נהניתי מאוד לקרוא את מאמרו של מורדי מילר אודות הרב צבי טאו, ישיבות "הקו" והתהליך שגרם להן לעבור מהסתגרות בבית המדרש ליציאה בשורה של קמפיינים ציבוריים ובסופו של דבר גם להקמת מפלגת נעם. אם לתמצת את הדברים, הטיעון המרכזי במאמר הוא שהשינוי הזה הוא נגזרת של פרשנות מטאפיסית של המציאות: בשלב הראשון האמינו הרב טאו ותלמידיו שהם מתמודדים מול עולם החול – כלומר מול מציאות אדישה וחומרית שאותה יש לקדש, והדרך שבה ניסו לעשות זאת היתה באמצעות השתקעות בלימוד מתוך שאיפה לחולל שינוי רוחני.

בשלב מאוחר יותר, טוען מילר, הגיע הרב טאו למסקנה שכעת אנו נמצאים בשלב מתקדם יותר של הגאולה, שלב שבו ההתמודדות היא מול "הטומאה", כלומר מול איזו רוח הרסנית שמתעוררת ומבקשת לפורר ולהשמיד כל מה שקדוש – רוח שלפי תפיסתם של אנשי "הקו" מתגלמת בארגוני השמאל, בפמיניזם ויותר מכל, בעליית כוחם של הלהט"בים. מול הכוחות הללו, סבורים אנשי "הקו" - לפחות לפי פרשנותו של מילר - יש לנקוט בדרך תקיפה הרבה יותר, ולכן זוהי העת לסגור את הספרים, לצאת מבית המדרש וליטול חלק פעיל במאבק הציבורי והפוליטי.

הניתוח של מילר מרתק וניכר שהמחבר שולט היטב בחומר, אולם יחד עם זאת יש בו בעיה אחת: כמו הרבה פרשנים שעוסקים בניתוח של קבוצות דתיות, מילר מייחס – לדעתי לפחות – משקל רב מדי למטאפיסיקה. אחרי הכל, אנשים בדרך כלל לא פועלים במציאות רק לאור תיאוריות מטאפיסיות. בדרך כלל הם פועלים בשל סיבות ארציות יותר, כאשר לעיתים הנימוקים התיאורטיים נשלפים רק בדיעבד.

במילים אחרות, נדמה לי שהמפתח להבנת השינוי בהתנהלותם של אנשי "הקו" לא מצוי בניתוח משנתם התיאולוגית, אלא בניתוח הדינמיקה הפנימית שלהם, דינמיקה שהיא אופיינית להרבה קבוצות רדיקליות, מימין כמו גם משמאל. כאשר מתבוננים בסיפור מן הפרספקטיבה הזאת, הוא נראה פשוט יותר. אולי גם עצוב יותר.

בני הקבוצה מסתגרים אם כן בתוך עצמם ומתמקדים בפיתוח תיאוריות שהולכות ונעשות יותר ויותר מורכבות, תוך שימוש בז'רגון שהולך ונעשה יותר ויותר בלתי נגיש

בהכללה אפשר להצביע על שלושה שלבים בחייהן של קבוצות מעין אלו. בשלב הראשון הקבוצה מאוד מצומצמת, אינטלקטואלית ואליטיסטית. היא מתגבשת סביב חזון ורעיונות מסוימים, אבל לבני הקבוצה ברור שעדיין לא הגיעה העת להגשים אותם אלא בעיקר לדון ולהעמיק בהם. להסתגר בבית המדרש מתוך מטרה ליצור את "התודעה הגאולית" (או כפי שזה נקרא בקבוצות אחרות מסוג זה - "התודעה המהפכנית").

בשלב זה הקבוצה מתאפיינת ברמה גבוהה של דיונים והיא גם מושכת בעיקר אינטלקטואלים, כלומר אנשים שאמנם שואפים, לפחות ברמת העיקרון, לגאול את העולם, אולם בשלב זה מעדיפים לעסוק בספרים וברעיונות ולא באנשים. בני הקבוצה מסתגרים אם כן בתוך עצמם ומתמקדים בפיתוח תיאוריות שהולכות ונעשות יותר ויותר מורכבות, תוך שימוש בז'רגון שהולך ונעשה יותר ויותר בלתי נגיש.

על העולם שבחוץ אנשי הקבוצה מתבוננים בשילוב של התנשאות, חשש ופטרונות: הם מאמינים כמובן שהם עושים את מה שהם עושים כדי לגאול את ההמונים שנמצאים שם בחוץ, אולם בשלב הזה של ההיסטוריה הם לא מעוניינים בשום דיאלוג איתם, וגם לא עם אף אחד אחר.

