חוק חופש המידע הוא כלי ראשון במעלה עבור כל עיתונאי חוקר שרוצה להשיג מידע מהימן מתוך רשויות ציבוריות. אבל כדי לנצל אותו ביעילות צריך להתמקצע. הזכות לקבל מידע באמצעות שימוש בחוק אמנם שרירה וקיימת, אך עיתונאים שהשתפשפו בהגשת בקשות חופש מידע כבר יודעים שכדי לממש את הזכות הזאת יש צורך בסבלנות ובדבקות במטרה – ולא יזיק גם ידע משפטי, או לפחות סיוע.

בטור הזה ננסה לחלוק מעט מהידע שצברנו בתנועה לחופש המידע – לגבי עצם הזכות למידע, אבל בעיקר על הדרך להשיגו, שעלולה להיות ארוכה ומפותלת.

חוק חופש המידע הישראלי נמצא איתנו כבר למעלה מ-21 שנה, אבל נדמה שרק בשנים האחרונות הוא קיבל מקום קבוע בארגז הכלים העיתונאי. בבסיס החוק עומדת התפיסה שלפיה המידע שנוצר ברשויות הציבוריות שייך לציבור – וככזה, לציבור יש זכות לקבלו.

בסיוע פסיקות פורצות דרך ושינויי תפיסה ברשויות השונות, מה שפעם היה זכות צרה ומוגבלת הלך והתרחב לאורך השנים. ואולם, במקביל להגברת השקיפות – רשויות החלו לספק הסברים מורכבים יותר ויותר לסירובן למסור מידע. אל מול גופים שאימצו את השקיפות כמדיניות, גופים אחרים עדיין מדשדשים באזורים עכורים – בעיקר בשלטון המקומי.

אחת הטעויות הנפוצות בעת הגשת בקשות חופש מידע היא ניסוחים שמזכירים בקשות תגובה עיתונאיות. בקשות חופש מידע עדיף לא לפתוח ב"מדוע", "למה", "האם" וכדומה

כשניגשים לבקש מידע מרשות ציבורית צריך לקחת בחשבון שתי משוכות ראשוניות: ראשית, יש לוודא שהחוק חל על הרשות שאליה מתכוונים לפנות (המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית, למשל, לא כלולים ברשימה). שנית, המידע המבוקש צריך להיות קיים ברשות שאליה פונים; צריך להיות לו עותק ממשי, מודפס או ממוחשב (אגב, זה לא חייב להיות מסמך כתוב – ניתן לבקש גם תיעוד אודיו-ויזואלי, למשל). את הממונה הספציפי שאליו יש לפנות ניתן לאתר באתר האינטרנט של הרשות שאליה פונים, או במאגר של היחידה הממשלתית לחופש המידע.

אחת הטעויות הנפוצות בבקשות חופש מידע היא ניסוחים שמזכירים בקשות תגובה עיתונאיות. בקשות חופש מידע עדיף לא לפתוח ב"מדוע", "למה", "האם" וכדומה. שאלות כאלה עלולות לגרום לרשות להערים קשיים (ועלויות) על העברת המידע. רשויות עשויות לטעון שכדי להשיב על שאלות כאלה יש להקצות משאבים לא רק לאיסוף המידע, אלא גם לעיבודו. כשמבקשים מסמך שקיים ברשות, לא אמורים להיות קשיים כאלה: הממונה יכול פשוט לשלוח אותו.

בנוסף, שאלות כאלה, "עיתונאיות", עלולות להניב מידע דל יחסית. אחד ההבדלים בין בקשת חופש מידע לשאילתא שמפנים לדוברוּת הוא שבבקשת חופש מידע נהוג לבקש מסמכים, נתונים ותיעוד מקורי. מידע בצורתו הגולמית, לפני שעבר ריכוך, צנזוּר וסחרור במערכת העיכול הדוברותית. יש הבדל מהותי בין הצגת שאלה בסגנון "כמה עלה להקים את הבניין", למשל, ובין בקשת פירוט ההוצאות המלא של פרויקט הבנייה – שמאפשר לנתח את העלות לפי סעיפים וספקים.

