים בכלי תקשורת כלליים, מגלים הזדהות רבה עם נתניהו ומהלכיו.

לפיכך ניתן היה לשמוע אתמול בגלי-צה"ל את עירית לינור וקובי אריאל מצחקקים בביטול על התרעומת שעוררה התנהגותו המחפירה של יולי אדלשטיין; ובסריקה קצרה ולא ממצה בגוגל לא היה מפתיע למצוא ב"ישראל היום" את נדב שרגאי ממליץ לגנץ "להניח לכתב האישום נגד נתניהו ולהתעלם ממנו. בית-המשפט יאמר בסופו של דבר את דברו", ואת יעקב ברדוגו ממריץ את כחול-לבן לזנוח את עמדותיה ולהתגייס להצלת המדינה.

דברים ברוח זו מתפרסמים בביטאונים נוספים של הימין, ובהם "מידה", News1 ו"מקור ראשון". אבל אפילו ב"על צד שמאל", ביטאון סוציאל-דמוקרטי, הופנתה קריאה לגנץ להקפיא את כל דרישותיו ולחבור לממשלת חירום בראשות נתניהו.

פחות מובנות מאליהן הקריאות בעיתונות המסורתית, שמופנות בעיקר לגנץ. רביב דרוקר האיץ השבוע במנהיג כחול-לבן להצטרף לממשלה בראשות נתניהו חרף התחייבויותיו המנוגדות לבוחריו, ובלבד שיעמוד על קבלת תיק המשפטים. ברוח דומה (אם כי מטעמים אחרים) השמיע גם גדעון לוי קריאה דומה מעל דפי "הארץ", וכך עשה אתמול גם סמי פרץ מ"דה-מרקר". ב"ידיעות אחרונות", בסוף השבוע האחרון, התבטא ברוח דומה סבר פלוצקר (וכן הכותבת האורחת מרים פרץ).

גם אם חלק מההנמקות שמציגים הכותבים משכנעות, בנסיבות הנוכחיות אין לקבל כמובן מאליו את המסלול החד-כיווני שעושה הלחץ התקשורתי הזה. מדוע לא נראים ונשמעים בתקשורת הזרם המרכזי קולות המופנים לנתניהו ודורשים ממנו, ולא רק מגנץ, להתפשר, להתחשב בחומרת השעה ובגודל האתגרים הניצבים בפני המדינה ולהסכים, למשל, לכהן שני ברוטציה ו/או לתאם עם גנץ את התנהלות הכנסת – ואפילו לפרק את גוש הימין כדי להניח בסיס יציב לכהונת ממשלת האחדות?

הרי נתניהו מדבר כביכול מנהמת לבו כשהוא קורא לגנץ לוותר על "פוליטיקה קטנה" ולהירתם ל"משימה הלאומית שלא היתה חשובה כמוה מאז קום המדינה" – לחלץ את ישראל ממכת הקורונה ומהשלכותיה החמורות על המשק, המורל, הלכידות האזרחית ורווחת הפרט. באותה מידה של התרגשות יש מקום לפנות אליו ולהפציר בו להתמסר למטרה העיקרית ולזנוח את הפוליטיקה הקטנה. למרבה הצער, איש בימין המלוכד סביב נתניהו, וגם אף אחד בימין הרך (אם יש עוד כאלה), אינו משמיע קול כזה. גם התקשורת אילמת.