מפלגת נעם החרד"לית זוכה, בציבורים מסויימים, ליחס שבין גיחוך לדחייה, אולם היא מייצגת מגמה מרתקת בתולדות המחשבה הציונית-דתית. הדימוי של המפלגה כחרד"לית או דתית-קיצונית (ואכן היא נוסדה בישיבת "הר-המור" החרד"לית בירושלים) עשוי לגרום לכך שאנשים יחשבו שהמפלגה תוקפת את החד-מיניות בטיעונים שהם בעיקר דתיים או הלכתיים. תפיסה כזאת מוטעית ומחמיצה היבט מרכזי של המפלגה החדשה.

מובן מאליו שקיימת בעיה דתית-הלכתית עם חד-מיניות, אך לא זה העיקר. הנקודה החשובה והמעניינת ביחס של הזרם החרד"לי בראשות הרב טאו ללהט"בים, טמונה בסלוגן של מפלגת נעם: "עם נורמלי בארצנו" (הרפרנס אל "התקווה" מכוון כמובן). היינו הטענה שלהם איננה דתית. היא מתבססת על "הנורמליות", על הטבע, הקומון-סנס והתבונה, או בניסוחם הם, על "האנושיות". לדידם אוריינטציה חד-מינית ואימוץ תפקידי מגדר לא מסורתיים (כגון הצבת נשים בתפקידי לחימה) הם "לא נורמלים", הם סטייה. לתפיסתם, כל בר דעת, שאינו מושחת מוסרית, יכול להבין זאת. לא צריך בשביל זה תורה והלכה. זה בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה".

יש לציין שהטענה הזאת, למרות שהיא לכאורה "חילונית", בעייתית יותר מהטענה הדתית-הלכתית הפשוטה שמשכב זכור אסור מהתורה (ויקרא י"ח, כ"ב). האיסור הדתי חל על הפעולה. המסורת ההלכתית לא מתייגת אנשים כ"לא נורמלים" או "סוטים". לעומת זאת השיח החרד"לי מדביק לקהילה הלהט"בית את המאפיין של "סוטים" כפי שיעידו למשל הסרטונים של הרב יגאל לוינשטיין.

אין כאן התנגשות בין ה"דת" וההלכה ובין ליברליזם חילוני. ההתנגשות היא בין לאומיות רומנטית מהותנית ובין "פירוק" פוסט-מודרני הטוען שמגדר וזהות מינית הם הבניות חברתיות-תרבותיות

ניתן גם לחשוב שהדאגה העיקרית של החרד"לים היא כלפי הציבור הדתי – לכאורה החרדה היא שצעירים דתיים לא יחשפו ללהט"ביות חלילה. שוב, זו טענה נכונה, אך לא זה העיקר. כפי שהנהגת המפלגה עצמה מכריזה, הדאגה העיקרית שלהם מכוונת כלפי החברה הישראלית והמדינה כולה. הם דואגים שבגלל "בלבול פוסט-מודרני" צה"ל לא יהיה מסוגל לנצח. הם דואגים שכלל החברה משחית את מידותיו.

אפשר להסביר את התופעה בכך שהימין הדתי ניצח בקרב על ההתנחלויות ועל ארץ ישראל ועכשיו מפנה את האנרגיות לנושא של "ערכי המשפחה", ואולם צריכים להבין שהנושא שעל הפרק יורד לשורשי התיאולוגיה של הרב קוק. הרעיון המרכזי של התיאולוגיה הפוליטית הקוקיסטית הוא שיצורים נבראים, ובמיוחד בני אדם, ועם ישראל בפרט, שואפים (מבחינה פנימית) לחזור למקורם האלוהי.

קריקטורה נגד הומוסקסואלים, מתוך דף הפייסבוק של מפלגת נעם

הם אמורים לעשות זאת על ידי אימוץ והגשמה של אידיאלים אלוהיים בחיי הפרט, הקהילה והמדינה. על פי תפיסה זו הם צריכים לכונן את הסינתזה העליונה בין האלוהי לארצי, בין הקודש לחול ("אחדות ההפכים"). תוך כדי כך הברואים כולם, וביחוד בני אדם, חוזרים לעצמיותם, לאותנטיות שלהם, ומתגברים על הניכור העצמי.

ודוק: החזרה לאותנטיות וההגשמה העצמית הם הדרך אל האלוהות. בגלל החשיבות התיאולוגית של האותנטיות אנו מוצאים בעשורים האחרונים דגש גדול מאוד בתוך הציונות הדתית על יצירה, אמנות, שירה ואף פסיכולוגיה ו"התפתחות אישית" וזוגית. במונחים אידיאולוגיים-פוליטיים (בניסוח פשטני) מדינת ישראל המגשימה את האידיאלים האלוהיים (הכוללים חזרה לארץ ישראל וחברת צדק ומשפט) מהווה את הנתיב המרכזי לחזרה אל אלוהים ולחזרה אל עצמיותנו כיהודים וכבני אדם.

אם הטבע מעוות (כפי שטוענים החרד"לים ביחס לאוריינטציה חד-מינית) אז אי אפשר לחזור לעצמיות ולאותנטיות. במקרה הזה אי-אפשר להגשים את האידיאלים האלוהיים ולחזור למקור האלוהי

זהו מקור החיבור ההיסטורי בין המחנה הציוני הדתי הקוקיסטי ובין הלאומיות היהודית החילונית הרומנטית נוסח יצחק טבנקין, נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג. הרגש הלאומי נחשב כרגש טבעי ובריא וכל מה שנדרש הוא להגביר את המודעות לכך שהמהלך הציוני כולו הוא מהלך של חזרה לאלוהים. מבחינת האוחזים בהשקפה זו אין זה מקרה שיגאל אלון, חיים גורי וישראל גלילי החילונים שיחקו תפקידים מרכזיים בהקמת ההתנחלויות – גם הם, כמו כל יצור נורמלי אחר, רוצים (בינתיים בצורה בלתי מודעת) לחיות חיים אותנטיים ולחזור אל מקורם האלוהי.

ואולם, אם הטבע מעוות (כפי שטוענים החרד"לים ביחס לאוריינטציה חד-מינית) אז אי אפשר לחזור לעצמיות ולאותנטיות. במקרה הזה אי-אפשר להגשים את האידיאלים האלוהיים ולחזור למקור האלוהי. יש סיכול של כל המהלך. שימו לב לדיאלקטיקה כאן: הטבע והחול הרבה יותר חשובים מהדת והקודש. על פי הרב קוק (המתבסס על הקבלה) הקודש שבחול יותר גבוה מהקודש שבקודש.

במילים אחרות, אין כאן התנגשות בין ה"דת" וההלכה ובין ליברליזם חילוני. ההתנגשות היא בין לאומיות רומנטית מהותנית - המאמינה שלגבר ולאשה יש טבע קבוע - תפיסה שגם נתמכת על ידי תפיסות גבריות-מצ'ואיסטיות שמרניות בצה"ל ובמקומות נוספים - ובין "פירוק" פוסט-מודרני הטוען שמגדר וזהות מינית הם הבניות חברתיות-תרבותיות המתכוננות על ידי "פרפורמנס".

חלק מתגובת הנגד הימני-פופוליסטי העכשווי של פוטין, אורבן, ממשלת פולין וטראמפ מכוון נגד להט"ביות וזהויות מיניות נזילות ושאר תופעות הנתמכות על ידי ה"פירוק" הפוסט-מודרני. יתכן ונטייה זו מתפשטת לישראל

יתכן והאיום שהחרד"לים מרגישים בעניין זה גדול אף יותר מבחינתם מאשר האיום של נסיגה מארץ ישראל. את הנסיגה מארץ ישראל אפשר להסביר בצורה דיאלקטית (הגליאנית), ולומר שהתודעה של החילונים עדיין לא הבשילה ולכן הם לא מבינים את הייעוד האמתי של המדינה. ואולם אם התרבות החילונית היא מעוותת ומושחתת – "לא נורמלית" – אז אין אפילו את השלב הבסיסי ביותר של ההוויה האנושית המתוקנת, וממילא לא יהיה עם מי לקיים את הסינתזה העליונה בין הקודש והחול, בין הארצי והאלוהי. הנסיגה מרצועת עזה, למשל, היתה סיפור ממוקד והיה קל להתנגד לה. האיום התרבותי, לעומת זאת, הוא דיפוזי. מדובר באווירה תרבותית כללית ולא ברור מי ומה המטרות. ולכן יורים בכל מיני כיוונים ובאופן פחות מרוכז וממוקד.

חלק מתגובת הנגד הימני-פופוליסטי העכשווי של פוטין, אורבן, ממשלת פולין וטראמפ מכוון נגד להט"ביות וזהויות מיניות נזילות ושאר תופעות הנתמכות על ידי ה"פירוק" הפוסט-מודרני. יתכן ונטייה זו מתפשטת גם לישראל ומפלגת נעם, המדברת בשפת "הנורמליות", למרות חוסר החשיבות הפוליטית שלה, היא הסנונית הראשונה של גל תרבותי משמעותי.

ד"ר שלמה פישר מלמד בבית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית ירושלים ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי