דיווח בררני

תומכי ראש הממשלה בנימין נתניהו מרבים לטעון ל"אכיפה בררנית". את ראש הממשלה נתניהו חוקרים, אבל את אלו שהצביעו בעד "חוק 'ישראל היום'" כמו יאיר לפיד וציפי לבני, וקיבלו סיקור מחניף מ"ידיעות אחרונות" לא חוקרים. את איתן כבל אמנם חקרו, אבל לא העמידו לדין. מסקנה: אכיפה בררנית!

(תיקון, 3.11: לפיד לא השתתף בהצבעה על החוק בשל ניגוד עניינים. 10 חברי כנסת מיש-עתיד הצביעו בעד).

ב"ישראל היום", התגלמות התמיכה בנתניהו באמצעים תקשורתיים, הביטוי "אכיפה בררנית" הופיע בשבועיים האחרונים תריסר פעמים, חלקם בעקבות חשיפת תמלילי חקירת כבל בידי כתב "גלובס" אבישי גרינצייג. הנה כמה מהמופעים הבולטים:

"ראינו עד כמה מדובר באכיפה בררנית. נתניהו נחקר בזמן שהפרקליטות והמשטרה סירבו לחקור פוליטיקאים אחרים שעל פני הדברים קיימו יחסים זהים, אם לא בעייתיים יותר, עם אילי הון ותקשורת" (קרולין גליק, 17.10).

"גם אם לא בטוח שיש כאן סיקור חיובי, מצחנת האכיפה הבררנית קשה להימלט"(איתמר פליישמן, 22.10).

"אני לא המינגוויי אבל גם אני מעדיף מלים ותיקות, פשוטות וטובות. ואני צועק אותן שלוש שנים. אכיפה בררנית היא רשע" (אראל סג"ל, 24.10).

"ככל שמתגלים עוד פרטים, מתחוור שהמציאות הפוליטית הנוכחית היא תוצר של אג'נדה מכוונת של אכיפה בררנית זדונית" (יעקב ברדוגו, 26.10).

"תמלילי חקירתו של חבר-הכנסת איתן כבל על קשריו עם נוני מוזס ועל מקור היוזמה להצעת חוק 'ישראל היום', אמורים להדיר שינה מעיני כל אזרח שחשב שאנו חיים במדינה דמוקרטית. הסיבה הכמעט ברורה מאליה היא, שכל אדם ישר אמור להיות מוטרד מאכיפה בררנית" (שמחה רוטמן, 26.10).

"מי שנחשף במצב בעייתי מאוד מבחינה משפטית זהו חבר-הכנסת לשעבר איתן כבל. זה המקרה הקלאסי של 'אכיפה בררנית'. במו פיו הוא מספק חומר על הקשר בין סיקור אוהד שלו ב'ידיעות אחרונות' לבין הפעולה לחקיקת חוק 'ישראל היום'" (אמנון לורד, 27.10).

"לבד מהיותה של אכיפה בררנית עומדת בניגוד מוחלט לעקרון השוויון וליסודות שלטון החוק, פגיעתה קשה ביותר באמון הציבור במערכות אכיפת החוק. למרבה הצער, חזונו של אורוול, 'כולם שווים, אך יש כאלה ששווים יותר', מתגשם לנגד עינינו, יום-יום ושעה-שעה. מדובר במחזה אימים דמוקרטי, רע מכל רע, משחית ומושחת. אי-הפסקתו בעודו באיבו עשויה להיות הרסנית לקיומה של חברה שוחרת צדק ומחפשת אמת, ותוצאותיו מי ישורן" (אביעד הכהן, 27.10).

אמש פרסם כתב חדשות 13 אביעד גליקמן קטעים נוספים מחקירתו של איתן כבל בפרשה המכונה "תיק 2000". תמליל החקירה שפורסם כלל גילוי עיתונאי. לפי כבל, ב"ישראל היום" הציעו לו עסקת שוחד: ותר על קידום "חוק 'ישראל היום'" ותזכה לסיקור מחניף במיוחד. המציעים: מנכ"ל "ישראל היום" (באותה תקופה היה זה אשר בהרב) והעיתונאי לשעבר דן רביב, מקורבו של מייסד ומממן העיתון, שלדון אדלסון.

"שלדון אדלסון היה מוכן לתת לי עולם ומלואו", אמר כבל לחוקריו, כך לפי הידיעה של גליקמן. "ניסו לפתות אותי. הם נפגשו איתי, החבר'ה של שלדון, בעלי 'ישראל היום', המנכ"ל של העיתון, ברח לי השם שלו. הציעו לי שאני אבוא ויכתבו עלי ויהפכו אותי למלך העולם. הם ניסו בכל הכוח, הפעילו עלי לחץ. קמפיין מטורף נגדי בעיתון".

בהמשך הוסיף כבל: "אמרו לי, 'אתה תהיה במקום אחר מבחינת הסיקור' [...] יושב מולי בן אדם ואומר לי, 'תשמע אתה יודע שאם תרד מהחוק אתה יכול להיות במקום אחר לגמרי' [...] רביב אמר לי, 'אם תרד מהחוק, תיפגש עם שלדון, אתה יודע שבסוף רק טוב יצא לך מזה, שלדון יש לו יכולות מאוד גדולות בהרבה מאוד דברים'. כשמסתכלים על ביבי, שיש לו רק טוב מהעובדה שהוא קרוב לשלדון, אז זה עולם ומלואו".

גרסה זו להצעת שוחד, ציין אמש גליקמן בחדשות 13, לא נחקרה כראוי. רביב לא זומן למשטרה להשמיע את עמדתו, ואילו אדלסון כלל לא נשאל על כך בעדותו.

על פניו, נראה כי לפנינו מקרה של אכיפה בררנית. את מוזס חוקרים ומתכוונים להעמיד לדין על הצעת שוחד בדמות הטיית סיקור לטובת ראש הממשלה נתניהו בתמורה לקידום "חוק 'ישראל היום'", ואילו את אדלסון לא חוקרים על הצעת שוחד בדמות הטיית סיקור לטובת ח"כ כבל בתמורה לביטול "חוק 'ישראל היום'". יהיה מי שיטען אפילו כי מדובר במקרה קלאסי של אכיפה בררנית, שהיא, יודע גם מי שאינו ארנסט המינגווי, רשע.

מה חושבים על כך לורד, סג"ל, גליק, פליישמן, רוטמן, הכהן וברדוגו? נכון להבוקר, קוראי "ישראל היום" לא מקבלים על כך תשובה. אף אחד מהדעתנים אינו מפרסם טור לנוכח הגילוי בדבר הצעת השוחד לכאורה מ"ישראל היום" לח"כ כבל. לא זו אף זו, בעיתון (עורך: בועז ביסמוט) כלל לא מדווחים על החשיפה של גליקמן. לא בכפולה הפותחת, ולא במדור הרכילות. הס, דממה. אכיפה בררנית לא גרה כאן יותר.

הנה תשובה אפשרית לתומכי נתניהו שנקלעו למבוכה בעקבות הפרסום של גליקמן: במקרה של מוזס חוקרים כי יש קלטת ובה מתועדת הצעת השוחד. במקרה של אדלסון אין קלטת. זו תשובה מצוינת, כמובן, רק שהיא תשמוט את הקרקע תחת כל הטענות שלהם לאכיפה בררנית מן הכיוון ההפוך.

חכו שהקלטת המלאה תתפרסם

במקביל לפרסום תמליל החקירה של כבל בחדשות 13, בחדשות 12 פרסם גיא פלג קטעים חדשים מחקירתה של שרה נתניהו ב"תיק 4000". נתניהו סיפרה, כך לפי הדיווח, כי לא נתנה הוראות לאיריס אלוביץ' בכל הקשור לסיקור באתר "וואלה", אך בהחלט ביקשה ממנה סיקור טוב יותר. היא אף המליצה לה להתאים את העיתונאים שהם מעסיקים לאידאולוגיה שלהם, הימנית. לצד זאת התבטאה נתניהו בשפה ססגונית, כהרגלה.

כפי שיודע כל מי שהיה במערכת עיתון בשעה שבה משודרות מהדורות החדשות המרכזיות, הטלוויזיה דולקת. העיתונאים, עורכים וכתבים, בודקים האם יש כותרת המצדיקה ידיעת המשך. אתמול צפו בדיווחים על הצעת השוחד מ"ישראל היום" לכבל ועל חקירת שרה נתניהו ב"תיק 4000". האם אחד הפרסומים שווה ידיעת המשך? האם שניהם?

ב"ישראל היום", כאמור, העדיפו להתעלם מהטענות שהציעו שוחד לכבל. גם התמלילים של שרה נתניהו לא עברו את מבחן חמש המ"מים של העיתון (מתאים לנתניהו, מפרגן לנתניהו, מכבד את נתניהו, מסייע לנתניהו, ומעולה לנתניהו).

ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה קצרצרה ונטולת קרדיט עם תמצית האמירות של נתניהו לחוקריה. על הצעת השוחד לכבל לא מתפרסמת מלה. ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה גדולה בכפולה הפותחת, מאת מתן וסרמן, שרובה ככולה מוקדשת לנתניהו. רק בסופה מוזכר בשני משפטים ובאופן כמעט אגבי הפרסום בחדשות 13 על הצעת השוחד לכבל, תוך הדגשת אמירתו של כבל לחוקריו כי לא הרגיש שמנסים לשחדו.

"ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שמדגיש, יחסית, את הדיווח על הצעת השוחד לכאורה לח"כ כבל. בתחתית הכפולה הפותחת מתפרסמת ידיעה קצרה תחת כותרת שהיא ציטוט של כבל: "ב'ישראל היום' אמרו שיעשו אותי מלך העולם". טובה צימוקי מדווחת בשני משפטים על דברי כבל לפי חדשות 13, בלי להשתמש בשורש ש.ח.ד, ובהמשך מקדישה עוד שני משפטים לדברי שרה נתניהו לפי הפרסום בחדשות 12.

"המערכת הפוליטית והתקשורתית שותקת", כותב גיא רולניק בטורו שבפתח "דה-מרקר", המוקדש גם השבוע ל"תיק 2000" ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. "עשרות עורכים ומאות כתבים שמחזיקים בארנק שלהם תעודת עיתונאי? רובם שותקים, אחרים ממלמלים משהו. [...] כשיש ראיות שהארגון הדומיננטי ביותר בתחום שבו הם עובדים פעל כדי לפורר את הערכים הבסיסיים ביותר של המקצוע שלהם – הם מתעלמים. שותקים. אז אולי הפרשה הזאת לא כל-כך חשובה? ואולי אין לנו ראיות מספיקות כדי להתבטא בנושא? אולי זה ההסבר לשתיקה שלהם. ההפך הוא הנכון, כמובן".

