אחרי סצינת הווידוי של לאנס ארמסטרונג ששודרה אצל אופרה וינפרי ב-17 בינואר 2013, התקהל בכיכר העיר המון זועם. בזה אחר זה הגיחו מוסיפי הקיסם למדורה. בהשראת הפרשה ניתן להגדירם כתוספים בלתי נמנעים שבשולי כל שערורייה.

יועץ אסטרטגי מסקרמנטו בשם רוב סטוצמן, עוזרו לשעבר של המושל לשעבר ארנולד שוורצנגר, צירף אליו שף מקומי ויחד הגישו השניים תביעה ייצוגית נגד ארמסטרונג בגין הונאה, מרמה, פרסום כוזב וחוסר הגינות עסקית. התביעה הוגשה "לנוכח העדויות המוצקות כי השתמש בסמים במהלך הקריירה שלו ובגלל טענתו בספריו האוטוביוגרפיים 'בחזרה לחיים' ו'כל שנייה קובעת' שנצחונותיו הושגו כשהוא נקי מחומרים אסורים".

סטוצמן טען כי אף שאינו מרבה בקריאת ספרים, קרא את ספרו של ארמסטרונג מתחילתו ועד סופו והמליץ עליו לחבריו, כמה מהם חולי סרטן. סטוצמן המרומה תובע מארמסטרונג, בין השאר, להחזיר את כספם של כל תושבי קליפורניה, שאיבדו, מן הסתם, את משוש חייהם.

אילו קרא סטוצמן את ספריו של ארמסטרונג בעיון, היה יכול ללמוד עוד משהו על גיבורו. למשל, שהקריירה שלו נעה על ציר אחד: ככל שרבים הישגיו, כך גוברת תחושת הקורבן שלו. בספרו הראשון, "בחזרה לחיים – לא רק סיפור על אופניים", תיאר ארמסטרונג את החשדנות כלפי הישגיו בקטעי ההרים בטור 99', טור הקאמבק שלו, ואגב כך הגדיר עצמו כספורטאי השנוא על כולם – על מתחריו, על העיתונות ועל הנהלת הטור.

"באלפִּים קניתי לעצמי אויבים", הוא כותב. "כשרון הטיפוס החדש שלי עורר הדים בעיתונות הצרפתית. התחיל מסע התלחשויות – 'ארמסטרונג בוודאי משתמש בסם כלשהו'. כתבות ב'לה-מונד' וב'ל'אקיפ' רמזו כי החזרה שלי לרכיבה מדהימה מדי. היו עיתונאים שהעלו סברה כאילו הכימותרפיה הועילה לרכיבה שלי. בכל פעם שמארגני הטור בחרו רוכב מהקבוצה שלנו לבדיקת סמים אקראית, בחרו בי. זה היה המצב המשפיל ביותר בטור דה-פראנס. מיד לאחר סיום הקטע הובלתי אל אוהל פתוח, שם ישבתי על כיסא מול להקת צלמים שהבזיקו במצלמותיהם בשעה שרופא כרך צינור גומי סביב זרועי, דקר אותי במחט ושאב ממני דם [...] עם זאת, בדיקות הסמים היו לטובות שבידידי. הן הוכיחו שאני נקי. נבדקתי, נבדקתי ושוב נבדקתי".

תחושת הקורבן, יש לציין, מאפיינת רוכבים גדולים ומנהלי קבוצות שפירסמו את זכרונותיהם, ובמיוחד את אלה שלא הגיעו לפסגה או הורחקו ממנה בגלל שימוש במשפרי ביצועים אסורים. זה אינו מקרי. תחושת הכל-יכול שעל כבישי ההרים אינה פועלת כך בעולם האמיתי. ההערצה חמקמקה, התהילה קצרה ותהום השכחה עמוקה ואפלה.

הגדול ביותר – בהישג או בהונאה

"אם הסיפור שלו אמת, זהו הקאמבק הגדול ביותר בתולדות הספורט. אם איננו אמת, זוהי ההונאה הגדולה ביותר". כך אמר מנצח הטור דה-פראנס בשנים 86', 89' ו-90', האמריקאי גרג למונד, על ממשיכו הצעיר ממנו בעשור, לאנס ארמסטרונג.

ארמסטרונג, שהחלים באורח פלא מסרטן ערמונית מפושט וחזר ב-1999 לזירת המירוצים הגדולים, עשה את הלא ייאמן: הוא לא רק סיים בהצלחה את המירוץ, אלא מחץ את המקצוען הוותיק, הטוען לכתר, אלכס זוּלֶה, ביתרון של יותר מ-7 דקות. מאז שלט ללא מיצרים בסצינת המירוץ הגדול החשוב בעולם וגרף עוד שישה נצחונות רצופים. את המצוטט למעלה אמר למונד ביולי 2001, רגע אחרי שארמסטרונג הניף בימינו את הגביע הנכסף ובשמאלו את בובת האריה של קרדיט ליוֹנֶה בפעם השלישית, מראש הפודיום בשאנז-אליזה. זה היה גדול השיאים של רוכב אמריקאי מאז נוסד המירוץ – וכבר אז היבהב החשד באשר לסוד יכולתו.

למונד, שבאוטוביוגרפיית הניצחון שפירסם הפליא ללכלך על קודמו ומנהיג קבוצתו, הצרפתי ברנאר אינו (חמישה נצחונות בטור), נהג כך גם בממשיכו. למונד הפנה עורף לארמסטרונג ועם השנים הפך לאחד מרודפיו הגדולים. אמצעי הזיהוי של החומרים האסורים היו בזמנו בחיתוליהם, ולמונד סיים את הקריירה הספורטיבית שלו בלי שיצא חיובי בבדיקות התכופות. כשלמונד ממתג את עצמו על משבצת רודף הצדק, הוא נבנה על חורבנו של ארמסטרונג.

הציטוט של למונד הופיע בהבלטה על גב המהדורה הראשונה של "סודות אל.איי", שראה אור בצרפת בראשית 2004. ספרם-תחקירם של עיתונאי הספורט החשובים, פייר באלסטר ("ל'אקיפ") ודייוויד וואלש ("סאנדיי טיימס"), סקר ביסודיות את סיפורם של החומרים האסורים במירוצים הגדולים ושירטט התנהלות בעייתית של ארמסטרונג וקבוצתו יו.אס.פוסטל בטור 2003 בכל הקשור לחומרים האסורים.

התחקיר הציג את ארמסטרונג הצעיר, המשתלב בהתלהבות בסצינת הרכיבה המקצוענית רווית מעבי הדם שרחשה בצפון איטליה. שם התוודע לדוקטור הסמים מיקֶלֶה פרארי, שילווה אותו גם בקאמבק הגדול על מסלולי הטור. התחקיר חשף את סיפורה של קבוצת אופניים מופלאה כחבורת סוד. אבטחה קיצונית, שקיות אשפה עם מזרקים, מסעות עלומים של שליחים נושאי חבילות מספרד לצרפת. ומעל הכל, עדותה הבהירה של המעסה האישית של ארמסטרונג, אמה או'ריילי. היא סיפרה על שליחות שהטיל עליה, על דברים שאמר לה בחדר הסגור ברגעים של שבירת דיסטנס ועל המייק-אפ שביקש ממנה כדי להעלים את דקירת המזרק בזרועו (תמצית העדות של או'ריילי הובאה בפרק החומרים האסורים בספר שכתבתי ב-2004, "על האופניים", בהוצאת עם-עובד).

שנה לאחר מכן חשף "ל'אקיפ" דגימות דם מוקפאות שנלקחו על-ידי המפקחים בכמה מקטעי טור 99' והצליח לשייך את קוד הזיהוי שלהן לארמסטרונג. במבחנות נמצאו סימנים למעבה הדם אריתופויאטין (EPO). ארמסטרונג נהג להציג את תחקיר "ל'אקיפ" כהוכחה לאובססיית הרדיפה שהפגינה כלפיו העיתונות הצרפתית. ואכן, חקירה משובשת ורשלנית של רשויות החוק לא הוכיחה שיוך ודאי של המבחנות אליו. ככלל, הישגי רשויות החקירה הצרפתיות היו דלים. ארמסטרונג התגונן בתוקפנות זועמת. את אמה או'ריילי, שפרצה את מעגל הסוד שהקים סביבו, הגדיר כאלכוהוליסטית וזונה.

ואף על פי כן

ה"סאנדיי טיימס", עיתונו של וואלש, שדבק בממצאי התחקיר ופירסם אותם ב-2004, נתבע ב-2006 על-ידי ארמסטרונג על לשון הרע ושילם לו בהסדר כחצי מיליון דולר (בסך-הכל הוציא העיתון 1.5 מיליון דולר על המשפט). במסגרת משיכת התביעה פירסם העיתון את ההודעה הבאה: "'סאנדיי טיימס' מאשר בפני מר ארמסטרונג כי לא היתה כל כוונה להאשימו בנטילת סמים מגבירי ביצועים מכל סוג שהוא, ומתנצל בכנות על כל רושם שכך היה".

לאחר הווידוי פירסם העיתון את ההודעה הבאה: "צפינו בראיון עם לאנס ארמסטרונג בעניין רב ורשמנו לפנינו את האזכורים באשר ללקיחת סמים מגבירי ביצועים. 'סאנדיי טיימס' מאמין שתביעתנו להשבת יותר ממיליון פאונד שהשיג מאיתנו במרמה חזקה עכשיו עוד יותר. נמשיך במלוא המרץ בתביעה".

ב-17 בינואר 2013, יום הראיון שנתן ארמסטרונג לווינפרי, ושמונה שנים לאחר שהספר ראה אור, פירסם "סאנדיי טיימס" מודעת עמוד ב"שיקאגו טריביון" בחתימתו של וואלש, ובה מוצגות לארמסטרונג עשר שאלות, שהראשונה בהן היא: "האם הודעת לרופאיך בבית-החולים האוניברסיטאי באינדיאנה, באוקטובר 1996, שנטלת EPO, הורמון גדילה, קורטיזון, סטרואידים וטסטוסטרון?".

השאלה הזו היא מחווה לבטסי ולפרנקי אנדרו, חברים קרובים של ארמסטרונג שהעידו נגדו. אנדרו רכב עם ארמסטרונג והיה קפטן קבוצתו יו.אס.פוסטל בשנים 1998–2000. בטסי העידה כי כאשר היה מאושפז בגלל הסרטן, היא ופרנקי שמעו את הרופאים שואלים את ארמסטרונג אם השתמש בחומרים מגבירי ביצועים. על-פי עדותה, ארמסטרונג מילמל כלאחר יד: טסטוסטרון, EPO, הורמון גדילה, קורטיזון וסטרואידים [הכוונה לבוני שריר, ככל הנראה]".

לתמוך או לחדול

כגודל הישגיו של ארמסטרונג, גברה הרדיפה. כעיתונאי, אך טבעי היה לי להצטרף לרודפים, הרי זו לכאורה תעשיית מרמה ובוודאי קשר של סוד ושתיקה. לעומת זאת, כרוכב, הרגשתי שהוא נרדף בגלל צרות עין. מאז 1986 ועד היום לא הצליחה צרפת להעמיד מנצח בטור דה-פראנס הנערך על כבישיה. ארמסטרונג וקבוצתו שברו את כל תורות הרכיבה הישנות, הציגו תפיסות אימון חדשניות וטכנולוגיות חדשות שאימצו, הפיחו רוח חדשה בדירוג העולמי והפכו את אמריקה לחממה לרוכבי-על וליצרנית האופניים החשובה ביותר. מי יכול היה לכעוס על כך?

אני עוקב בהשתאות אחרי ארמסטרונג מאז 1993, שנה שבה זכה באומץ, בחוצפה ובגשם שוטף באליפות העולם במירוצי כביש באוסלו. ב-20 השנים הללו היה מקור השראה לא רק למכורים למירוצים הגדולים, אלא לכל מי שנאבק בבלתי אפשרי ובמיוחד לעשרות מיליוני חולי סרטן בכל העולם. יותר מזה, הוא אסף את טובי המקצוענים ואת טובי הרוכבים וגייס סכומים גדולים שאיפשרו לו להקים ולתחזק את קבוצת החלומות (בשמותיה יו.אס.פוסטל ודיסקברי), ובמקביל הקים את ליבסטרונג, ארגון התמיכה לחולי סרטן, ששירת כ-70 מיליון איש.

מי שעקב אחרי אימוני ההרים הנצחיים שלו, כשעלה וירד לבדו שוב ושוב במסלולים האימתניים, בגשם המקפיא, כשמאחוריו, במכונית המהבילה מאדים, יושב המנהל הספורטיבי ובידו שעון העצר – מבין שמדובר בכוח רצון פנומנלי וביכולת שלא תיאמן. גם היום, לאחר הודאתו אצל וינפרי כי צרך חומרים אסורים, אני עדיין מתקשה לראות בו נוכל, ומעדיף להגדירו כספורטאי אומניפוטנטי שהרחיק לכת וחצה את הקווים לבלי שוב. "לא עוצר באדום" בגרסת הפדל. אפשר לשלול ממנו את תאריו, אבל קשה יהיה למחוק מן התודעה את הישגיו.

ארמסטרונג העניק לשכמותי מטענים נדירים של השראה וריגוש, והיום, כשהוא מוקע ומנודה מכל תחרות, אני מתקשה להפנות לו עורף ושומר לו אמונים תוך סיכון מסוים שיחבטו גם בי, כעיתונאי המתכחש לערכיו. בהופעותי הקצרות בתקשורת אני מנסה להציג את הדברים בהקשרם הרחב, המורכב. להבהיר כי עולם המירוצים הגדולים שונה ואכזרי מכל תחרות ספורט אחרת, ובמיוחד להדגיש כי חלה עליו האקסיומה האירונית: ככל שיהיה נקי יותר, כן יגדל הפיתוי למנת חומר אסור שתעזור להשיג שוּלֵי יתרון בו.

המירוצים הגדולים, שמעולם לא היו נקיים, לעולם לא יוכלו להתנקות כליל. נגזר עליהם להתקיים כ"אמת לשעתה". תחרויות שההישגים בהן הם הישגים על תנאי. וגם אלה שייפסלו, בזמן אמיתי או בדיעבד, לעולם לא יבטיחו את טוהר רגליהם של אלה שלא נפסלו.

קצת סטריכנין לא יזיק

"המירוצים הגדולים", ג'ירו ד'איטליה, הטור דה-פראנס, הווֹאֶלטָה אספנייה, הם יקום ספורטיבי שונה בדרישותיו מכל ענף ספורט אחר. זהו מועדון קבוצות עלית מקצועניות שמתחרות במהלך 20 קטעים יומיים רציפים – כ-100 שעות רכיבה במצטבר לאורך כ-3,500 ק"מ, בטופוגרפיה אתגרית, בכל מצב ובכל מזג אוויר. כ-200 רוכבים מוזנקים בידיעה שרבע עד שליש מהם יישמטו בדרך בגלל תאונות וכל סוגי הכשל הגופני, התפקודי והנפשי. המנצחים המגיעים לשאנז-אליזה מדורגים על-פי הישגיהם המצטברים, כששולי היתרון הם של דקות ספורות ולעתים של שניות אחדות.

מן המירוץ הראשון, שייסד אנרי דגראנז' ב-1903, מנסים המתחרים להערים על כללי המשחקים כדי לזכות ביתרון. בעשורים הראשונים היו האמצעים חובבניים וקיצוניים – מקפאין וקוקאין ועד הירואין וסטריכנין. עירויי דם, שקיות שתן חלופי, ממריצים, בוני שריר, טסטוסטרון והורמוני גדילה, כשהלהיט הגדול נוסף בשנות ה-90 – מעבי דם שמצליחים להגדיל את נפח הכדוריות אדומות משליש מנפחה של יחידת דם לכמעט מחצית. גורמי האכיפה והפיקוח מתקשים להדביק את קצב החידושים הפרמקולוגיים, לעדכן את רשימת החומרים האסורים ולייצר ערכות בדיקות אמינות שישמשו עדות משפטית לנוכחות החומרים הללו במהלך בדיקת שדה בזירת המירוצים.

כמעט בלתי אפשרי לנצח במירוצים הללו בלי עזרת ידידים מתחום הרוקחות, והפיתוי להסתכן בהפרת הכללים גבוה. מי שהגיע לרמות העליונות של הספורט ורגליו שוות מיליונים אינו יכול להרשות לעצמו להישמט. לא רק מחשש לאובדן התהילה האישית, אלא ברמת האחריות לקבוצה כולה.

כשלונו של רוכב-על ירחיק ממנה משקיעים וספונסרים, שכה קשה לגייס. בלתי אפשרי לרוכב בקבוצת-על להכריז שמסיבות עקרוניות יתדלק את עצמו רק בוויטמינים ותוספי מזון. רוכב כזה לא יגיע לרמת הניצול הנדרשת של משאבי הגוף כדי לעמוד בסטנדרטים שהתחרות דורשת.

ללא התיישנות

אחרי הראיון שארמסטרונג נתן לווינפרי ביום ראשון לפני שבועיים ובו הודה כי בכל שנותיו כמנצח הטור דה-פראנס השתמש בחומרים אסורים – העניין רחוק מלהיות סגור. ה"מה" מתבהר, אבל ה"איך" נותר מעורפל. איך אפשר להסביר, לנוכח הווידוי, את העובדה שהספורטאי הנבדק ביותר בהיסטוריה חמק בהצלחה מלצאת חיובי באינספור המזרקים והמבחנות שמילא בדם ובשתן? האם מדובר כאן בפרשת שוחד ענקית?

כמעריץ, לעגתי לרפיסותם של גורמי החקירה, הצרפתים תחילה והאמריקאים אחריהם. בהמשך התקוממתי נגד המרדף המאוחר, העיקש, הפרסונלי, שניהל אחד טראוויס טייגרט, ראש הסוכנות האמריקאית למאבק בסמים בספורט (USADA). במיוחד הרתיעה העובדה שטייגרט בונה קריירה לו ולארגונו על חיסולו המוחלט של ארמסטרונג. היום הוא קרוב להצליח בכך.

כשהיה צורך בנקיטת עמדה, התייצבתי תמיד לצדו – ולו בגלל הלהט האינקוויזיטורי של רשויות החומרים האסורים בספורט, בגלל הקצף הטהרני שעל שפתי כל צהובון, ובגלל הרדיפה המתמשכת אחרי גדול גיבורי 100 שנות המירוצים והזובור הרטרואקטיבי שזכה לו כשפרש, שנים לאחר זכיותיו הגדולות, כאילו הוא פושע מלחמה.

מעולם לא חשבתי שארמסטרונג הוא הנזירה המזמרת. די ברור כי לפחות בחלק מן הקריירה שלו הוא עיגל פינות בכל הנוגע לחומרים האסורים. עם זאת, את מה שלא הצליחו להוכיח בשנות היותו מתחרה פעיל, אין טעם להמשיך ברדיפה לעד – ללא התיישנות. רדיפה כזו, כשלעצמה, הופכת את זירת המירוצים ליקום מקולל, עוין ופרנואידי, לא פחות מן החומרים האסורים עצמם. הרדיפה הזו מכרסמת את הענף ומחסלת אותו.

התנחמתי בעובדה שארמסטרונג לא מתמודד נגד עדויות מעבדה מוצקות אלא עומד מול עדויות שמסרו חברי קבוצתו בתקופות השונות. קשה לסנן את המרירות מדבריהם של מי שזכו בתהילה תחת חסותו, ועכשיו עושים עליו סיבוב נוסף בדרך לטיהור עצמי. ובכל זאת, כמי שמייחס חשיבות עליונה לשקיפותם של אנשי ציבור – וארמסטרונג הוא בהחלט כזה, כספורטאי, כידוען וכמנהיג – מגיע רגע שגם עלי להגדיר לעצמי קו אדום.

אילו הייתי לצדו בשעת מעשה, הייתי מפציר בו: "קח סיכון, הורד מינונים, גם אם לא תזכה בכל הקופה. עשה זאת לא רק בגלל קהלך הנאמן, אלא כדי שהשקר לא יאכל נשמתך כשאתה ניצב שנה אחר שנה בראש הפודיום החשוב בעולם וילדיך הקטנים בזרועותיך". אילו היה משיב לי, היה בוודאי אומר שמאוחר מדי. שהוא עמוק בפנים ואין מוצא, אלא להמשיך ולנצח.

ארמסטרונג התחרה לא רק ביריביו, שהגדולים שבהם התוודו בדיעבד, נתפסו על חם, נזרקו או הושעו מהמירוצים, כמו פנטאני, ריס, באסו, ויראנק, המילטון, אולריך, מילר, רסמוסן (שהושעה ב-2010 לשנתיים, ושלשום התוודה על 12 שנות שימוש עקבי בכל המבחר האסור של משפרי הביצועים), לנדיס, וינוקורוב, שלק, קונטדור ועשרות גיבורי רכיבה אחרים.

ארמסטרונג התחרה בענקי העבר המיתולוגיים כמו מרקס, אנקטיל, קופי. קרוב לוודאי שגם הם היו אפופי חומרים אסורים (פאוסטו קופי, גדול הרוכבים האיטלקים מעולם, הודה בכך בטלוויזיה לאחר שפרש, וטען שכולם השתמשו). ההבדל היחיד בין השניים הוא שהשקרים של קופי התפוררו מזמן (הוא מת ב-1960), ואילו הרקב בשקריו של ארמסטרונג עדיין מפיץ ריח.

מכון פרופורציה

וכדי לשכך, ולו במעט, את תרועות המלחמה הקדושה שהתקשורת העולמית מנהלת נגד ארמסטרונג, אני מביא כאן עוד זווית, לפחות לשלב הטיעונים לעונש.

מרטין סאבאג' הוא רוכב כביש נלהב ופרופסור לפיזיקה גרעינית באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. את מיומנויותיו הכפולות הוא מיישם בחקר הביצועים של ענקי הטור דה-פראנס בעשורים האחרונים ותחת הכותרת "ארמסטרונג בקונטקסט". הוא משתף באתר האישי שלו את קהילת הרוכבים במסקנותיו.

לפי הנתונים שריכז והשווה, ניכרת עלייה חדה בביצועי הרוכבים באמצע שנות ה-90. מן התרשימים שפירסם עולה בבירור כי החומרים האסורים לשיפור ביצועים לא היו נחלת יחידים, אלא צמרת הדבוקה המקצוענית כולה היתה נגועה בהם. את הירידה הכללית בביצועים, המסתמנת בהמשך העשור, אפשר להסביר בפיקוח יעיל יותר על המתחרים.

בתקופת שיא השימוש בחומרים אסורים פחתו, על-פי סאבאג', ההבדלים ברמה האישית של הרוכבים. השימוש בחומרים הללו צימצם פערים טבעיים ביניהם והביא אותם לסף ביצועים מקסימלי דומה. לאחר שהשתקם מן הסרטן, התמקם ארמסטרונג בקבוצת המובילים, לצד רוכבים ברמתו. אלא שהוא עשה זאת קצת יותר טוב מהם.

ואם כך, שואל סאבאג', ובהנחה ששימוש בטכנולוגיות לא-חוקיות לשיפור ביצועים היה כה נפוץ מאז סוף שנות ה-80, מדוע שוללים את התארים מאלה שנתפסו או התוודו, ומתעלמים מן הבאים אחריהם בדירוג, בפערי זמן זניחים, וזאת למרות הסבירות הגבוהה שגם אלה צרכו חומרים אסורים וביצועיהם שופרו בהתאם?

אם תאריו של ארמסטרונג נשללים, שואל סאבאג', מדוע לא פותחים בחקירה השוואתית לאחור, למשל נגד מיגל אינדוריין, שניצח בטורים של 1991–1995? ולמה לא לחקור את שאר המובילים בדירוג הכללי בכל השנים הללו? ואם כך, למה לא להגיע עד גרג למונד בכבודו ובעצמו?

האמת והפיוס

מי שמודע לחוסר הסיכוי לנקות כליל את המירוצים הגדולים יכול לבחור בדרך הקלה, לדרוש לבטלם כליל ולהסתפק במירוצי יום אחד ובתחרויות כמו מרתונים וטריאתלונים. אלא שגם מירוצים אלה אינם חסינים בפני הפיתוי שמציע שוק התוספים האסורים.

מי שמעוניין להמשיך לקיים את המירוצים הגדולים גם ב-100 השנים הבאות עומד בפני מצב מורכב. אי-אפשר לוותר על כללים להשתתפות בתחרות, ולא על אכיפתם. אי-אפשר לוותר על רשימה מתעדכנת של משפרי ביצועים, ששימוש בהם שובר את עקרון ההגינות בתחרות.

בינתיים צוברת תאוצה יוזמתו של הרוכב האמריקאי ג'ונתן וואוטרס, לאמץ את מודל ועדות האמת והפיוס (שהונהג בדרום-אפריקה עם קבלת העצמאות, כלפי פושעי משטר האפרטהייד). וואוטרס היה חברו של ארמסטרונג לקבוצת יו.אס פוסטל בשנתיים הראשונות להקמתה, והיום הוא מנהלה של קבוצת האופניים המצטיינת גארמין-שארפ (חניכו לשעבר, ברדלי ויגינס, זכה בטור האחרון – נקי, יש לקוות).

לאחר שארמסטרונג הופשט מכל תאריו והורחק לכל חייו מתחרויות, העלה וואוטרס, שהודה כי הוא עצמו צרך חומרים אסורים, את היוזמה לכונן ועדות שיקראו לרוכבים למסור תצהירי אמת על שימוש בחומרים אסורים. רוכבים שיתוודו יזכו, בתמורה לכך, בחנינה חלקית או מלאה על מעשיהם.

ב-22 באוקטובר 2012 אימץ איגוד האופניים העולמי (UCI) את ממצאי דו"ח הסוכנות האמריקאית נגד סמים בספורט (USADA) ונתן לו תוקף מעשי. בו בזמן הביע טראוויס טייגרט, ראש הסוכנות, את תמיכתו ברעיון האמת והפיוס. "אין די בכך כדי להחזיר לספורט את אמינותו", אמר טייגרט, "הרבה פרטים על המתרחש בנושא הסמים עדיין נסתרים. יש רופאים ומנהלי קבוצות מושחתים, וקשר השתיקה עדיין לא נשבר במלואו".

איגוד האופניים העולמי מיהר לאמץ את ההצעה להקים צוות בדיקה להפקת לקחים מדו"ח USADA. לפני כשבועיים קרא הצוות לאמץ את רעיון הטריבונל העצמאי שיקיים שימועים ויגבה עדויות מכל מי שהיה מעורב בפרשיית סמים ומוכן להעיד על כך. הרעיון, כך נראה, מקובל על כל הארגונים, אך כל ארגון, מסיבותיו לו, מתנגד שהדבר ייעשה בארגון קיים אחר.

ביום חמישי האחרון הגיב ארמסטרונג על היוזמה בראיון מייל שהעניק לאתר האופניים "סייקלינג ניוז". זו לא רק הדרך הטובה, אמר, זו הדרך היחידה לפטור את ענפי הסיבולת המתמשכת בספורט ממשפרי הביצועים האסורים.

ארמסטרונג הבהיר כי אסור שוועדות אמת ופיוס שכאלה תופעלנה על-ידי גופי הספורט הקיימים. לדבריו, שום ארגון קיים, לא רשות הסמים האמריקאית ולא איגוד האופניים הבינלאומי, כשיר לעשות זאת. ארמסטרונג בוודאי לא רוצה לראות שם דמויות כמו פט מקוויד, נשיא ה-UCI ה"פתטי", לדבריו, ובוודאי לא כמו רודפו הנחרץ טראוויס טייגרט. ארמסטרונג הבהיר כי לשם כך יש להקים גוף אוניברסלי חדש וייעודי. טייגרט מיהר להגיב בהכריזו כי ארמסטרונג מבקש להציל את עורו ואת מעמדו.

למסירת עדויות יש חשיבות אדירה בכל הנוגע לעבר, אבל לגמרי לא ברור איך הדבר ימנע את הצפוי בעתיד. האומנם מתכוון ארמסטרונג לצאת במסע התעוררות חדש למיגור תרבות השקר?

הפעם, הייתי מגלגל אליו את חובת ההוכחה ואומר לו: הצפה כנה, מפורטת ושלמה של היסטוריית הסמים שלך היא נכס חשוב מאין כמוהו לעתיד ענף האופניים, ומחילה מלאה או חלקית בתמורה לכך, יכולות להיות עסקה הוגנת.

ואם כך, הייתי מוסיף, השב נא קודם לכל עסקה תשובה כנה ומלאה לשאלתי הפשוטה, שלא נחקרה עד כה ושאליה לא התייחסת כלל: האם נבדקת ככל רוכב, או שמא קנית בכסף את עצימת עיניהם של גופי הפיקוח על המירוצים?

הנה אפוא נושא לתחקיר הבא של עיתונות הספורט: האם היה קשר בין קבוצותיו של ארמסטרונג, בעליהן והספונסורים שלהן לבין איגוד האופניים הבינלאומי? ואם היה קשר, מה טיבו?