המשרד להגנת הסביבה פירסם היום את דו"ח מרשם הפליטות לסביבה (מפל"ס) לשנת 2018. מדובר במסמך חשוב, המגיש לנו את תמונת המצב בכל הקשור לזיהום הסביבתי בישראל, זיהום הפוגע באיכות החיים של כולנו, גורם לתחלואה וגובה את חייהם של מאות אנשים מדי שנה. כיאה לדו"ח חשוב שכזה, כלי התקשורת השונים מיהרו לדווח עליו תוך שהם מצטטים את מסרי המשרד להגנת הסביבה. אלא שלתקשורת אסור להיעצר שם, הטיפול התקשורתי בדו"ח חייב להעמיק - כדי שדו"חות כאלה לא יחזרו. כי הפעם במשרד להגנת הסביבה עברו את הגבול, במקום דו"ח זיהום אוויר קיבלנו דו"ח גניבת דעת, ובמקום הגנת סביבה - קיבלנו משרד ליחסי ציבור.

הדו"ח ממשיך את מה שמתברר כקו תעמולתי עקבי: להטות את תשומת הלב הציבורית ולהעביר את האחריות על זיהום האוויר מהתאגידים לאזרחים, מהתעשייה המזהמת לציבור, וממקורות הזיהום הגדולים והמסיביים לזיהום שנובע מהפעולות הפשוטות והיומיומיות של כולנו. בדו"ח החדש יש כוכב חדש: אם בשנים האחרונות ניסו למכור לנו את הרכבים הפרטיים ואת תחנות הדלק כאחראים העיקריים לפליטות מזהמים מסרטנים וחשודים כמסרטנים, הרי שכעת מפנים את האצבע במשרד להגנת הסביבה אל השריפות במטמנות הפסולת הביתית, כלומר הפסולת של כל אחת ואחד מאיתנו.

כדי להבין מה עומד מאחורי השיטה והגישה שבה הדו"ח נכתב צריך להיות מודע לתמונה הרחבה יותר - של משרד ממשלתי שבשל התנהלותו המחדלית ואוזלת היד הביצועית שלו מול המזהמים הגדולים, שהם מהתאגידים הגדולים והחזקים במשק, נתון לביקורת חריפה הן מצד מוסדות הביקורת והן מצד הציבור. עוד ברקע: משרד ראש הממשלה מבקש להצר את צעדי המשרד בחזות של רגולציה חכמה.

על שולחן השר להגנת הסביבה מונחים שלושה נושאים: התעשייה המזהמת בחיפה, הזיהום מאסדות הגז וזיהום הפסולת, כיצד מטפל דו"ח הזיהום בכל אחד מהנושאים?

כך מצד אחד דו"חות לא מחמיאים, בלשון המעטה, של מבקר המדינה, על היעדר פיקוח ואי אכיפה סביבתית, ועל היעדר תהליכים מובנים ומסודרים, החלטות וביצוע. מצד שני הציבור וארגוני הסביבה מתלוננים על רפיסות ואוזלת יד של המשרד. ומצד שלישי, כמובן, התעשיינים והמפעלים מתלוננים על רגולציה ואכיפת יתר. אם לשפוט לפי דו"ח המפל"ס האחרון, במשרד להגנת הסביבה מעדיפים לרצות דווקא את המתלוננים מהסוג השלישי.

אפשר להסתכל על הדו"ח כך: על שולחן השר להגנת הסביבה ישנם שלושה נושאים מרכזיים הקשורים לזיהום. נושא אחד הוא התעשייה במפרץ חיפה, ובעיקר תשלובת בתי הזיקוק, כשעל הפרק דו"ח מקינזי ותוכנית עמק החדשנות של רשות מקרקעי ישראל, שקוראים לסגור את המתחם כבר בשנים הקרובות. לצד אלה מתבצעת פעילות אכיפה כנגד המפעלים השונים מתוקף חוק אוויר נקי וחקירות על מפגעים שונים. מנגד מתקיים מאבק איתנים של בתי הזיקוק בתקשורת וביחסי ציבור גלויים וסמויים להמשיך ולהישאר רלוונטיים ולפעול למרות המעבר של המשק לגז.

נושא אחר הוא אסדות הגז ותוצריהן הגז הטבעי והקונדנסט (דלק נוזלי), והזיהום באוויר ובים שהם מייצרים. אסדת תמר היא כבר כעת אחד ממקורות הזיהום המרכזיים בישראל, אסדת לוויתן עומדת להתחיל לפעול בקרוב ואסדות נוספות מתוכננות בהמשך. גם בנושא זה ישנו מאבק ציבורי נרחב, כבר כמה שנים, וגם התקשורת יחסית ערה.

נושא נוסף הוא זה של ניהול הפסולת בישראל, ובעיקר הפחתה משמעותית של הטמנת פסולת. המשרד להגנת הסביבה אחראי לנושא, אך מזניח את התחום במשך שנים ארוכות וכשהוא פועל, עושה זאת ללא הצלחה יתרה. לאחרונה מקדם המשרד תוכנית להקמת מתקני מיון ומחזור של פסולת ולהקמת משרפות שישרפו את שאריות הפסולת שאינן בנות מחזור במקום להטמינן. הציבור הרחב סובל משריפות של פסולת ביתית או חקלאית באתרים מוסדרים או פיראטיים, אבל לא כל-כך מצוי בפתרונות השונים והאמת שגם לא ממש אכפת לו. בתחום זה המשרד לא צריך להתמודד עם מאבקים ציבוריים גדולים או עם טייקונים, אך הוא צופה התעוררות ציבורית עם הקמת המשרפות.