הם מחליטים שהגיע הזמן להפסיק את ההסתגרות ולצאת החוצה כדי להשפיע, לפני שיהפכו באופן סופי להערת שוליים בהיסטוריה. אבל לאחר שנים של הסתגרות, הם מגלים שהעולם השתנה

בשלב השני, החומות בין הקבוצה לבין העולם החיצון הופכות גבוהות יותר. הקבוצה הולכת ומסתגרת בתוך עצמה ובתוך עולם המושגים הפנימי שלה, ובמקביל גם הופכת נוקשה ודוגמטית יותר. הרעיונות העומדים בבסיסה הולכים ומתאבנים. הרמה האינטלקטואלית של הקבוצה הולכת ויורדת בהתמדה ככל שהיא הופכת סגורה יותר ונמנעת מדיאלוג עם תפיסות אחרות ועם רעיונות אחרים (אפשר, למשל, להבחין בתהליך כזה אצל חלק מן המפלגות הקומוניסטיות, שממוקד משיכה לאינטלקטואלים הפכו קוסמות דווקא לאנשים דוגמטיים שממשיכים לדקלם סיסמאות ישנות).

את העומק והתחכום מחליפים נוקשות אידיאולוגית והערצה לדמויות המנהיגים – שלעתים קרובות נתפסים כמי שאנשים רגילים לעולם לא יצליחו לעמוד על עומק דבריהם. בשלב הזה הקבוצה מציעה לחבריה בעיקר תחושת עליונות, ודאות בכך שהאמת נמצאת אך ורק אצלם, לצד בוז כלפי כל מי שנמצא "בחוץ". מטבע הדברים הקבוצה מושכת פחות אינטלקטואלים ויותר אנשים המחפשים ודאות מוחלטת, עדיף כזו המלווה בהמון סימני קריאה.

אז מגיע השלב האחרון, העגום ביותר. אנשי הקבוצה מבינים לפתע שלאחר שנים ארוכות של בניית חומות בינם לבין העולם שבחוץ, הוא כבר חדל מזמן מלהתעניין בהם. הם מבינים פתאום שבמקום להיות אוונגרד רוחני שעוסק בבניית התודעה המהפכנית, הם הפכו – לפחות בעיני הציבור – לסתם חבורה של תמהונים המדברים בשפה שאיש לא מבין.

לכן הם מחליטים שהגיע הזמן להפסיק את ההסתגרות ולצאת החוצה כדי להשפיע, לפני שיהפכו באופן סופי להערת שוליים בהיסטוריה. אבל לאחר שנים של הסתגרות, הם מגלים שהעולם השתנה. הם כבר לא מבינים את העולם וכבר לא מדברים את שפתו. כאשר הם מתבוננים החוצה, הם נחרדים מהשינויים שעברה המציאות: הכל נראה להם מזעזע, בלתי מתקבל על הדעת ומבשר על סופו של העולם כפי שהכרנו אותו.

הרב צבי טאו אוחז בשלט "מצעד התועבה" בהפגנה נגד מצעד הגאווה בירושלים, אוגוסט 2017 (צילום מסך)

לכן הם זועקים, מוחים, מפגינים - לעיתים אפילו שולפים את נשק יום-הדין ומפצירים ברבותיהם הישישים, אלו שלעולם אינם יוצאים מבית-המדרש ולעולם אינם פוסקים מלימודם, לצאת החוצה וליטול חלק בהפגנות. בעיני בני הקבוצה זהו צעד קיצוני, מזעזע. והם משוכנעים שגם העולם שבחוץ יזדעזע למראה הצעד הזה. אולם הצעדים הללו מתקבלים במשיכת כתפיים.

אנשי הקבוצה מנסים אם כן לפנות לציבור, לנטוש את הז'רגון הבלתי נגיש שלהם ולדבר בשפתו של העם, או לפחות בשפה שבה לפי דעתם העם אמור לדבר; אולם למי שנמצא בחוץ הניסיון הזה נשמע כמו סתם אוסף של צעקות וגידופים. כמובן שבשלב הזה ההרכב האנושי של הקבוצה משתנה: כעת היא מושכת אל בין שורותיה בעיקר אנשים צעירים, מלאי התלהבות ולא-מאוד-מתוחכמים, כאלה שיודעים לעורר רעש ואוהבים להתכתש. הללו מקיפים את ההנהגה המקורית של הקבוצה, משדרים לה מצג שווא של אותנטיות ומשכנעים אותה ש"העם" איתה. כך, מה שהחל כקבוצה רצינית ונבחרת הופך בסופו של התהליך לחבורה של ילדים צעקנים, המקיפים כמה מנהיגים ישישים. כאמור, סיפור עצוב.

אהוד פירר הוא דוקטור לפרשנות, ספרו "אדם חדש בצורת יהודי: עיון בהגותו של א.ד. גורדון", יצא לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן