1. מקל בתחת

הצדקנית הזאת, חמוצת הסבר? זאת עם המקל של מטאטא בתחת, שדיברה בלהט מיסיונרי נגד עיתוני הנוער של "הנוער של ימינו"? שהתקשתה לזרום עם התרבות החדשה (הקרחת של נינט)? שהתגלתה כמנותקת מן המציאות (אין לה שמץ מושג מה קורה על "האי"!)? הפראיירית שלא תעשה מנוי ותקבל אם.פי-שייקר חינם? אחת שלא קולטת מה הכיף ברכילות ופפרצי, ושזה מה זה נוח שיש מי שמעדכן אותך בטרנדים ואומר לך מה אין ומה אאוט?

כן, זו הייתי אני.

2. יתרון הסאטירה

בחודש שעבר פירסמתי כאן רשימה סאטירית שעניינה שני שבועוני הנוער הנפוצים: "מעריב לנוער" ו"ראש אחד" (על הבחירה הקשה בין "מעליב לנוער" ו"ראש דפוק 1"). בחרתי בסאטירה על פני מאמר ביקורת קונבנציונלי, נוקב ככל שיהיה, בראש וראשונה משום שהרגשתי שחוויה ברוטלית דורשת תיאור ברוטלי. ידעתי כי רק סאטירה תוכל להעביר את הטון הנבוב, ההמוני, השיווקי, את המראות הפורנוגרפיים, את הסגידה לאלילים וידוענים, את התכנים ההבלותיים. מי שיקרא את רשימתי ויקרא, לצדה, אחד משני השבועונים המדוברים, יתקשה, אני חוששת, להבחין בין מושא הסאטירה לסאטירה עצמה; כדי ליצור את האפקט הפארודי לא נדרשתי אלא להעתיק מכל הבא ליד.

3. במלכודת הצדקנות

היתה סיבה נוספת לבחירתי בסאטירה. חששתי "לצאת צדקנית" (ערוצי הטלוויזיה! הרימו את הכפפה! "יצאת צדקן", תוכנית ריאליטי חדשה). להיות צדקנית מאוד לא סקסי ובעיקר מאוד משעמם. צדקנים מדברים בשחור-לבן, נדרשים לקלישאות (בכל אשמים הקפיטליזם והטלוויזיה), מאשימים, כבדי ראש, נרגנים.

"למה שלא פשוט תקראו את הטור בתוכנית?", הצעתי לתחקירנית טל שהתקשרה לשאול אם איאות להשתתף, מחרתיים עם שחר, בדיון שנושאו מצב עיתוני הנוער; כן, כן, דיון שנרקח במיוחד בעקבות דברי הכואבים.

"לקרוא זה לא טלוויזיוני", הזכירה לי.

יכולתי, כמובן, לסרב ולא להשתתף באותו "דיון" בזק המתכנס לו באולפן עם ציוצי הציפורים הראשונות, ומהווה מעין להקת חימום לאייטם שאחריו ובו גילוי מרעיש בתחום האנטי-אייג'ינג.

אבל המיסיונרית שבי, הצדקנית הקטנה, כבר ציקצקה שאם לא היא, מי ידבר ומי ימחה ומי יקים קול צעקה, ועוד בשבע לפנות בוקר...

"בסדר. רק שלחו לי מונית". שמעתי אותה עונה במקומי.

4. דילמה מוסרית

שעוני המעורר כבר היה מכוון לשעה שש ורבע בעוד יומיים כשהתקשרה גל, תחקירנית מן הערוץ המתחרה. האם איאות להשתתף בדיון שנושאו מצב עיתוני הנוער, שנרקח במיוחד בעקבות...

"באיזו תוכנית", התעניינתי.

"שיק-תקשורת. מחר אחר הצהריים. פנויה?".

"אז זהו ש –".

"שיאו, אני לא מאמינה! איך הם הצליחו להשיג אותך?!".

"בקלות", התוודיתי. מיד חיבבתי את התחקירנית הזאת, שליחתה של תוכנית רצינית, גבוהת מצח, ומה גם שהופעה בה אינה מחייבת השכמה...

"אז את באה?", שמעתי את התקווה מפציעה בלב התחקירנית.

"אחשוב על זה", קימטתי את מצחי הרם, "אתם באמת תוכנית רצינית יותר...". וגם הרייטינג גבוה יותר... אם אני רוצה לשרת את העניין שלשמו מכנסים אותי... להגיע אל כמה שיותר צופים...

"לשלוח לך מונית? איפה את גרה?".

"ברחוב ברנר", התחלתי לומר, כשנשמע צקצוק מוכר וצדקני: "סליחה, זה לא הגון. אני לא עושה דברים כאלה. אדם מוסרי לא עושה דברים כאלה, אפילו לא לטלוויזיה המסחרית".

5. במלכודת הצדקנות 2

כך מצאתי עצמי, באותו שחר, מסבה אל השולחן העגול בחברת זוג מנחים נינוחים, כתבת עיתון נוער לשעבר (שהפכה בינתיים למולטי-סופרת מצליחה שלא אוהבת להרגיז) ונערת תמימות-קדושה אחת, שבאה ברכבת כל הדרך מכפר-מונאש או כפר-סילבר כדי לקרוא לי "היא" ולהגיד ש"היא" (כלומר אני) "לא מבינה! ברור שהעיתון טיפשי. טיפשי זה פאן!". הכתבת-לשעבר אמרה שכן, נכון שבעיתון יש כל מיני תכנים, אבל צריך ללכת עם הזמן, להבין את הדור וכו' – אגב, היא מוכרחה להישאר לאייטם של האנטי-אייג'ינג. "את האמת, כולנו בדעה שלך", אמרה לי המנחה כשתם האייטם, "אבל בשביל השואו צריך דעות שונות".

6. מחוץ לפריים

במונית ששילחה אותנו חזרה הביתה (העיר רק החלה מתעוררת) חשה הנערה צורך להביע בפני את הדעות שלא ביטאה מול המצלמות. למדתי מפיה על משווקיו האגרסיבים של השבועון, המגיעים לבתי-הספר, מציעים למנויים חדשים מתנות "משתלמות" ומתקשרים שוב, כעבור שלושה חודשים, עם הצעות מפתות נוספות. היא גם התגלתה כקוראת ביקורתית וכאשה צעירה המתקוממת על דימויי הגוף הנשי המופצים בעיתון והמעודדים אנורקסיה. מה היא מוצאת בשבועון המטמטם? עדיין איני מבינה. אולי באמת אני מדור אחר.