עיראק, המדינה הערבית הראשונה שחנכה שידורי טלוויזיה, איבדה את המורשת ההיסטורית שאלו יצרו בפרשה שטרם פוענחה. ארכיון הרדיו והטלוויזיה העיראקי הוקם ב-1956 ונצר בתוכו את ההיסטוריה של עיראק המודרנית - תרבות, אמנות ומוזיקה. ב-2003, בתוהו ובוהו ששרר לאחר הפלת משטר סדאם חוסיין, נפל גם הארכיון קורבן למסע ביזה והצתה שנמשך חמישה ימים.

מוסטפא סעדון, פובליציסט ומייסד המרכז לזכויות אדם בעיראק, פרסם באתר "אל-ערבי אל-ג'דיד" מאמר ובו ביקש לשפוך אור על הפרשה. לבד מארכיון הרדיו והטלוויזיה נבזזו באותה עת גם ארכיון מנהלת הקולנוע והתיאטרון, הארכיון הצבאי ושני העיתונים הממשלתיים "א-ת'ורה" ו"אל-ג'ומהוריה".

סעדון ראיין עיתונאים וגורמי תקשורת בכירים בעיראק שהביעו את כאבם על אובדן החומרים הנדירים. העיתונאי עלי עבד אל-אמיר עג'אם, שהשתתף בוועדה שחקרה את המאורעות, מאמין כי לא ניתן לפצות על שאבד ומצר בפרט על אובדנן של כ-5,000 קלטות מוזיקה מהארכיון. "מה שנגנב מאתנו הוא היופי", אמר עג'אם.

"גורמים פרטיים שודדים בנקים ומוזיאונים, אבל אלה חשבו על ארכיון הטלוויזיה והרדיו העיראקי"

אמין נאצר, מנהל פרויקט התיעוד בעל-פה במרכז אומם, ארגון גרמני-לבנוני העוסק בתיעוד ובשימור של מסמכים היסטוריים ויצירות אמנות, ייחס את הביזה לגורמי כוח פוליטיים במדינה שחתרו לשים את ידם על הארכיונים: "גורמים פרטיים שודדים בנקים ומוזיאונים, אבל אלה חשבו על ארכיון הטלוויזיה והרדיו העיראקי". אנשי תקשורת אחרים בעיראק משוכנעים גם הם כי ביזת הארכיון היתה מבצע מאורגן ושיטתי.

לאחר המאורעות הוקמה ועדת חקירה שהורכבה מעיתונאים ומאנשי תקשורת עיראקיים. לידי הוועדה הגיע מידע שלפיו חלק מחומרי הארכיון נמצאים במחסן בכתובת מסויימת, אולם כשהגיעו לשם מצאו אותו נטוש. עג'אם משוכנע כי המידע היה כוזב ונועד להטעות את החוקרים. אנשי תקשורת אחרים ראו ברחובות בגדאד זמן קצר לאחר הביזה קלטות של סדרות ותוכניות טלוויזיה, קטעי וידיאו של סדאם חוסיין ומשפחתו וקלטות שירים - נמכרות על ידי אזרחים שלא הבינו את ערכן.

עיתונאי ערבי שנשלח לסקר את הפלישה האמריקאית לעיראק, וביקש להישאר בעילום שם, אף סיפר שקנה קלטות גנובות במחירי רצפה ומכר אותן ביוקר לחברות ולסוכנויות מחוץ לעיראק.

עלי א-שלאה, דירקטור ברשת התקשורת העיראקית, אמר לסעדון כי פרשת הארכיון הושתקה. הוא הוסיף כי הרשת מחזיקה בחלק מתכולת הארכיון אך אינה מעוניינת למכור אותה לערוצים אחרים, שכן הדבר הוא בבחינת "הברחה". עם זאת, ערוצים עיראקיים וערביים משדרים תוכניות, סדרות וחומרים ארכיוניים שהיו בארכיון הגנוב.

כותרות הכתבה באתר "אל-ערבי אל-ג'דיד" (צילום מסך)

סוגיית הכנופיות המאורגנות מטופלת בכתבה בזהירות, ורוב המרואיינים מסתפקים ברמזים. אולם אחד מהם, זיאד אל-עג'יל, המכהן כיו"ר המרכז העיראקי לחופש העיתונות, משוכנע כי "יש בכירים בעיראק שיודעים היטב היכן נמצא הארכיון כעת. בכל פעם שקבוצה של מומחים ביקשה לפתוח את התיק היא נתקלה בהתעלמות ובדחייה". אל-עג'יל הוסיף כי "סוחרים ואנשי הפקה גנבו חלקים מהארכיון ומכרו אותו שוב למדינה דרך ערוצים רשמיים".

העיתונאי עמאד אל-רורבאווי מזכיר כי בניין רשות הרדיו והטלוויזיה גם הוצת לאחר שנבזז, והוא סבור כי האחראים לכך עשו זאת ממניעים פוליטיים ובאופן מכוון. העיתונאים אינם מסבירים כיצד השיגו את המידע שבאמתחתם ומה מידת מהימנותו.

בכתבה מעלה סעדון אפשרויות שונות לגבי זהותן של הכנופיות שארגנו את הביזה ולגבי גורלו של הארכיון, שחלק מתכניו הגנובים נמכרו בעיראק ומחוצה לה. דומה כי מרואיינים רבים יודעים מיהם החשודים העיקריים ומפנים אצבע מאשימה כלפי גורמים פוליטיים. אולי מסיבה זו כולם חוששים לחשוף את זהותם. זו אולי גם הסיבה לכך שכולם מסכימים כי החקירה הייתה לכל הפחות חובבנית, כי הפרשה הושתקה וכי התיק לא ייפתח בנסיבות הקיימות.

סעדון מסכם את מאמרו בנימה פסימית: "תיק הארכיון האבוד אינו פתור עדיין, ואין תקווה להשיב את אחת מהספריות הערביות הגדולות ביותר של רדיו וטלוויזיה".

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>