לעתים, לרשות יהיה קל יותר לחלוק דווקא את המידע המפורט, כפי שהוא שמור אצלה, משום שמסירתו לא כרוכה בעיבוד הנתונים לכדי תשובה הרמטית לשאלה שאיש ברשות מעולם לא תכנן להישאל. ומן הצד השני, לפעמים דווקא הפירוט הרב עשוי לתמוך בסירוב של הרשות למסור את המידע – למשל, אם נכלל בו מידע פרטי על אדם מסוים.

דחו אתכם? אפשר לעתור

הזכות לקבלת מידע אינה זכות מוחלטת, וכמו כל כלל יש לה חריגים רבים: פרטיות, ביטחון, מניעת פגיעה בתפקוד התקין של הרשות, הקצאת משאבים בלתי סבירה ועוד. ואולם, חשוב להדגיש: סירוב של רשות למסור מידע כלשהו אינו סוף פסוק. בשונה מפנייה לדובר – שלעתים פשוט מגיב ב"אין תגובה" – כשממונה על יישום הוראות חוק חופש המידע ברשות מסוימת מסרב למסור מידע, עליו לספק הסבר מפורט, ולציין על-פי איזה סעיף בחוק נדחית הבקשה.

סירוב של רשות למסור מידע כלשהו אינו סוף פסוק. בשונה מפנייה לדובר – שלעתים פשוט מגיב ב"אין תגובה" – כשממונה על יישום הוראות חוק חופש המידע ברשות מסוימת מסרב למסור מידע, עליו לספק הסבר מפורט

אם הסירוב לא משכנע, מגישי הבקשה יכולים לעתור לבית-המשפט. הפנייה לערכאות משנה את מאזן הכוחות בין הרשות לאזרח או העיתונאי – ובהתאם, לאורך שנות קיומו של החוק הפכו בתי-המשפט לשחקנים מרכזיים בקידום חופש המידע.

יחד עם זאת, בכל מה שקשור לעמידה בדרישות החוק או סוגיית המועדים למתן מענה (שמפורטים בחוק), בתי-המשפט סבלניים מדי כלפי הרשויות – ובשנים האחרונות מסתמן שינוי שלילי בגישתם כלפי עותרים. כך, בין היתר, בתי-משפט מורים לעותרים לשלם הוצאות משפט גבוהות – תופעה שלא היתה קיימת בעבר. לכן, לפני שעותרים לבית-המשפט כדאי להתייעץ עם גופים שצברו ותק וידע בעתירות כאלה, או לפחות עם עורך-דין בעל ניסיון בתחום חופש המידע.

נקודה נוספת שראוי להזכיר בהקשר זה נוגעת לאופן שבו הרשויות השונות מפנימות את פסיקות בתי-המשפט. לא פעם, גופים ממשלתיים אינם רואים בהחלטת בית-משפט עמדה עקרונית שיש לאמץ וליישם.

לעתים, גם אם בית-משפט הורה לגוף כלשהו למסור מידע – והמידע אכן נמסר – פנייה חוזרת לאותו גוף כדי לקבל מידע דומה תיענה בסירוב. כך קרה, למשל, בסוגיית נתוני מבחני המיצ"ב, שמלווה את התנועה לחופש המידע כבר קרוב לעשור. למרות פסיקה ברורה של בית-המשפט העליון, משרד החינוך החליט לא לפרסם את התוצאות בשנתיים האחרונות.

מקרה דומה הוא סוגיית רישומי השיחות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשלדון אדלסון ועמוס רגב: למרות פסיקת בית-המשפט העליון בנושא, שהיתה לטובת העיתונאי רביב דרוקר, בבית-המשפט המחוזי בירושלים עדיין תלוי ועומד תיק שבו התבקש נתניהו למסור מידע דומה שמתייחס לשנים אחרות. התירוץ לסירוב, במקרה זה, הוא הקצאת משאבים בלתי סבירה.

משמעות הדבר היא שכשהרשות לא רוצה לחשוף מידע שבעבר כבר אולצה למסור – מבקשי המידע ככל הנראה יצטרכו לשוב לבית-המשפט. בענייני חופש מידע, רשויות המדינה אינן מתייחסות להכרעות בית-המשפט העליון בחרדת קודש, וממשיכות לבחון כל בקשה לגופה.

