הוא הזדקן בפרינט. בן ארבעים ומשהו, מדחיק את הסיפרה המדויקת כמו זיכרון של הסרת נקודה בלייזר מהזין. שכיר מאז ומתמיד. בשנה האחרונה עורך ארבעה ימים בשבוע במוסף, יום אחד נותן משמרת בדסק. זה היה הסידור שהונחת עליו בסבב פיטורים האחרון. כמו במחנה כפייה, התנגדות לא באמת היתה אופציה. בלב הוא קילל. קללות שבכלל לא ידע שהוא יודע, ברומנית של אמא. והנה, עכשיו הוא כאן, מקבל הוראות מראש הדסק – ילד שעל הלחי שלו צומחות עדיין שיערות במקום זיפים – ובולע רוק מהול בטעם גולואז. פנטזיות רצחניות מסוות עצמן במקום לא ממש מוסתר בתודעה. החיים, אפוא.

לא תמיד זה היה ככה. הוא נזכר לאחרונה יותר ויותר בפגישה שהיתה לו כמה ימים לפני שהשתחרר, בקפה תם. כל עיתון עברי שכיבד את עצמו נלחם אז על שירותיו של בוגר גל"צ הזה, מגוחך ככל שזה נשמע עכשיו. אסתרון הגיע לישורת האחרונה בקפה עם העתק של חוזה: הסכום היה גבוה ב-3,500 שקל ממה שהעריך ערב לפני כן בינו לבין עצמו. הוא היה באופוריה. באיזשהו שלב גם טיפה רעד. בדרך חזרה לדירה השכורה עם שלושת השותפים ברחוב הלסינקי (270 דולר לחודש), התפרע וקנה שלושה דיסקים בפיקדילי. צחוק הגורל הוא שהתפקיד שסגר עליו, עורך במוסף השבועי, הוא בדיוק התפקיד שסוגר עליו היום. צחוק מהסוג שגורם לך לבכות.

כעבור שמונה חודשים "חדשות" נסגר. האמת, זה בא לו טוב. נסע לשנה ללונדון. הסגירה היתה מטבע החמישה שקלים במנגנון עגלות הסופר שעוזר לנעול את העניין. עובדים שפוטרו שרפו צמיגים; הוא חייג מספרים בני שתיים-עשרה ספרות כדי להשיג משרדי כרטיסים בקמדן.

ברור: יש יותר משמץ של מבוכה בזיכרונות הללו. בטח ברגעים אלה, כשהילד בדסק, שאז עוד בכלל לא נולד, גוער בו שימצא תמונת אילוסטרציה טובה יותר בגטי. היש אילוסטרציה טובה מזו לערך "השפלה"? לפחות, הוא אומר לעצמו, תמיד תהיה לו המוזיקה. זה הזרם הבטוח והמתמיד, אבל גם השוצף, מתחת לחייו. ברני סאמנר וג'וני מאר בהופעה ההיא בלונדון. ניל טננט מתארח בהדרן. 2,000 מילה למקומון, פלוס ראיון בבק סטייג' עם המנהלת שלהם. בשלב מסוים היה משוכנע שפלרטטה איתו.

והיום, היום הילדים הורגים אותו. לא מפסיקים לריב, להתלונן, לזיין בשכל. אמנים בתחומם. אבל כל המתואר לעיל הוא בגדר שגרה. כרגע נראה שהם צועדים בעיניים פקוחות לתוך מצב חירום. "בר מצווה": שתי המלים בעלות מקדם החרדה הגבוה ביותר בשפה, בימים אלה. הבן נעול על טיול אתרי כדורגל בארגנטינה ובברזיל, המצאה שטנית של החברה הגיאוגרפית, ולא נראה שאפשר יהיה לנטרל את זה. גם הסבים כבר הבהירו שזה גדול עליהם. איך נראית אילוסטרציה של קריסה כלכלית, תהה.

ברגעים כאלה הוא מקלל שירש שליש דירה ברובע לב העיר, שהפך בינתיים לשכונת יוקרה לכל דבר ועניין, עם ילדים קקות שבוחרים עבור ההורים שלהם את הג'יפ שיקנו. אין ספק, הדבר החכם יהיה למכור, עכשיו כשהיא בפיק, לפני שמתחילים לעוף פה טילים מאיראן, או לחילופין לפני שקו הים מעלים את תל אביב – מה שיבוא קודם – ולממן ככה את הטיול, ועל הדרך גם את שנות הפנסיה כולן. אבל אם היתה לו היכולת להניע משהו בחייו, אולי לא היה מדפדף עכשיו בגטי אימג'ס כאילו זה ארכיון הספרייה הלאומית הבריטית, והוא – קרל מרקס.

התחנה הבאה בשדרת המחשבות הזאת – שבחודשים האחרונים נחרשת כאמור שוב ושוב. ושוב – היא חמוטל. חברה שעבדה איתו כעורכת באחד המוספים לפני עשור ומחצֶה, עזבה, התחילה לכתוב רומאנים ומאז זכתה בשתי מועמדויות בספיר. בזמנו, לא דילגו על צהריים אחד ביחד. היום הם מתקשקשים מדי פעם על אלבומי אינדי חדשים, כולל ההבטחה הנצחית-רק-כשם-שהיא-ריקה לנסוע יחד עם המשפחות לפרימוורה, אבל קשה לפספס את התהום ביניהם. כבר זמן-מה שהוא חושד שהיא ממשיכה להיפגש איתו – "הרבעונית בנחמה", הם קוראים לזה – רק כדי לשמר קשר עם קיום מסוג שנעלם מחייה, אבל הכרחי לכתיבה שלה, על אליטות שוקעות.

עד לפני כמה שנים, היתה מנסה לשכנע אותו להתפטר לאלתר. לא היה לה ספק קל שבקלים שזה מה שהוא צריך. "כל זמן שאתה כלוא במערכות האלה, הניאון מסנוור את שדה הראייה שלך", היתה אומרת, "רק כשתעזוב אותן, תתחיל סוף סוף לראות אופק". אבל הפרדוקס הזה – לוותר על עבודה, פרנסה, עמדה, רק כדי לזכות בהן מחדש בסיבוב הבא, אחרי לא-ברור-מה, ויותר מזה, לא ברור בֶּמה– ממש לא הסתדר לו. לשון המעטה. בשלב כלשהו הפסיקו לדבר על זה. זה קרה אחרי שבאחת מאותן פגישות השיחה התלהטה, והיא מצאה את עצמה מטיחה בו שיפסיק לחיות את דרמת הילד המחונן שלו, רק בגלל שבגיל 17 חבורה של עשרה יוצמחים שישבה איתו רבע שעה החליטה לקבל אותו לגל"צ על סמך ידיעתו מי היה זרח ורהפטיג. "תתחיל להסתכל סביב", אמרה, "בתור מי שלא היה לו רעיון אחד מעניין במיליניום הזה, זה די מפליא שאתה בונה את החיים שלך סביב מלים וטקסטים. ככה זה גם נראה". הוא רוצץ את בקבוק השליש גולדסטאר שלו על הרצפה וברח משם, משוכנע שעד שיגיע הביתה, ימתינו לו שוטרים בכניסה. איש לא היה שם.

אחרי קיפאון של כמה חודשים, הם חזרו לדבר – שיחות של אנשי פרופסיה הבוחנים את התוצרת האחרונה בענף – אבל השבר שנסדק אז, התרחב מדי רבעון.

גם לו היה חלום לכתוב רומן, זה מה שעיתונאים עושים. לפחות עשו. זה, הרי, המסלול. אלוהים יודע שהנתיב המקביל, של ניהול, נחסם, גם אם אף פעם לא באמת יכול היה להסביר לעצמו מדוע. אבל חמוטל צדקה: המחשבה שיברא עולם מתוך גבולות תודעתו הצרים היא אווילית, בטח ובטח אחרי כל השנים האלה, שבהן היא שרויה תחת מצור. או יותר מדויק: נמצאת בהסגר מרצון. במובן הזה, אולי הנסיעה לאתרי הכדורגל דווקא תעשה לו טוב. פיקניק למרגלות המראקנה. קונפטי בשכונת בוקה. חוויות חדשות. לדלילו זה עבד. כשיחזרו, יתפנו לפרויקט מעבר הדירה. יכולים להשיג עליה אפילו חמש, שזה 1.66 מיליון ישר לכיס.

הו, סוף סוף. התמונה המתאימה נמצאה. המשבר הסתיים. בחזרה לחיים.