האמת היא שיש משהו מוזר קצת, בואו נודה, באירוע חגיגי כזה בימים אלה. ימים לא פשוטים לקהילת העיתונאים, שלומדת בין היתר שעקרונות המקצוע מוצעים למכירה כשצריך. הענקת פרס על עיתונות מצטיינת בזמן שבו קשה כבר לזכור מה זו בדיוק עיתונות, כשהגבולות שלה כל-כך היטשטשו והיא בעיקר נרמסת שם בחוץ ומאוימת, זה קצת כמו ליצור בועה בתוך המהומה הכללית שם בחוץ.

לעיתונות אין באמת סיבות טובות לשמחה בימים אלה, גם בלי עננת ההקלטות. אלה ימים שבהם עיתונאים מסתובבים עם מאבטחים, מאיימים על חייהם, הם מושא להתקפות מכוערות, קולניות, גסות ואלימות, ואיש אינו מנסה באמת לרסן את זה. בסוף השבוע זה הסתיים באשפוז של עיתונאי.

דמות העיתונאי שתפקידו לחשוף את האמת לציבור, בין אם היא נעימה לאוזניו או לא, דמות העיתונאי בעל היושרה והמחויבות לעובדות ולצדק ולהגנה על האזרח מפני עוולות השלטון, הדמות הזאת כמו מתפוגגת, קשה לזהות אותה בנוף הכללי של בעלי אג'נדה פוליטית שהיו לאנשי תקשורת, לשדרנים ופרשנים.

הגבולות מיטשטשים וכולם הופכים חשודים. כולם חשודים ב"פוזיציה" על-ידי בעלי הפוזיציה האחרת. זו המלה החדשה. פוזיציה. אין לכאורה עובדות, יש עמדות, ומשם לכאורה הכל מתחיל. בעידן הפייק ניוז, שבו אי-אפשר להבחין בין הפייק לניוז, לא נותר לנו העיתונאים אלא להילחם על האמת, בואו נאמר על "העובדות", כדי לצאת מזה בשלום... אלא שאצלנו, בארץ המסוכסכת שלנו, זו מלחמה קשה במיוחד.

הפלורליזם בתקשורת חשוב מאוד, הוא עושה צדק היסטורי עם מי שהרגישו מודרים, שנים רבות, ואפשר אפילו ללמוד באמצעותו לא מעט, אם רק יודעים להקשיב ולהטיל ספק ואפילו לקבל ביקורת. אבל על כללי המשחק חייבים כולם לשמור, על הגינות ואי-משוא פנים, ובעיקר, מה שנשכח מרבים מזמן, שליחות-העל של העיתונות – ביקורת השלטון, ביקורת הממסד. האם אין זה תפקידו של כל מי שאוחז במיקרופון או מקלדת, תחת התואר עיתונאי, שליח הציבור, לבקר את נבחריו?

עיתונאים הם שותפים פעילים מאוד בשיח הציבורי, זה ששוטף את הרשתות וגולש לתקשורת הממוסדת, וזה בסדר, כל עוד הם ממשיכים לעשות את עבודתם העיתונאית נאמנה, אבל העצוב הוא שהשיח המחנאי הזה הוא חזות הכל.

רק שני צבעים שולטים היום בשיח: שמאל וימין, משלנו או משלהם. אפילו אונס ילדה בת שבע. משלנו או משלהם, זה כל מה שחשוב, זה כל מה שזוכה לכותרת, וזה כל מה שאמור לעניין את הציבור. שום דבר אחר אינו עולה לדיון, מהנושאים הקריטיים ביותר לחיינו: הבריאות שלנו, בטחון ילדינו והורינו והמוחלשים שבקרבנו, ומה לא? עיתונאים מצוינים עושים עבודה נהדרת בתחומים האלה, אבל הם אינם מגיעים למרכז השיח.

תרשו לי לגלות לכם ולהדגים משהו מהבית, מגלי-צה"ל, אבל נכון לכל כלי התקשורת. התוכנית שלי מייצרת בעיני כותרות כמעט כל יום. למשל, אשה שפנתה אלינו כי הרווחה עמדה לקחת לה את התינוקת שלה עם לידתה, תופעה חמורה שאנחנו מטפלים בה הרבה, של אטימות הממסד. מנענו את זה ממנה, התינוקת בידי האם, אנחנו מלווים אותה. זו דרמה וזה ניצחון גדול. אבל האם זה יהיה בכותרות המהדורות? ממש אל תהיו בטוחים. מה אמר אלקין לסמוטריץ' דווקא יהיה שם, בוודאות.

אנחנו בתקשורת נגררים לטעמי אחרי הפוליטיקאים. נגררים אחרי הזוהמה הפוליטית, סליחה, שמייצרת לנו כותרות עסיסיות, במקום לייצר אותן ממקום אחר לגמרי. ממערכת הבריאות הקורסת, למשל, מהפנימיות לנוער שנסגרות, מהעדר פסיכולוגים בשירות הציבורי, וכן מהפקרת ילדנו הקטנים לפגיעות מיניות שהורסות את חייהם, ועוד ועוד.

זה בידינו היכן לשים את הדגש. זה בידינו לזהות את הכותרת במקום שחשוב לנו בתור מייצגי הציבור. זה בידנו ותפקידנו להגן לא רק על הדמוקרטיה – אלא לא פחות מכך להגן על שלומם של אזרחי המדינה מפני אדישות הממסד במקרה הקל, ודורסנותו במקרה הקשה יותר.

אני מאמינה ולומדת כל יום מחדש עד כמה גדול כוחנו לשנות מציאות. גם אם זה מתחיל בסיפור אחד קטן. אני בעד שנקשיב יותר למי שאנחנו אמורים להיות פה בשבילם ולשמור לכולנו על חברה הומנית יותר, חומלת יותר, אמפתית, צודקת והוגנת יותר.

ובהקשר הזה, מלה אחת טובה על הרשתות החברתיות. הן אמנם בדרך כלל מנהרה עכורה של קללות וגידופים. אבל הן גם מנהרה שבקצה שלה יש אור לכל הפגועים והנרמסים, לכל מי שפעם בכו בחושך ובבדידות – והיום יכולים להשמיע את קולם ברשת, לכתוב את סיפורם, ואנחנו כבר נגיע אליהם. זו הצלה גדולה ודרמטית לכל-כך הרבה אנשים מוחלשים.

נראה לי שאפשר לראות בבחירת השופטים הפעם את החשיבות שגם הם רואים בנושאים החברתיים והאנושיים הללו. ואני וחברי כאן אסירי תודה על הכבוד הגדול שנפל בחלקנו עם קבלת הפרס.