ב"ידיעות אחרונות" דווקא יש מי שמדבר. מהפוזיציה, כמובן.

ב"מוסף לשבת" (עורך: אביב הברון) מתפרסם מאמר מאת שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן. במרכזו הטענה כי אם מעמידים את מוזס לדין באשמת הצעת שוחד ב"תיק 2000" יש להעמיד את נתניהו לדין באשמת בקשת שוחד. בכך קלע פרידמן (לראשונה?) לעמדתו של הפרשן המשפטי של "דה-מרקר", עידו באום.

"מוזס נהנה אמנם מעוצמה לא מבוטלת, אך בשיחות בין השניים, פרי יוזמתו של נתניהו, ברור מיהו הצד החזק, וזה לא היה מוזס", כותב פרידמן. "כאשר בעקבות שיחות אלה בוחר היועץ המשפטי להאשים את מוזס בעבירה של הצעת שוחד ולפטור את הצד החזק, נתניהו, מאשמה זו, אפשר לקרוא לזה בלשון המעטה אכיפה בררנית. בשפת יום-יום זה פשוט עולם הפוך".

כמה עמודים קודם לכן מקדישה הפרשנית הפוליטית סימה קדמון חלק נכבד מטורה הקבוע ל"תיק 2000", וליתר דיוק לדרישה של עמיתיה ממנה לפרוש מהעיתון כל עוד המו"ל המשחית והמושחת עומד בראשו. הטור של קדמון כולל את המלים הקשות ביותר שנכתבו עד היום ב"ידיעות אחרונות" נגד מוזס, ולכן ראוי להביאו בהרחבה.

"כאשר התפוצצה פרשת 2000, והתחילו להתפרסם תמלילי השיחות בין ראש הממשלה לעורך האחראי שלי, אמר נוני מוזס לבכירים ב'ידיעות אחרונות': אל תתרגשו מההדלפות. אלו רק חלקי דברים שהוצאו מהקשרם. חכו שהקלטת המלאה תתפרסם ותראו שהייתי בסדר", כותבת קדמון. "קשה לומר שהשבוע, כאשר פִרסם 'המקור' את ההקלטות, נשמנו לרווחה. להפך. הן רק הגבירו את תחושת גועל הנפש והמועקה, כשהדברים נשמעים בקולותיהם שלהם. לשמוע את היוהרה, תחושת הכוח, הבוז והעליונות כלפי אלו שעובדים בשבילך, את הזלזול באנשים טובים, מסורים, את שפת הסחר-מכר שעולה מהשיחות האלה – מעורר תחושה כבדה של סלידה.

"וכן: ברגע הראשון גם את הרצון לעזוב בטריקת דלת. לא לעבוד יותר במקום שבו העורך האחראי מדבר כך על העורך הראשי שלו ועל העיתונאים שלו. שמוכן לסחור בהם תמורת כסף, רק כסף – כפי שהוא בעצמו מעיד. קראתי השבוע מאמרים וציוצים של מיטב הקולגות, שמציעים לעיתונאי 'ידיעות אחרונות' לשים את המפתחות על השולחן. אחד מהם אף הגדיל לעשות וצייץ: אני לא יודע איך נשאר ב'ידיעות' עיתונאי אחד שממשיך לכהן תחת עורך אחראי בשם נוני מוזס".

הערת ביניים: הצייצן הוא נתי טוקר, כתב המדיה של "דה-מרקר".

קדמון, מכל מקום, לא מקבלת את המלצות עמיתיה. לטענתה, "קורים דברים" בכל מערכות התקשורת בישראל. "יש היסטוריה רוויית הון-שלטון ברוב גופי החדשות בארץ מאז ימיה הראשונים של התקשורת הישראלית", היא כותבת ומתחילה למנות דוגמאות, שאינן דומות לשיחת השוחד שהתגלתה, במקרה, בין מוזס לנתניהו.

קדמון מזכירה כי במקרה של התנצלות ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון התפטרו במחאה מנכ"ל חברת החדשות ראודור בנזימן והעורכת הבכירה רות יובל, אך מתלוננת שיתר הבכירים בערוץ לא איימו לעזוב יחד אתם. במקרה של "הארץ-דה-מרקר", הטענה של קדמון מוזרה אף יותר: אף עיתונאי בכיר לא איים לעזוב כשהמו"ל מכר מניות בחברה ל"אוליגרך שמבוקש ברוסיה והשני קונצרן גרמני עם היסטוריה משפחתית מפוקפקת".

ועוד תוהה קדמון איפה היו כתבי "הארץ-דה-מרקר" כשהמו"ל שוקן (יחד עם מוזס, מקפידה לציין קדמון) פעל להחריג את העיתונות הכתובה מחוק המגביל פרסום סיגריות ומוצרי עישון. התשובה: הכתבת הרלבנטית, רוני לינדר, שקיבלה השבוע את פרס סוקולוב, כתבה על כך בזמן אמת ב"דה-מרקר".

"יכול להיות שיש צדק בכך שהמעשה הנכון שלנו היה להתפטר, או ללכת עד הסוף עם הדרישה להשעייתו או להתפטרותו של העורך האחראי", מוסיפה קדמון בהמשך. "את זה היה ראוי לעשות עוד כשגיא פלג פירסם בחדשות 12 את הסטנוגרמות של השיחות בין ראש הממשלה לעורך האחראי שלי. ואני עדיין חושבת שזה מה שמוזס צריך לעשות: הוא זה שצריך להניח את המפתחות, או לפחות להפקיד אותם, עד להחלטת היועץ המשפטי.

"אבל האם יש מישהו שמאמין שאיום בהתפטרות של שניים-שלושה עיתונאים בכירים היה משפיע על תוכניותיו של העורך האחראי? או במלים אחרות: האם אדם שבז ככה לעורכים ולעיתונאים שלו, שמדבר עליהם כאילו היו עושי דברו, שמבטיח (בלי שום כיסוי) 'להזיז את הספינה' של עיתונו בטלפון אחד לעורך הראשי שלו – היה מתרגש מאיומי פיטורים?

"אין דבר שמרגש את מוזס פחות מכך שכמה עיתונאים בכירים שלו יעזבו. בעיניו, אין אף בכיר שעזיבתו תפגע בעיתון. הוא בטוח, אולי בצדק, שתוך יומיים-שלושה הוא יחליף אותם במישהו אחר. איך אני יודעת? גם כי אלה דברים שהוא השמיע לא פעם בפני אנשים, וגם כי הוא כבר עשה את זה. אז במקומי ובמקום ברנע, פלוצקר ושיפר, יביאו עיתונאים אחרים, כי בינינו, מה זה חשוב מי כותב. תראו לו, למוזס, ירידה בתפוצה של איזשהו עיתון רק בגלל שעיתונאי, בכיר ככל שיהיה, עזב.

"את 'הדבר הנכון' כבר עשיתי, כשב-1998 התפטרתי מ'מעריב' כי עופר נמרודי לא אישר לי לפרסם בעיתונו מאמר ובו קריאה להשעייתו. איזו תמימות. האם מישהו מהקולגות עמד מאחורי? אף אחד. סליחה, אחד: משה נגבי ז"ל, הפרשן המשפטי של העיתון. למזלי, מצאתי מקום עבודה אחר. נגבי לא מצא, ונשאר בעיתון. מאז אני יודעת שאין לי מחויבות לאף אחד: לא לעורך שלי, לא למקום העבודה שלי, ובטח לא לקולגות שלי בעיתונים אחרים, שמעולם לא קיבלתי מהם גיבוי או מלה טובה ושעכשיו קוראים לי ולחברי להתפטר.

"המחויבות והאחריות שלי היא רק למקצוע שלי, לאמת שלי ולקוראים שלי. על הקו האדום שלי אני אחליט, לא אף אחד אחר. באחת השיחות אמר מוזס לנתניהו: "אמרתי לך, נחום וסימה... אלה – זה העבודה שלך". או במלים אחרות: עליהם אין לי השפעה, הם שולטים בטקסט, בהם אתה תטפל. אז אולי אנחנו עלי התאנה של העיתון, אלה ש'מלבינים' את האינטרסים של בעל העיתון. אז מה? עדיף שב'ידיעות' לא יהיה גם את זה? האם טוב יותר להיות כמו 'דה-מרקר', שאין בו מאמר כלכלי אחד שחורג מהקו של המייסד-גולה שלו, גיא רולניק?

"אז לא, אני לא מתכוונת להניח את המפתחות רק כי כמה 'קולגות' מעקמים את האף. נמאס מהצבועים, שלא מפסיקים להשליך עלינו אבנים מבתי הזכוכית שלהם".

כבוד ויקר לקדמון על שהתפטרה מ"מעריב" על רקע השחיתות של נמרודי. אחרי שהתפטרה, העיתון שבו כתבה המשיך לשרת את הבעלים המושחת ובהמשך שירת בעלים אחר, מושחת בדרכו. זה לא הופך את המעשה שלה לפחות ראוי.

כבוד ויקר תקבל קדמון, ובכירים אחרים ב"ידיעות אחרונות", אם יתפטרו מ"ידיעות אחרונות" על רקע השחיתות של מוזס. לא, קרוב לוודאי שזה לא ישנה את התנהלותו המושחתת של המו"ל שלהם, אבל זה יהיה המעשה הראוי. את "הדבר הנכון" אפשר גם לעשות יותר מפעם אחת בחיים.

מה יהיה

בחירות. כל הפרשנים הפוליטיים מחזיקים בדעה כי בשבוע האחרון התרחקנו מממשלת אחדות אפשרית והתקרבנו עוד יותר לאפשרות של בחירות שלישיות. תזכורת: לפני הבחירות האחרונות כל הפרשנים הפוליטיים החזיקו בדעה שהסיכוי לבחירות נוספות קלוש וכי יימצא הסדר של הרגע האחרון.

הכרעת מנדלבליט. בכותרת הראשית של "מקור ראשון" כותבות אורלי גולדקלנג ומוריה אסרף-וולברג כי בניגוד לדיווחים ולהערכות הרבות שנשמעו בימים האחרונים, מנדלבליט אינו קרוב להכרעה בתיקי נתניהו, והוא ייקח לעצמו את הזמן הדרוש כדי להכריע בהם כראוי, בלי להתחשב בלוח הזמנים הפוליטי. גם הפרקליטה ליאת בן-ארי טרם הכריעה בדעתה. הדברים נאמרים מפי הגבורה, ללא ציון מקור, גם לא אנונימי.

כחלון. "ב-2021 משה כחלון לא יהיה חבר-בכנסת או בממשלה. כך מבין כל מי שמדבר איתו בתקופה האחרונה", כותב עמית סגל ב"ידיעות אחרונות". "היו"ר של כולנו ז"ל, שהוא שר האוצר זו הקדנציה השלישית ברציפות, יישאר במשרד האוצר כל עוד אין ממשלה, מה שיכול להימשך עמוק אל תוך הקיץ הקרוב. כחלון כמעט נעלם מהמכ"ם הציבורי מאז הבחירות באפריל, ונגוז לגמרי אחרי בחירות ספטמבר. המוטיבציה שלו לחזור לעסוק בפוליטיקה שואפת לאפס. אשתקד הסביר שעדיף להיות עצמאי במפלגה שלו ולא שכיר בליכוד. עושה רושם שבשנה הבאה יגיש מכתב התפטרות".

אותו כחלון מתראיין ליהודה שרוני ב"מעריב", שכותב כבר בפתיחה: "על-פי מיטב שיפוטו הפוליטי – הוא ישמש גם כשר האוצר הבא. כפוליטיקאי משופשף הוא נאמן להמלצתו הפוליטית של אריק שרון, שלפיה העיקר הוא להישאר על הגלגל".

עם זאת, לקראת סיום הראיון שואל אותו שרוני אם יפרוש במקרה שלא ייבחר לשר האוצר. "אני בפוליטיקה כמעט 20 שנה, ויש לי ניסיון בקריאת המפה, ולכן אני מאמין שאקבל את התפקיד", משיב כחלון. "אני לא רוצה להתבטא מעבר לכך, אבל רק אומר שאם לא אקבל את התפקיד, לא אדבק לכיסא ולא אחכה שיערכו לכבודי הלוויה ממלכתית".

FOMO

עשרות אלפי מלים בעיתוני הבוקר מוקדשות להחרמת הטלפונים של דוברי ראש הממשלה בנימין נתניהו במסגרת חקירת הטרדת עד המדינה שלמה פילבר. אם אתם מוצאים עניין בעמדות של כל אחד ואחת מבעלי הדעה, כדאי לכם לרכוש את כל העיתונים ולקרוא אותם.

קרעי טקסטים

מאז הצהיר ד"ר מרדכי קידר, בנאום שנשא בהפגנת התמיכה בראש הממשלה נתניהו, כי יגאל עמיר לא רצח את יצחק רבין, נכנס מחנה נתניהו, ועמו "ישראל היום", למגננה. הבוקר מקדיש העיתון את כל עמוד 7 למאמר מאת עורך הדעות איתן אורקיבי, שאף זוכה להפניה בולטת ותמצות בשער.

אורקיבי מכנה את דברי קידר "תאונה תודעתית", כותב שהן "בושה", דברים "מחליאים למשמע ודוחים" אשר בשל העיתוי הסמוך ליום השנה לרצח רבין הפכו ל"בלתי נסבלים". בהמשך הוא גם מוסיף שדברי קידר הם "טרללת קונספירטיבית".

אורקיבי לא מסתפק בכך ומבקש ללמוד ממקרה קידר על חלקים אחרים בתנועת המחאה שמפגינה נגד "כנופיית שלטון החוק" ובעד נתניהו. "קורה שם משהו לא טוב. תודעתית וסגנונית כאחד", הוא כותב. "שברי אינפורמציה לא בשלים נלקחים כחומרי גלם ליצירת תיאוריות קונספירציה, קרעי טקסטים נתפרים בגסות לתזות מופרזות. כל בדל דיווח לא מאומת מועלה לדרגת הוכחה פורנזית לקיומה של מזימה בממדים היסטוריים. זה קורה בצדדים, אבל חלק לא מבוטל מזה מחלחל למרכז".

המאמר כולו ראוי לקריאה. אולם מי שמתעצל ללחוץ על הקישור, הנה משפטי הסיום: "כשמסמנים אויבים לדמוקרטיה ולחירות, יוצרים לגיטימציה לסילוקם בכל מחיר. אם הנרטיב הוא שממילא מערכת אכיפת החוק מושחתת והיכלי הצדק מזוהמים, אל תתפלאו אם מישהו יבין מזה שאין מה לסמוך עליהם כדי להציל את המדינה. הוא כבר יודע איך נראים ה'רשעים' ואיפה הם גרים. בואו לא נביא אותו אל סף דלתם. הבהרתם את הנקודה שלכם. זה הזמן להעביר את המחאה והביקורת מהכיכרות – לשולחנות הדיונים".

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", לעומת זאת, הטון שונה. אמנון לורד מתאר את קידר כחריג מוחלט בהפגנה. המפגינים בכיכר בעד נתניהו נהנים, לדברי לורד, מ"עליונות מוסרית" על פני כל היתר, ואילו קידר "פשוט פתח את המכנסיים והשתין על הנעל של הרב אלי סדן, או של נואמים רציניים שדיברו לפניו".

בהמשך המוסף משווה אראל סג"ל את קידר לפיתגורס.

לשמר את העקרונות

"גינויים מכל קצוות הקשת נוכח עליהום תקשורתי על הרב אלימלך פירר", זועקת כותרת בשער היומון החרדי "המבשר". הידיעה באה בעקבות גל ביטולים למופע התרמה של עמותת "עזרה למרפא", שהקים ומנהל הרב פירר, זאת אחרי שהתברר כי לבקשת הרב לא ישירו במופע נשים.

מאמר המערכת של העיתון מצטרף למגנים. "המסע הנלוז נגד הרב פירר צורם ומקומם", נכתב בו. "הוא מבקש בסך הכל לשמר את עקרונותיו ואת ערכיו עליהם הוא גדל ועליהם הוא מגדל את דורותיו אחריו [...] אלו הנזעקים כעת על 'הדרה' ועל שוויון, אינם חשים כיצד הם גורמים להדרה של האיש העומד בלוז האירוע, כשבמעשיהם הם כופים עליו באופן תיאורטי להיעדר מהאירוע אותו הוא יוזם, וזה הרי דבר בלתי אפשרי ובלתי הגיוני, כמובן".

בעיתונות החילונית, שהבליטה השבוע את הקריאות לביטול ההשתתפות במופע, יש מי שמבליט כעת את הקריאות שמנגד. "אמנים תומכים ברב פירר", נכתב בכותרת הגג של עמוד 6 ב"ידיעות אחרונות", שמוקדש כולו לנושא. במיטב מסורת העיתון מתפרסמים שני טורים, בעד ונגד (חן ארצי-סרור ושושנה חן), לצד ידיעה חדשותית שמגלה טפח ומכסה טפחיים. במקרה זה, הטפחיים הם חלקו של זמר הבית ובעל הטור שלמה ארצי.

המופע אמור היה להיות כולו מחווה לשיריו של ארצי, ולו היה מתנהל כסדרו אפשר להעריך שידיעה גדולה עם דיוקנו של הזמר, מאת כתב "ידיעות אחרונות" לענייני שלמה ארצי רז שכניק, היתה מוצאת מקום נאה בעמודי החדשות של העיתון. אתמול עוד אפשר היה לראות את ארצי בידיעה שכולה דרישה להוספת זמרות. הבוקר, בידיעה על הדרישה שכנגד, שמו של הזמר מוזכר פעם אחת, ואין תצלום של מי שנקלע כעת לוויכוח נפיץ אשר בוודאי לא יכול להועיל לקריירה שלו.

ב"ישראל היום" מפרסמים טור מאת דוברו של הרב פירר, מנחם גשייד, ולצדו ידיעה התומכת ברב תחת הכותרת "מצדיעים לרב פירר: 'הוא לא מדיר נשים'". בעוד שב"ידיעות אחרונות" מביאים גם הבוקר אמנים הטוענים כי אין מקום להשתתפות במופע של גברים בלבד, ב"ישראל היום" נמנעים מכך, ומשמיעים רק את קולות התומכים ברב.

בעמודי החדשות של "מעריב" ו"הארץ" לא מתייחסים לעניין כלל. באף עיתון לא מוצאים לנכון לדון בצורך במוסד צדקה כמו זה שהקים הרב פירר במדינה שבה אמורה לפעול מערכת בריאות מתוקנת. אגב, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לאשה בת 97 שהמתינה לתורה במיון במשך 27 שעות.

סקר אפרטהייד ב"ממון"

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" (עורכת: איילת להב) מתפרסם הבוקר סקר אפרטהייד, סקר שנערך בקרב יהודים בלבד אף שנועד לבחון עמדות כלפי סוגיה הנוגעת לכלל הציבור בישראל.

תופעת סקרי האפרטהייד היתה נפוצה ביותר בתקשורת הישראלית המרכזית במשך שנים. אולם בתקופה האחרונה, בעקבות קמפיין ביקורתי באתר "העין השביעית" ושינוי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, הסקרים המפלים החלו להיעלם. פה ושם עוד ניתן למצוא ידיעות על ממצאי סקרים ליהודים בלבד שנערכים מטעם גורמים חיצוניים, אך כלי התקשורת עצמם, למעט חריגים, ממעטים להזמין סקרים כאלה ולפרסמם.

הבוקר, כאמור, חוטא "ידיעות אחרונות" בסקר שכזה, המוקדש הפעם לעמדות כלפי שוק הדיור. בידיעה הנלווית לסקר מציין הכתב נמרוד בוסו כי "הסקר לא כלל את האוכלוסייה הערבית, בשל השוני הקיים במאפייני הדיור שלה". אכן, ישנו שוני במאפייני הדיור, אולם אין בכך סיבה מוצדקת להדרתם של אזרחי ישראל הלא-יהודים והתעלמות מדעתם.

ראו נא את שאלות הסקר: "איך אתה מעריך את מדיניות שר האוצר כחלון בתחום הדיור?"; "מה להערכתך יקרה למחירי הדירות בשנה הקרובה?"; "האם לצעירים בישראל יש סיכוי להגיע היום לדירה ללא עזרה מההורים?"; "האם יש להמשיך את תוכנית 'מחיר למשתכן'?"; "האם על הממשלה הבאה לבנות דירות מסובסדות לזוגות צעירים?"; "מה דעתך על תוכנית המתאר הארצית לחיזוק המבנים תמ"א 38?"; "האם יש לחוקק חוק 'שכירות הוגנת' המגביל את היכולת לייקר את דמי השכירות מדי שנה?"; ו"אם לא היו לך מגבלות תקציב, היכן היית רוצה לגור?".

את כולן ראוי היה להפנות גם למדגם מייצג של החברה הערבית בישראל. אמנם, אפשר לצפות כי יהיה פער של ממש בחלק מהתשובות בין משיב יהודי לערבי, אולם הפתרון לכך אינו הדרה והתעלמות מעמדת כחמישית מאוכלוסיית ישראל, אלא הצגת התשובות של יהודים וערבים אלו לצד אלו, תוך עמידה על ההבדלים ומתן הסבר והקשר לפערים.

אם לא די בהדרה ואפליה, ב"ממון" גם מטעים את הקוראים. בגוף הידיעה מצוין כי הסקר נערך בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד, אולם בכותרת המשנה מתייחסים לממצאיו כאל עמדות "הציבור", וכך גם לאורך כל הידיעה.

עוד שתי הערות על סקרים ואפרטהייד

א. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", במדור מאת כתב חדשות 12 עמית סגל, מוזכרים ממצאי סקר אפרטהייד נוסף. הפעם התבקשו יהודים בלבד לחוות דעתם על פרקליטות המדינה, אף כי עבודת הפרקליטות משפיעה גם על החברה הערבית בישראל. בגוף הטקסט מוזכר כי הסקר, שהוזמן על-ידי גורם חיצוני, נערך בקרב יהודים בלבד. למרבה הצער, בליד שמזכיר את הממצאים שוב הושמטה התיבה "היהודי", וכך רוב הקוראים יוטעו לחשוב שממצאי הסקר מייצגים את עמדת "הציבור".

ב. ב"הארץ" התפרסמו השבוע ממצאים של סקר שנערך בקרב יהודים בלבד לקראת "ועידת יהדות ישראל והעולם" של העיתון. מקרה זה שונה, וגבולי. בהחלטות של בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות הובהר כי ישנם מקרים שבהם אין כל בעיה לערוך סקר בקרב אוכלוסייה מסוימת. בשנה שעברה פרסם "הארץ" ממצאים של סקר דומה. כעת, כמו אז, כמה מהשאלות לא ניתן להפנות למי שלא יהודי, אך שאלות אחרות, כלליות יותר, אפשר גם אפשר.

סביבה

הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, קורא בטורו שבפתח מוסף "ממון" להטיל, בישראל כמו גם ביתר מדינות העולם, מס פחמן של "75 דולר, לפחות, על כל טון פחמן דו-חמצני הנפלט לאוויר".

"'מס פחמן', כתב בשבוע שעבר העיתון הליברלי 'וושינגטון פוסט' במאמר מערכת מעורר השראה, 'הוא הצעד הנכון והדרוש מול משבר האקלים. הזמן דוחק, אז למה אף פוליטיקאי בארה"ב לא מאמץ אותו?'. זו שאלה רטורית, שהתשובה לה ידועה – הפוליטיקאים מפחדים. שם, כאן ובכל מקום", כותב פלוצקר.

בהמשך טורו מביע פלוצקר התנגדות להטלת אגרת גודש בכניסות לערי ישראל, וממליץ תחת זאת בין היתר על ביטול דמי החזקת רכב לעובדי המדינה.

לנושא זה בדיוק מקדיש עורך "דה-מרקר" אבי בר-אלי את טורו. "מה שהתחיל בתור הטבה סוציאלית פר-הוצאה – נהפך לאירוע מקרו-כלכלי שיצא משליטה", הוא כותב. "כיום מדובר במנגנון שכר לא רשמי, וכזה שמשולם דווקא כנגד בעלות על רכב פרטי, ומשכך מתמרץ העלאה מיותרת של רכב לכביש. מתמרץ? אולי אף מחייב. [...] אסור שהסכם השכר החדש במשק, שאמור להיחתם ב-2020, ינציח את הישראבלוף המסוכן הזה גם בתלוש של דור העובדים הבא".

בשולי החדשות

טל לב-רם מדווח ב"מעריב" כי בצה"ל הפסיקו לפרסם את ממצאי "סקר המוטיבציה" בשנתיים האחרונות, זאת לאור ירידה חדה במוטיבציה לשרת ביחידות קרביות. על סמך דבר קצין בכיר שזהותו נותרת עלומה מדווח לב-רם כי בניגוד לעבר, "כיום צה"ל צריך יותר חיילים קרביים מאלה שהביעו עניין בשירות קרבי בשאלונים".

סימנייה

במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה הדס מגן עם עו"ד זיו עירוני, דירקטור חיצוני יוצא מגדר הרגיל.

עושים לביתם

עצרו הכל, שליין אמר משהו על דת. ל"הארץ" נלווה היום מוסף "הארץ יהדות", מוסף מערכתי למראה שערך אנשיל פפר, אך בכפולה הפותחת שלו נכתב כי הוא "יוצא לאור לרגל ועידת יהדות-ישראל-והעולם של 'הארץ'" וכי "הוועידה נערכה השבוע בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים, הסוכנות היהודית וקרן משפחת רודרמן".

שלשום, בין 10:30 בבוקר ל-13:30 בצהריים (שעות שבהן גולשים רבים באתרי החדשות) הוקדשה הכותרת הצמודה לראשית באתר "הארץ" לדיווחים ממנה, גם כשספק אם היה בהם ערך חדשותי: "ריבלין בוועידת 'הארץ': 'המאמץ לייצר יהדות חדשה לא קשור לימין או שמאל'"; "שליין בוועידת 'הארץ': כששולפים את קלף הדת במדינה, נוצרות בעיות".

גילוי נאות (נוסח חדש). באחת הכפולות הפותחות של השבועון "בשבע" מתפרסם מה שנראה במבט ראשון כמו כתבה מערכתית, ובמבט שני כמו מודעה הנחזית לכתבה, שנועדה לקדם רכישת נדל"ן בהתנחלות החרדית דורות-עילית. באחד הלידים של הידיעה מובא ציטוט מפי עו"ד דורון ניר-צבי: "ההתנגדויות ביהודה ושומרון הן יותר מינוריות מאשר בתוך כלל שטחי מדינת ישראל. ברגע שיש אישור של שר הביטחון, בדרך כלל הפרויקט כבר רץ. אין את הארגונים הירוקים שמעכבים את ההפשרה". אמנם אין כל גילוי מקובל לכך שמדובר בפרסומת או טקסט ממומן, אך בפינה הימנית העליונה של הכפולה נכתב "בעזרת ה' יתברך". גם זה סוג של גילוי.

ענייני תקשורת

אבי כהן מדווח ב"ישראל היום" כי החשוד בתקיפת עמיתו לעיתון דניאל סיריוטי הוא מיכאל בן-שושן מקריית-אתא, שהורשע שלשום בהריגה (במקרה מ-2011). "אני בהלם מהידיעה על הרקע של החשוד, למרות שידעתי שאני נמצא במצב מסכן חיים", אמר סיריוטי לעיתון. "עכשיו אני מרגיש ממש שהחיים שלי ניצלו. אם לא הייתי מגן על עצמי – לא הייתי כאן עכשיו. הסכין שלו היתה במרחק קטן מאוד מהלב שלי".

במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה שלומית לן עם אריאל קוניק, מו"ל רשת המקומונים החרדית קו-עיתונות. לאחרונה רכש בשותפות את "יום ליום", השבועון שייסד הרב עובדיה יוסף בשנות ה-90, ובראיון הוא מבטיח להשקיע בו, ובמוצרי תקשורת נלווים שמיועדים לקהל החרדי הספרדי, כשני מיליון שקל.

במוסף "ישראל השבוע" מתפרסם ראיון שערכה דניאל רוט-אבנרי עם פרידה ג'אבר-בראנסי, העורכת הראשית של קבוצת התקשורת פנורמה. ג'אבר-בראנסי מספרת בגאווה איך בבחירות האחרונות הגיעו מועמדים בולטים ממפלגות ציוניות להתראיין באולפן הלא TV. אגב, בזמן אמת, כשבני גנץ הגיע לאולפן הלא TV, דיווחה רוט-אבנרי ב"ישראל היום" כי יו"ר כחול-לבן הגיע לאולפני "אללה TV"

במדור הפותח את מוסף "G" מתפרסמים נתוני חברת Vigo מקבוצת יפעת על היקף השיח ברשת על תיק 2000. מהנתונים עולה כי 85% מהשיח על הפרשה בין ה-23 ל-29 באוקטובר התרחש בטוויטר, וכי מוזס נתפס על-ידי הגולשים כאשם יותר מאשר נתניהו.

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מודיע העיתון על ועידת "האנשים של המדינה". "השנה, באופן חגיגי ומיוחד, יצוינו בוועידה 80 שנים לעיתון 'ידיעות אחרונות', וזו תהיה הזדמנות להביט אל תשעה עשורים שבהם מלווה ידיעות את המדינה ואת אנשיה", נכתב בידיעה שאינה חתומה בידי איש. "נשמע את הסיפורים המרגשים של מאחורי הקלעים: של הכתבים, הצלמים, העורכים והפרשנים – שדרך צילומיהם וכתיבתם מספרים את סיפורה של המדינה".

אולי בשנת ה-90 לקיומו של "ידיעות אחרונות" יקיימו ועידת אמת, שבה יספרו הכתבים, הצלמים, העורכים והפרשנים של העיתון על ההתנהלות המושחתת שעמה נאלצו להתמודד בשנים שבהן עבדו בו.

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת התוכנית המלאה של כנס אילת לעיתונות שמפיקה אגודת העיתונאים בתל-אביב. כרגיל, בין כל המושבים אין אפילו אחד שמוקדש למשימה שלשמה נוסדה אגודת העיתונאים – קידום העבודה המאורגנת בכלי התקשורת.

עיתון "הפלס", המייצג את הפלג בחברה החרדית שמזוהה עם הרב שמואל אוירבך, נאלץ להעלות את מחירי המינויים. בניגוד לעיתונים חילוניים שמשרבטים משפט על מחירי הנייר ומדפיסים אותו בשולי השער, ב"הפלס" מקדישים חלק נכבד משער העיתון למכתב המסביר את מצוקתם (חרמות), ומבהיר כי השינוי יהיה קטן והדרגתי ככל הניתן (ובכל מקרה לא יחלץ את העיתון מהפסדיו השוטפים).