בבוקר שלאחר הבחירות השניות של 2019 עוד לא ברור לגמרי איך תיראה הממשלה הבאה ומי המנצח הגדול, אך אין ספק שהשנה הזאת היתה שנת שיא במתקפות על התקשורת, בקמפיינים המסיתים ובשימוש הפרוע בדיסאינפורמציה, זיופים והפצת ידיעות כוזבות ברשתות.

הקמפיינים של מרבית המפלגות – במיוחד בימין, אך גם במרכז – נעו בין דה-לגיטמיציה והכפשה מוחלטת של האזרחים הערבים להתעלמות או הדרה שלהם מהשיח על הנהגת המדינה. לפחות כרגע נראה שהשימוש בידיעות שקריות בשבועות שלפני יום הבחירות ובמהלכו דווקא המריץ את הבוחרים הערבים להגיע לקלפי ואולי פגע בימין, אבל את הנזקים החברתיים ארוכי הטווח של האסטרטגיה הזאת יהיה קשה לתקן בקרוב.

הפצת ידיעות כוזבות או לא עדכניות והסתה שקרית נגד מיעוטים או יריבים פוליטיים לא בלעדית לישראל כמובן. בעשור האחרון היא הפכה לכלי תעמולה כל-כך מרכזי שאפילו הכינוי הפופולרי שלה – "פייק ניוז" – כבר התרוקן מתוכן, והפך בעצמו לכלי ניגוח נגד התקשורת המסורתית דווקא בידי מי שמנסים להחליש את כוחה.

השימוש התכוף שנעשה בהפצת השקרים הללו בישראל בשנה האחרונה, בעיקר נגד עיתונאים ואזרחים או פוליטיקאים ערבים, מתקבל באדישות או בסלחנות מסוימת, כחלק מהשיח הפוליטי המקצין והספינים של שנת הבחירות. אך בחינה מעמיקה יותר של מאפייני התקשורת הישראלית ומקבילותיה בעולם מלמד שהוא מסוכן והרסני יותר ממה שאנחנו חושבים ואסור להקל בו ראש.

במדינות מתפתחות רבות הפצת שקרים הפכה לנשק בידי גורמים פוליטיים. אצלנו נוהגים להסתכל על המצב שם בהתנשאות, כאילו הדמוקרטיה הישראלית חסינה מפני תופעות שכאלה. אבל 2019 הביאה איתה חציית קווים אדומים

במדינות מתפתחות רבות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית הפצת שקרים או הצפה של תמונות ומידע ישן הפכו לנשק של ממש בידי גורמים פוליטיים שונים. הכלים האלה משמשים כדי לעורר בהלה המונית בקרב אזרחים, לחולל מהומות והתקפות אלימות כלפי מהגרים או מיעוטים, ואפילו להצית עימותים בין מדינות שכנות.

אצלנו נוהגים להסתכל על המצב שם בהתנשאות, כאילו הדמוקרטיה הישראלית חסינה מפני תופעות שכאלה, ואצלנו זה לא יקרה. אבל 2019 הביאה איתה חציית קווים אדומים בשימוש החופשי שהמיינסטרים הפוליטי עשה בהסתה נגד מיעוטים, הפצת שקרים ומתקפות חסרות תקדים נגד התקשורת, וניסיון ממוקד לערער את העצמאות והביקורתיות שלה.

ישראל נוהגת להשוות את עצמה למדינות מערב אירופה. נתניהו וקודמיו נהגו לתאר את המדינה כדמוקרטיה מערבית חזקה, "סטארט-אפ ניישן", אבל השוואה למתרחש במדינות כמו גרמניה, מבחינת יציבות ויכולת החברה להתמודד עם מגמות דומות של הסתה נגד מיעוטים ודה-לגיטימציה של התקשורת, מגלה עד כמה אנחנו רחוקים מאירופה וקרובים לעולם השלישי ולסכנות הטמונות בו.

לשם השוואה, גם התקשורת הגרמנית נתונה בשנים האחרונות לגל של השמצות מצד הימין הקיצוני במדינה כלפי "האליטיזם" והאובייקטיביות שלה, ומתמודדת עם הפצה סיטונאית של שמועות וידיעות כוזבות על פשעים של מהגרים מוסלמים ועל החסינות והסלחנות לכאורה שהם מקבלים מהתקשורת והמשטרה. אך בגרמניה המתקפות האלה מגיעות בעיקר מהימין הקיצוני וממפלגת AfD הצעירה, שאמנם השיגה 13% ממושבי הפרלמנט – אך נשארה באופוזיציה, ויש שיח ציבורי ער לגבי מידת הלגיטימיות שלה והבמה שניתנת לה בתקשורת.