חשיבותו של שיח מבוסס עובדות

השימוש בבקשות חופש מידע יכול לשמש גם לאימות, הרחבה ו"הלבנה" של מידע שמתקבל ממקורות. למקורות עיתונאיים יש לא פעם אינטרסים והתניות בנוגע לאופן פרסום המידע שהם מספקים. במקרים מסוימים, הם גם עשויים להעביר לעיתונאים מידע חלקי או מטעה באופן שישרת אותם. השימוש בבקשות חופש מידע מאפשר לעקוף את המכשולים הללו, ולקבל מידע מקיף יותר, ונקי יותר מאינטרסים.

השימוש בבקשות חופש מידע יכול לשמש גם לאימות, הרחבה ו"הלבנה" של מידע שמתקבל ממקורות. למקורות עיתונאיים יש לא פעם אינטרסים והתניות בנוגע לאופן פרסום המידע שהם מספקים. השימוש בבקשות חופש מידע מאפשר לעקוף את המכשול הזה ולקבל מידע מקיף יותר, ונקי יותר מאינטרסים

עיתונאים לא אוהבים לחלוק מקורות, ובצדק. לעתים קרובות, מקורות מעבירים לעיתונאים מידע תוך התחייבות לא לחשוף אותם. אחת ההשלכות של השימוש במקורות חסויים היא שהמידע הגולמי שעיתונאי אחד מתבסס עליו נשאר אצלו, ואצלו בלבד. עיתונאים אחרים יתקשו לבסס עליו עבודה עצמאית. השימוש בחוק חופש המידע מסיר את המשוכה הזאת: משום שהמידע נמסר בדרך רשמית, אין כמעט מגבלות על העברתו הלאה או חשיפתו לציבור הרחב בצורתו הגולמית. בכך, הוא מעודד דיון ציבורי מבוסס עובדות.

ברמת המאקרו, חופש המידע מאפשר את קיומם של מיזמים דוגמת "מידע לעם", אתר עצמאי שמרכז בתוכו מאגר ידע ענק שנאסף על-ידי ארגוני חברה אזרחית ופעילים בתחום (בהם גם התנועה לחופש המידע ו"העין השביעית") – לשימוש כלל הציבור, לרבות ציבור העיתונאים.

ברמת המיקרו, הגישה למידע ולנתונים הציבוריים מאפשרת לקחת את הדיון הציבורי ממחוזות התחושה וההשערה למחוזות מבוססים יותר. אחת הדוגמאות הטובות היא נתוני הפשיעה של משטרת ישראל, שנמסרו פעמים רבות בעקבות בקשות שהגישה התנועה לחופש המידע.

בעזרת הנתונים הללו ניתן היה לבחון בעיניים ביקורתיות טענות שונות שקיבלו מקום בתקשורת – מהצהרה מתוקשרת של היחצן רני רהב על כך שראש מועצת סביון הפך את היישוב להארלם, ועד דיווחים על אונס שאירע בפתח-תקווה שהובילו לקביעות בדבר זינוק בהיקף הפשיעה בעיר. בשני המקרים, הנתונים לימדו שלא חלה עלייה חריגה בפשיעה.

בימים אלו עמלה התנועה על בניית מפת פשיעה של ישראל, שתהיה זמינה לכל אחד ותציג חתכים מורכבים של נתונים אלה. בינתיים, המידע הגולמי זמין באתר "מידע לעם".

עוד דוגמה, אחרונה, לכוחו של חופש המידע: הסדר הטיעון שנחתם עם שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה. עסקת הטיעון שבמסגרתה הודתה נתניהו בעבירה של "קבלת דבר בתחבולה או ניצול מכוון של טעות הזולת" עוררה ביקורת נוקבת מימין (אישום מיותר, עבירה זניחה) ומשמאל (הנחת סלב). התנועה לחופש המידע, יחד עם כתב "גלובס" חן מענית, הגישה בקשת חופש מידע שנועדה לבדוק עד כמה מדובר באישום חריג. המידע שהתקבל ממשרד המשפטים סיפק פרספקטיבה אמפירית על היסטוריית האישומים בעבירה הזו.

כל שיח, בוודאי כזה שעוסק בשוויון בפני החוק ובהרשעה פלילית של אשת ראש הממשלה, ראוי שיתבסס על נתונים אמינים ומפורטים. בזכות חוק חופש המידע, זהו לא אידיאל תלוש אלא אפשרות ממשית שפתוחה בפני כל עיתונאי ואזרח.

עו"ד רחלי אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע. גיא זומר הוא פעיל שקיפות, ועד לאחרונה חבר צוות בתנועה לחופש המידע