לאילנה דיין ולעמית סגל מגיעות ברכות על הישגים עיתונאיים חשובים ערב הבחירות. גם ההקלטה של ישראל בכר וגם זו של השיחה בין הרב חבורה לנתניהו הם הישגים שאין עיתונאי ישראלי שלא היה מחבק חיבוק אמיץ לו היה מצליח לרושמם על שמו. אני משוכנע שגם דיין וגם סגל היו שמחים לפרסם כל אחד את הפרסום של השני. העובדה שהקלטה כה מזיקה לבני גנץ הגיעה לידי סגל והקלטה מזיקה לנתניהו הגיעה לידי דיין קשורה יותר למעגלים שבהם הם מסתובבים ולמה שהמקורות חושבים עליהם, מאשר למה שכל אחד מהם חושב על עיתונות.

ברכה נוספת מגיעה לשניהם על השיחה שקיימו בתוכניתה של דיין לאחר הפרסומים. שיחה שכזו באופן שקיימו אותה מבהירה לציבור, לפחות לזה שמוכן להקשיב, שיש פוליטיקה ויש עיתונות. אלה שני תחומים  משיקים, אבל עדיין שני תחומים נבדלים (ממש כמו פוליטיקה ומשפט).

עמית סגל צודק כשהוא טוען שתוכן ההקלטה חשוב יותר מזהות המדליף. הוא טועה אם הוא חושב שרק תוכן ההקלטה חשוב. ההקשר שבו נאמרו הדברים חשוב מאוד, לפעמים כמעט באותה מידה. זהות המדליף חשובה גם היא.

עיתונאי חייב לתת חיסיון למקור, אך המטרה היא להגן על המקור מפני גורמים העשויים להרע לו. לא להגן על המידע מפני ביקורת

הדברים שישראל בכר אמר על גנץ עומדים בפני עצמם. זכותו של הציבור לדעת שבכר חשב כך, אם חשב. ההקשר שבו נאמרו הדברים היה חשוב מאוד. לי, כמי שמקווה שגנץ יהיה ראש הממשלה, היה חשוב לשמוע למשל שסביבתו הקרובה ביותר מתייעצת בנושאים אישיים מהותיים עם רבנים. אותי זה מטריד. מתברר שגם שיקול הדעת של היועץ בבחירת רבנים הוא לא מהמשובחים. מנגד, העובדה שמדובר בשיחה אינטימית, בין מאמין לרב, היא קריטית להבנת הסיטואציה. בשיחות מעין אלה אומרים לעתים דברים שהשומע רוצה לשמוע. ודאי שלרב המקליט קל לכוון את המאמין לומר דברים שישמחו אותו. לעתים המאמינים נאמנים יותר לרב מאשר לעצמם.

העובדה שנתניהו בחש בצורה כה אגרסיבית בפרסום אינה משנה את תוכן ההקלטה ואינה מפחיתה מחשיבותה. היא פשוט מספקת מידע חשוב ונוסף על נתניהו. על העדר הגבולות שלו. על נכונותו לחבור לכל דבר נבלה לשם קידום האינטרס הפוליטי שלו.

הנקודה השנייה והחשובה שבה סגל טועה היא באשר לרעיון חסיון המקורות עצמו. כן, עיתונאי חייב לעתים לתת חיסיון למקור, אך המטרה היא להגן על המקור מפני גורמים העשויים להרע לו. לא להגן על המידע מפני ביקורת. סגל צודק כשהוא מלין על כך שבביקורת עליו עוסקים בזהות המקור הרבה יותר מהמקובל בתקשורת הישראלית. אלא שכאן הוא מסמן את הבעיה – יחסה של התקשורת הישראלית לחסיון מקורות.

אילנה דיין חושפת כי נתניהו היה מעורב בפרסום הקלטת ישראל בכר (צילום מסך)

במחוזותינו מקובל שכל מי שרוצה לעשות מניפולציה על הציבור מוזמן להסתתר אחר כבוד מאחורי חסיון מקורות. הדוגמה הקלאסית היא ההדלפות של "קצין בכיר", "קצין בכיר מאוד" או "גורם מדיני" – שמות קוד שיודעי הח"ן מזהים בקלות את העומדים מאחוריהם, אבל הציבור שמחוץ למעגל אמור להתפעל מהם מבלי להבין מה עומד מאחורי ההגנה עליהם.

הסטנדרט של העיתונות הישראלית לגבי מקורות אנונימיים הוא מרחיב מדי ומהווה הזמנה של ממש לנבלים ברשות עצמם להונות את הציבור. הוא אינו הסטנדרט האפשרי היחיד. ה"ניו-יורק טיימס" הפיץ לעובדיו בשנת 2004 מדריך בנושא חיסיון מקורות. המדריך כולל כמה עקרונות חשובים שראוי שיאומצו גם על-ידי כלי התקשורת המובילים בישראל.

נקבע שם שיש להעניק חיסיון למקור רק כמוצא אחרון, כאשר אין דרך אחרת לפרסם מידע שהעיתון חושב שחיוני לפרסם. העיתון מורה לכתביו לשאת ולתת עם המקורות ולבחון האם ניתן לפרסם את המידע ללא חיסיון. במקרה שמוענק חיסיון מורה העיתון לכתב להסביר לקוראים מדוע הוא עצמו חושב שהחיסיון מוצדק (ולא להסתפק בכך ש"המקור התנה את המידע בחיסיון"). בנוסף מחייב העיתון את הכתב לאפיין את המקור ככל הניתן. האם היה נגרע משהו מפרסומו של סגל אם היה מספר לציבור שהמידע הגיע מגורם המקורב לקמפיין נתניהו?

מתוך הדיווח של חדשות 12 על בישול פרסום קלטת ישראל בכר (צילום מסך)

גם ה"וושינגטון פוסט", בקוד האתי הפנימי שלו, מזכיר לכתבים ש"בכל מקרה, זיהוי כלשהו של המקור כמעט תמיד אפשרי – למשל מחלקה או סוג תפקיד – וזיהוי זה צריך להינתן לקורא".

העיתונות הישראלית, ובמיוחד זו הפוליטית, מעמידה עצמה לרשות מנהלי קמפיינים כאשר היא מסייעת להם לבצע מניפולציות על הציבור באמצעות חסיון מקורות מיותר. מידע חשוב שאחרת היה נמנע מן הציבור (וההקלטות שפרסמו דיין וסגל הן כאלה) ראוי שיימסר תוך חיסיון מינימלי, ובכל מקרה תוך אפיון המקור (להבדיל מזיהויו). מידע באשר למחשבות, דעות, כוונות והצהרות למיניהן בדרך כלל אינו מצדיק הענקת חיסיון למקורות.