מטמנות הפסולת: תראו, ציפור!

כעת נבחן כיצד מטופלים שלושת הנושאים בדו"ח המפל"ס של המשרד להגנת הסביבה: המשרד מדווח כי "פליטות לאוויר משריפות במטמנות גרמו לעלייה משמעותית בפליטות חומרים חשודים או מוכרים כמסרטנים בבני אדם, עליה של 28%". זה נתון חשוב ומעניין, אבל האם לא היו שריפות שכאלה בעבר? כי הן אף פעם לא דווחו ממש בכותרות. ומה על השריפות באתרי הפסולת הפיראטיים, או שריפות של פסולת חקלאית שגורמות כבר שנים לזיהום אוויר כבד במקומות רבים בארץ? ובכלל, מי אחראי על ניהול הפסולת בישראל, לרבות המטמנות והשריפות באתרים השונים? האם זה לא המשרד להגנת הסביבה עצמו, שלא עשה מה שצריך כדי לטפל במפגע?

אבל רגע, כשבוחנים את הטבלאות והמספרים, אי אפשר שלא לשאול - כיצד חושבו הפליטות הללו? בעיקר כשלא מדובר במתקן מסודר ובפליטה מוקדית, ואפילו לא בפליטה לא מוקדית מקו או מברז. בדו"ח מציגים הערכה של כמות הפסולת שנשרפה, וגם מציינים חריגות בדיגום בנזן במטמנת אפעה, אבל לא ברור איך מפסולת אורגנית ביתית שנשרפה הגיעו לערך כמותי של מזהמים מסרטנים וחשודים כמסרטנים, כפי שמופיע בדו"ח.

ובכלל, טבלה מפורטת שכזו אנחנו לא רואים גם בנתונים שמוסר המשרד על מקורות זיהום קצת יותר גדולים. אז מה קרה? והאם זה קשור למהלך של המשרד להקים משרפות פסולת? ואולי זו הכנה לכל המתנגדים למשרפות או תשובה לראש העיר כשישאל על הזיהום מהמשרפות, כי הרי הזיהום כתוצאה משריפות באתרי ההטמנה בעייתי יותר. ודרך אגב, האם המשרד דיווח לציבור ולרשויות בנוגע לסכנה מהזיהום בעת השריפות הללו?

תעודת הכשר מפוקפקת לבז"ן

אבל התמיהות לא נגמרות כאן. לפתע פתאום, שוב לראשונה, המשרד מציג השוואה למדינות אירופה של פליטות בענף זיקוק הדלקים. שלא תבינו אותי לא נכון, השוואה שכזו נחוצה, אבל מדוע רק בענף זיקוק הדלקים ולא בענף כריית הפוספט או ייצור המלח, למשל? ואם כבר יש השוואה, אז מדוע לא מצוין בדו"ח מאיפה נלקחו הנתונים ואיך בדיוק בוצעה ההשוואה? הרי השוואה שכזו היא מורכבת ובעייתית, כיוון שסוגי הדלקים ותהליכי הזיקוק, לרבות התקנים, שונים בין המדינות ובין בתי הזיקוק השונים (ובכלל, מה המשמעות של השוואה למדינה ולא בין בתי זיקוק).

אבל רגע, השוואה כזו זכורה לנו מאיפשהו, ממש מהזמן האחרון. מהו הזיכרון המציק הזה? אה, נזכרתי! הרי בתי הזיקוק בחיפה יצאו השנה בקמפיין פרסום מסיבי, שאחת הכותרות שלו היו ש"החותם הסביבתי של בתי הזיקוק בחיפה הוא מהנמוכים באירופה", וזאת על סמך שני דו"חות שאף פעם לא הומצאו לציבור. אז ברוך הבא, המשרד להגנת הסביבה, הרכש החדש לבליץ יחסי הציבור של בז"ן.

ואיפה אסדת תמר?

ומה אין בדו"ח? לפחות נתון אחד בולט בהיעדרו - הפליטות מאסדת תמר. המשרד אמנם מזכיר בפתח הדו"ח את "אסדות הגז שבמרחב הימי", ואפילו טורח לציין כי "בסוף חודש מרץ 2019 הותקנה באסדת תמר מערכת להשבת פליטות לאוויר, המפחיתה ב-98% את הפליטות", אך לא מספק נתונים על הפליטה של האסדות, למרות שהן מחוייבות בדיווח וגם בהיתר פליטה. למה? תשאלו את המשרד.

הרבה דברים אפשר להוסיף ולומר על הדו"ח הזה, ועוד לא הזכרתי שכל הנתונים בדו"ח מבוססים על דיווח של התעשייה עצמה, דיווחים שמעלים שאלות רבות על דרך החישוב ומהימנות הנתונים. אפילו בסוף דו"ח זה מוזכרים תיקונים משמעותיים שביצעו המפעלים, בדיעבד, עקב בדיקה מאוחרת של המשרד. אולם הדו"ח הזה אומר במילים מסובכות כמה דברים פשוטים: צריך לסגור את המטמנות ולקדם משרפות, בתי הזיקוק ישארו כאן למרות כל הדו"חות והתוכניות והאסדות לא מזהמות. וכמה נוח שמשרד ממשלתי יכול לקבל חשיפה חיובית ובכלל לא מוצדקת במסווה של דו"ח מקצועי.

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)