לאילנה כ' היה תפקיד קטן מאוד בקיבוץ: היא היתה עובדת דואר. עובדת מסורה ואחראית, שקטה וצנועה, יעילה, חרוצה ומקובלת על אלו שעבדו בסביבתה. את השכלתה הרחבה היא שמרה לעצמה, אך נתנה ממנה למי שביקש ולמי שגילתה בו חסר שהיה ביכולתה להשלים.

חסרת רהבתנות, היא עשתה זאת בהנאה רבה, שהיו בה שני חלקים בגדלים שונים של שמחה: רבה של המקבל וקטנה יותר, של הנותנת. חלקים אלו היו עולם מושלם של תרומה חברתית, שיש בה התבוננות בוחנת אל חצי הכוס החסרה, המבקשת להתמלא. תשובה קצרה, שהיא הצעה בלבד לצורך זה והמקבל ייקח אם אך ירצה בה.

את מחלתה שהכריעה אותה נשאה בשקט ומבלי שתהיה למעמסה על מי ממכריה ואפילו על בני משפחתה. הזכרתי את תרומתה הפשוטה כשנפטרה בעלון הקיבוץ, תחת שם הנושא "תרומתו של כל אחד", ואגב: שם נושא, כי כותרת הוא מושג שבמלותיה היה גדול עליה מדי.

תהא תרומתו של אדם אשר תהא: בין שפשוטה וצנועה ובין שהמונית ורבה, אין אדם שאין לו ממנה, אפילו הוא פושט יד וקבצן, חסר ידע, פועל מכונות, מהנדס או שר עשרות, אלפים ורבבות. תרומתו אינה מבוטלת. ומה היתה זו של עדי טלמור ז"ל? העורכת הלשונית של "העין השביעית" תוהה עליה רבות, או יותר נכון, תוהה על העדרה. על חסרונה. על אינותה.

העורכת הנכבדת רחל פרץ אף כותבת ומבלי שירעדו האצבעות על המקלדת: "וטלמור, יש לזכור, לא עשה מעשה אקסצנטרי במיוחד". בשל רצונו של האיש להותיר את נתינתו אצל אלו שקיבלו אותה (משהו כמו 7 מיליון בני-אדם בישראל ועוד רבים רבים מחוץ לגבולותיה).

אתייחס רק לביטוי זה: עדי טלמור ז"ל היה דובר עברית ומקפיד ככל שיכל לשלב רק אותה בקריינותו. את הגבהות האקדמית הוא הותיר לאחרים, וכיוון שלא ביטל אותם, שילב את מאמרם כלשונם, אף אם חרגו מנהגיו שלו.

הֶקשים והגדים הרבה אפשר לדוג מתוך דבריה של רחל פרץ במאמרה. נתונים הם לחסדיו של כל קורא. בולט בהם חסרון ההבנה של התרומה שיש בה כמו שיש בכל אדם, בהם עדי טלמור ז"ל ואף של אילנה כ' ז"ל, שמעולם לא פגשה בטלמור ואני סבור שגם בר' פרץ היא לא פגשה. אף שיש בדברים של פרץ מידה של תרומה, אני סבור כי היה עליה לשקול בעיניה שנית עד שביעית, אם יש בהם כורח פרסומי.

רמי שני הוא כתב גלי-צה"ל ואתר "וואלה" בדרום

לטור המקורי

הטראגיות של הפארש / רחל פרץ
עדי טלמור מת, מבחינה ציבורית, כקליפת תדמית ריקה. רצועת הכבוד ממשיכה להיות מהודקת על הזירה התקשורתית