תנועת #me_too (#أنا_أيضاً) צוברת תאוצה ברחבי העולם וגם בעולם הערבי, מדוע איננה מגיעה גם לסוריה? כמאל שאהין, כתב באתר הלבנוני "א-ספיר אל-ערבי", מנסה להתמודד עם השאלה במאמר שפורסם בדצמבר 2019, ומציג סיבות שונות לתופעה. חלקן קשורות לעובדה שסוריה נתונה בסכסוך מדמם, אשר לו השפעה מכרעת על מספר ההטרדות, וגם על היכולת של נשים להתלונן. מצד שני, שאהין מדגיש כי התופעה קודמת לסכסוך, וסיבותיה נטועות עמוק בחברה הסורית.

מאז תחילתו של קמפיין #me_too דיווחו עשרות מיליוני נשים על הטרדות מיניות, ואילו בסוריה ניתן לספור אותן על אצבעות יד אחת. זאת למרות שלפי סקר שנערך במדינה, אחת מתוך אחת עברה הטרדה מינית בחייה. בעוד נשות העולם, ובתוכו העולם הערבי, פיתחו מודעות ליכולתן של הרשתות החברתיות לגייס דעת קהל ותמיכה בסוגיות איתן הן מתמודדות, הפמיניסטיות הסוריות כמעט ולא עושות שימוש בפלטפורמות אלו. בקרב הפליטות הסוריות במדינות המקלט ובמחנות הפליטים שמחוץ למדינה, דווקא נעשה שימוש בפלטפורמות המדיה על מנת לחשוף תופעות של הטרדה מינית,  אך הדבר לא מחלחל לתוך סוריה.

רבות נכתב על הקשר בין האינטרנט בכלל ופייסבוק בפרט, לבין המהפכה הסורית, אשר יש המכנים אותה "מלחמת המדיה החברתית הראשונה". האביב הערבי כבר הוכיח את הפוטנציאל של המדיה החברתית, אולם מלחמת האזרחים בסוריה היתה הסכסוך הראשון שנחשף לעולם במלואו באמצעות הרשת. האינטרנט ואיתו פלטפורמות המדיה החברתית, הגיעו לסוריה ממש במקביל לתחילתה של תנועת המחאה העממית במדינה, במרץ 2011. עד אז היו פייסבוק, טוויטר ויוטיוב חסומים על ידי השלטון. מיד עם פתיחתן, בפברואר 2011, קיבל השימוש בהן מימדים חסרי תקדים. פייסבוק הפכה עד מהרה לפלטפורמה הנפוצה ביותר בסוריה.

הופעתן הפתאומית של פלטפורמות הרשת אפשרה סוג נוסף של הטרדות, כמו הפצת תמונות וסרטונים, ובחסות האנונימיות גם שיח אלים שלעתים מגיע אף לאיומים ברצח. איומים כאלה מופנים לעתים קרובות כלפי נשים סוריות פמיניסטיות, שכותבות ברשת על הפרות זכויות אדם ובעיקר על אלימות כלפי נשים. פעילה למען זכויות נשים ספגה איומים על חייה כאשר חשפה סיפורים על אלימות כלפי נשים בבתי הכלא הממשלתיים, וגם כאשר התייחסה למציאות הקשה איתה מתמודדות נשים באזורים הנשלטים על ידי האופוזיציה החמושה. כלומר, האיומים יכולים להגיע מכל צדדי הסכסוך. הפחד מאיומים על חייהן הוא אחת הסיבות לכך שנשים אינן ממהרות לחשוף הטרדות שהן או אחרות חוו.

סיבה נוספת לכך שנשים לא מתלוננות היא הסכסוך עצמו, אשר פילג את העם הסורי באופן קיצוני. הסורים היום כל-כך מפולגים ביניהם, כותב שאהין, עד שהדבר היחיד המחבר ביניהם הוא "המכבוס" (תבשיל חצילים מסורתי). אין פלא אם כך שעיקר השימוש במדיה החברתית מוקדש ליריבויות פוליטיות. הנשים, כמו כל מי שמנסה להעלות סוגיה חברתית, סופגות ביקורת על עצם העזתן להציף דברים שאינם קשורים "לחיים עצמם". בנוסף, במהלך השנים נעשו ניסיונות בקרב הצדדים המסוכסכים להאשים את יריביהם בעבירות מין שונות. המקרים שנחשפו אולי התרחשו במציאות, אבל העלאתם לרשת נעשתה באופן ציני על מנת לקדם מטרות פוליטיות.

אבתיסאם אחמד, פעילה קהילתית ממחוז חומס, מוסיפה הסברים משלה. מלחמת האזרחים המתמשכת גרמה לכך שכל הגברים במדינה מעורבים בלחימה בצורה כזו או אחרת, ולא נותר מי שיעסוק בעריכת דין או בהגנה על זכויות האזרחים. הידלדלות הפעילים בעמותות וארגוני החברה האזרחית הביאה לירידה באפשרות של נשים לזכות בהגנה ולקדם את זכויותיהן.

הדבר בולט עוד יותר כשמדובר במדינות המקלט, שם תופעת ההטרדה נפוצה אף יותר. לעיתים קרובות נאלצות הנשים לשתוק, מכיוון שאינן מכירות את חוקי המדינה בה הן נמצאות, ומכיוון שאין להן מערכת תמיכה. אחמד מאשימה את הממשל הסורי ביחס מחפיר כלפי הפליטים הסורים ובהתנערות מהם, מה שמרע את מצבם במדינות המקלט ובמחנות הפליטים ופוגע במיוחד בנשים.

הסיבה השניה שמונה אחמד, שאיננה קשורה למלחמה, היא מערכת הלחצים המופעלת מצד בני הזוג של נשים שחוו הטרדה. רבות מהנשים חוששות שאם ייחשפו, בן זוגן יפגע בהן, בין אם הוא עצמו המטריד או אדם אחר.

האופי האלים והבלתי דמוקרטי של המשטר ומנגנוני הבטחון הסורים, שהיה ידוע עוד לפני המלחמה, מרתיע גם הוא מפני הגשת תלונה על הטרדות מיניות, ובכלל מפני פנייה אל הרשויות. נוסף על כך, כל המנגנון השלטוני מורכב מגברים, מה שמקשה עוד יותר על נשים לפנות אליהם. נשים וילדים שעוברים הטרדה יודעים שברגע שיתלוננו הם יהיו אלה שיואשמו, וקיים גם חשש שיוטל עליהם חרם מצד החברה, ואפילו המשפחה הקרובה.

בסוריה אין כל הגדרה בחוק של הטרדה מינית, והיא אינה מהווה עבירה פלילית. הסעיף היחיד בחוק שמתייחס באיזשהו אופן לנושא הוא סעיף 506 אשר קובע כי "כל מי שתקף או הטריד מינית קטין שלא הגיע לגיל 15 או ילדה או אישה שגילם יותר מ-15, דינו מאסר, בין יום לשלושה ימים, או קנס, שלא יעלה על שבעים וחמש לירות, או שניהם". עונש זה לא יכול להוות שום הרתעה. למרות שסוריה אשררה את אמנת CEDAW – האמנה למיגור האפליה כלפי נשים, המחוקק הסורי לא עשה כל צעד ליישום הוראות האמנה. המשמעות היא שידי אלה שנלחמים כנגד התופעה המכוערת הזאת בסוריה, נותרות כבולות.

שאהין כותב על נושא קשה ורגיש, לא רק בחברה הסורית ובעולם הערבי אלא בכלל. הכותרת ותחילת המאמר יכולים להקרא כסוג של האשמת הקורבן, מאוד קל בתור גבר לומר "למה אתן לא מתלוננות?". אך במהלך המאמר הכותב מסביר ברגישות את המצב המורכב שנשים בסוריה נמצאות בו, וניכר כי  למרות שהוא מאמין גדול בשימוש בפלטפורמות המדיה החברתית על מנת ליצור שינוי בנושא ההטרדות (גם זה איננו דבר מובן מאליו לכותבים גברים, גם במערב), הוא גם מבין למצבן של הנשים הסוריות ולא שופט אותן, והביקורת שלו דווקא מופנית לחברה הגברית ולשלטון. כנראה שהוא אינו כותב מתוך סוריה, בה הצנזורה ורדיפת כל מי שמעביר ביקורת על השלטון היא מהחמורות בעולם.

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>