בישראל התקשורת הציבורית חלשה. הסולידריות בין כלי התקשורת המסחריים כלל לא קיימת. המשבר הכלכלי מאיים על כולם, וגרוע מכל – ההשמצות וההסתה הפרועה לא מגיעות מהשוליים, אלא ישירות מפי ראש הממשלה ומקורביו

מעבר לכך, לגרמנים יש נכסים ומשאבים תקשורתיים וחברתיים רבים שבישראל אפשר רק לחלום עליהם. התקשורת הציבורית חזקה ועצמאית וזוכה לנתח שוק משמעותי ולתקציב ייעודי הניזון ישירות מאגרה ציבורית גבוהה (לא כמו ממשלת ישראל, ששואלת "בשביל מה צריך תאגיד אם אי-אפשר לשלוט בו?"). גופי התקשורת המסחריים הגרמנים עתירי משאבים, פעלו להקמת יחידות מיוחדות לבדיקת עובדות, ומגלים סולידריות ביניהם ועם שכניהם באירופה כדי לחלוק מידע ולתמוך זה בזה.

מעבר לכך, בגרמניה קיימים אתוס והסכמה ציבורית ברורים המכירים בחשיבותה של התקשורת, ומתייחסים להשמצות כלפיה בביקורתיות ובחשדנות רבה. אפילו בארצות-הברית בעלת הנשיא חובב הקונספירציות, המתקפות על התקשורת הממוסדת דווקא חיזקו אותה מבחינה כלכלית וציבורית.

בישראל המצב הפוך: התקשורת הציבורית שלנו חלשה, שולית ונתונה תחת איום סגירה מתמיד; הסולידריות בין כלי התקשורת המסחריים כלל לא קיימת, ובמקרה הטוב הם במלחמה קרה; המשבר הכלכלי מאיים על כולם ומחליש את יכולות התחקיר, בדיקת העובדות והעיתונות הביקורתית; וגרוע מכל – ההשמצות וההסתה הפרועה לא מגיעות מהשוליים הקיצוניים של החברה והפוליטיקה, אלא ישירות מפי ראש הממשלה ומקורביו, וכלי התעמולה המשרתים אותו בלי לשאול שאלות ובתמורה מקבלים חסות ויחס ממשלתי מועדף.

הפצת הידיעות הכוזבות על גניבת הבחירות ביישובים הערבים, מסרי שנאה ופמפום המסרים על תמיכת הח"כים הערבים במחבלים "צמאי דם", הספיקו כדי לייצר עימותים פיזיים בקנה מידה מצומצם בבחירות האלה. אלה עשויים להיות רק רמז לנזק פוטנציאלי עתידי.

שני סבבי בחירות צמודים מאחורינו וסביר להניח שלא יהיה סבב נוסף, אבל להחלשת מעמד, עוצמת ועצמאות התקשורת ולהסתה הבלתי נגמרת נגד החברה הערבית ונציגיה (שממשיכה גם בבוקר שאחרי הבחירות) עלול להיות מחיר כבד. אמון הציבור בתקשורת בישראל נמוך גם כך ביחס למדינות רבות בעולם, והמתקפות עליה וזיוף סיטונאי של דיווחים עיתונאים שקריים רק מחמירים את המצב.

היכולות של האזרח הישראלי הממוצע לזהות דיסאינפורמציה נמוכה ביותר גם כך, ואף אחד לא נותן לו כלים לשנות את המצב. ההיכרות של האזרח היהודי עם הציבור הערבי נמוכה מאוד בגלל ההפרדה החברתית וההדרה בתקשורת, כך שההסתה נגדם נופלת על אוזן קשובה. במציאות שבה הפוליטיקאים החזקים ביותר עובדים בהסתה ובהטעיה ואין תקשורת חזקה שתעצור אותם, הדרך לאי-יציבות פוליטית והחרפת השסעים החברתיים קצרה ומהירה.

כעת, כשאבק הבחירות מתחיל לשקוע, הגיע הזמן לאסוף את השברים ולתקן את הנזקים. יהיה מי שיהיה המנהיג הבא של ישראל, אם הוא באמת ובתמים מאמין בדמוקרטיה, עליו לשים בראש סדר העדיפויות שלו את חיזוק עצמאות וחופש העיתונות, העצמת השידור הציבורי, מאבק בהפצת שקרים ובהסתה והכפשת המיעוט הערבי.

ללא מרכיבים חיוניים אלה, הפילוג, ההקצנה וחוסר היציבות שאפיינו את השיח הציבורי והדמוקרטיה הישראלית בשנים האחרונות רק ילכו ויחריפו, ואיתם גם היכולת לייצר כאן חברה חזקה ומשגשגת.

עידן רינג הוא מנהל שותף של המחלקה לחברה משותפת בסיכוי ומרצה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון