הם לא מתראיינים, לא מפרסמים מאמרים, לא משתתפים בשיח התקשורתי – הכללי או המגזרי – אבל קיבלו החלטה אסטרטגית לנסות ולחדור ללב העשייה הפוליטית. מבט אל הפרסומים הלא רשמיים שלהם חושף את שורשיהם הרעיוניים, את השינוי האידיאולוגי שהאיץ את תהליך ההקצנה שלהם, ומספק צוהר להבנת הטרמינולוגיה הלעומתית של המפלגה שהקימו ולתהליכים הרדיקליים שהיא מבקשת לחולל במדינת ישראל.

מפלגת נעם, השחקנית החדשה על מגרש המשחקים הפוליטי של הציונות הדתית, הוקמה בהשראתו של הרב צבי טאו, יליד 1937, נשיא ישיבת "הר המור" שבירושלים ושלוחותיה ומוביל הזרם המכונה "הקו". אנשי "הקו" רואים עצמם כממשיכי דרכו של הרב צבי יהודה הכהן-קוק, האב הרוחני של תנועת גוש-אמונים ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן-קוק, הרב הראשי הראשון, מייסד "מרכז הרב" והוגה דתי חשוב.

ראשי מפלגת נעם הם תלמידיו של הרב טאו, והקמת המפלגה היא קצהו העכשווי של תהליך ארוך שנים בהובלתו, שגולת הכותרת הציבורית שלו היא הקמתן של המכינות הקדם-צבאיות הראשונות, ובהן מכינת עלי, המכינה הראשונה, בראשות הרבנים אלי סדן ויגאל לוינשטיין; ומכינת עוצם שהקים הרב רפי פרץ, המכהן כעת כשר החינוך. לצד כמה מכינות פועלים גם גרעינים תורניים, ישיבות תיכוניות וגבוהות ומדרשות לבנות המזוהים עם הזרם, המתאפיין בקו דתי נוקשה מחד ("חרד"לי" = חרדי-דתי-לאומי) וזיקה גבוהה לחלק ממוסדות המדינה מאידך ("ממלכתיות"), ולמעשה בעיקר לצבא.

כאמור, הרב טאו ומקורביו נמנעים מכל מגע עם התקשורת. הוא עצמו ממעט להופיע בציבור, ואת הנחיותיו הוא מוסר לקומץ תלמידים מקורבים. העיתונאי יאיר שרקי העיד על הרב טאו כי "הנזירות התקשורתית שלו כל-כך חריפה, שכשהכנתי עליו כתבה לא הצלחתי למצוא בארכיון של חברת החדשות אפילו קטע וידיאו קצר שבו הוא מצולם". אנשי "הקו" מתנזרים לרוב גם משותפות בשיח המתנהל מעל גבי במות תקשורת דתיות-לאומיות. כך למשל קבל יואב שורק, לאחר שפירסם כתבה נדירה על הרב טאו בעיתון המגזרי "מקור ראשון":

הבעיה היא (וכאן הגענו ל'דרך ארץ') שאנשי 'הר המור' אינם משתתפים בשום ויכוח, ולמעשה מדירים עצמם כבר שנים ארוכות מכל שיח ציבורי. אדם יכול לקרוא את ספריהם ולשמוע את שיעוריהם, אבל אין הוא יכול לשמוע אותם בדיאלוג עם עמדות אחרות ועם רבנים אחרים. הם לא יפרסמו דבר במוסף זה, וגם לא בבמות העממיות יותר או ה'גבוהות' יותר שבהן מתקיים שיח פתוח, יהא זה רבני או אקדמי. הם גם לא ישתתפו בפאנלים".

מאחורי מסך החשאיות וההסתגרות ישנה יומרה מפורשת להשפעה על הציבוריות הישראלית. תלמידיו של הרב טאו אוחזים בעמדות בכירות בצבא, בהנהגה הדתית ובמוסדות חינוך. כעת, כך הוא מקווה, תהיה לו דריסת רגל גם בפוליטיקה בדמות מפלגה עצמאית, מלבד תלמידיו המשובצים במפלגות קיימות, שלא בטוח שעמדו ברף הנאמנות המוחלטת שהציב רבם.

מדוע החליט הרב טאו לזנוח את הפרישה מהחיים הפוליטיים שבה דבק, מדוע שימר בכל זאת את הקו הבדלני והטהרני גם בניסיון להצעיד את התנועה אל החיים הכלל-ישראליים, מה פשר המקום המרכזי שהעיסוק בהומוסקסואליות תופס במשנתה הפוליטית של התנועה, ומדוע היא מעוררת בקרב אנשיה אמוציות עזות כל-כך?

הניתוח הרעיוני שאציע להלן מבוסס על עשרות פרסומים, רובם המוחלט לא רשמיים (על רבים מהם מופיעה ההסתייגות "פנימי – לא מוגה", ואילו על סדרת הספרים המרכזית של הרב טאו, "לאמונת עתנו", מופיעה בעקביות ההבהרה: "השיעורים נערכו על-ידינו ובאחריותנו"), המיועדים לחוג הישיבתי המקורב והמצומצם של הרב טאו: ספרים, חוברות, גילויי דעת, הקלטות וסיכומי שיעורים.

מפעם לפעם מבליחים בשמי התקשורת ציטוטים משיעוריו של הרב טאו או מי מתלמידיו ומעוררים סערה מקומית בשל קיצוניותם, בעיקר בכל הקשור ליחס לנשים וללהט"בים. מעקב קפדני אחר הפרסומים השונים מעניק לנו תמונה רחבת היקף של עמדתם האידיאולוגית, עמדה שיש מי שימצאו אותה מבהילה.

שבויים בז'רגון

בחודש יולי האחרון פרסם הרב טאו שני מכתבי תמיכה מפורשים במפלגת נעם, הממוענים לקהל הרחב. המכתב הראשון היה קצר ומאופק, "הנני לברך את כל העוסקים בצרכי ציבור [...] הנלחמים על חרות עמנו בהקמת רשימת 'נעם'", כתב. כעבור כמה ימים שב לפרסם מכתב, והפעם פנה ישירות "אל כל עדת ישראל במדינת ישראל".

לאחר שהבהיר, בטרמינולוגיה הייחודית ל"קו", כי "העולם הכשר עומד הוא חסון על יסוד הכרתו שרוח ישראל הטהור מוכרח הוא ללכת קוממיות בתחיית האומה במדינתה ובשום אופן לא יוכל להיכנע בפני כל רוח זר הבא להחשיך יפעתו ונעמו", ביקש הרב טאו: "כל אדם כשר בישראל חייב לתת קולו עמנו, גם קול אחד לא יאבד".

רבים קראו בפליאה את מכתבו של הרב טאו לציבור; לא כך נראית תעמולת בחירות. מדוע התעקש הרב טאו על טרמינולוגיה "הר-המורניקית" מובהקת ולא ניסה לדבר באופן ישיר יותר אל קהל הבוחרים הפוטנציאלי? הרי כדי לעבור את אחוז החסימה על המפלגה לגייס מצביעים מעבר לגרעין הקשה של התלמידים האמונים על הז'רגון.

הרב טאו לא מוכן לרדת אל העם – על העם לעלות אליו. הוא נמצא בהרי הקדושה ומי שבעמק צריך להתרומם

התשובה היא שהתוכן מכתיב את הסגנון והתפיסה את המסר. הרב טאו לא מוכן לרדת אל העם – על העם לעלות אליו. הוא נמצא בהרי הקדושה, ומי שבעמק צריך להתרומם. הטרמינולוגיה חשובה לו מאוד, הוא מדקדק בכל מלה של הרב קוק (מרבית שיעוריו מועברים בפורמט של הקראת כתבי הרב קוק, מלה במלה, בליווי פרשנות), ותלמידיו מקפידים לדקדק גם בכל מלה שלו (לאחרונה מסר הרב טאו, לבקשת תלמידיו, שיעור שבו לימד מכתב שכתב הוא עצמו, תוך שהוא מצביע על מלים ששאל מאגרות של הרב קוק האב ואשר שיבץ במכתב).

החשיבות שנודעת לדקדוק בהתנסחות של הרב טאו באה לידי ביטוי בכך שעל לוח המודעות של "הר המור" נתלו שתי גרסאות של המכתב – הטיוטה, ולצדה הנוסח הסופי. האמירה היא שגם את השינויים בגלגוליו של מכתב יש ללמוד ולהבין. אגב, השפה הפנימית שבה נקט אילצה את התלמידים לפענח ראשי תיבות שהופיעו במכתב: "אנחנו קוראים לפניכם מל"א", כתב הרב טאו, ואחד התלמידים בישיבה הוסיף הסבר: "מי לה' אלי".

הנה לכם אנקדוטה שתמחיש זאת: לפני כעשור, בהיותי תלמיד בישיבת ההסדר "הר עציון", הוזמן הרב יוסף קלנר ממכינת עלי לדבר בישיבה (ניתן לשמוע כאן את ההקלטה). הוא התבקש לספר לנו על תפיסתה האידיאולוגית של "הר המור", אבל במקום זאת – ולהפתעת הנוכחים – בחר להעביר שיעור רעיוני על חג החנוכה ברוח "הר המור". הוא תירץ את החלטתו בכך שהחליט להמחיש לנו את ה"איך" במקום לדבר על ה"מה". בפועל, שיחתו היתה עמוסת ז'רגון הר-המורניקי שלא היה מובן למרבית השומעים, כולל לא לראש הישיבה הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, שאף ביקש את רשות הדיבור עם סיום השיחה ושאל את הרב קלנר מדוע הוא מדבר בשפה לא ברורה.

הם לא רוצים לשמוע אלא רק להשמיע. אין פה משא-ומתן, יש כאן רק מתן. והעם כולו צריך להקשיב ולראות את הקולות, ולהבין שזה מה שנכון לו, שזה מה ש"נורמלי"

גם רבנים אחרים בציונות הדתית הביעו תמיהות דומות. כך למשל הרב בני לאו האשים את "הר המור" בכך שיצרה שפה פנימית "כמעט סודית" (במאמרו "קצה הקו", "מקור ראשון", מרץ 2011), והרב חיים נבון כתב בדף הפייסבוק שלו (16.12.2013): "הם לא טורחים לנסות לתרגם אותה למושגים שגם אני אבין […] אנחנו מדברים בשפות שונות".

הסיבה שהרב קלנר מדבר ב"הר-המורניקית" לתלמידי ישיבה אותם הוא רוצה לשכנע בצדקתו, היא אותה סיבה שרבו, הרב טאו, כותב ב"הר-המורניקית" למצביעים פוטנציאלים למפלגה שהקים. פניהם אינם להידברות. הם לא רוצים לשמוע אלא רק להשמיע. אין פה משא-ומתן, יש כאן רק מתן. והעם כולו צריך להקשיב ולראות את הקולות, ולהבין שזה מה שנכון לו, שזה מה ש"נורמלי".

צדיקים יותר מהאפיפיור

הבדלנות הטהרנית והקנאית היא קו חוזר בהתנהלותו של הרב טאו, והיא עומדת ברקע לידתה של "הר המור", שהוא כאמור מכהן כנשיאה. הישיבה, הממוקמת כיום בשכונת הר-חומה בירושלים (בעבר בבית-וגן ולאחר מכן בקריית-היובל), הוקמה לפני 23 שנים אחרי פיצול דרמטי מישיבת "מרכז הרב", הישיבה שהקים הרב קוק, שבנו עמד בראשה ושהרב טאו התחנך בה.

בשל צירוף נסיבות היסטורי, מי שירש את מקומו של הרב צבי יהודה הכהן-קוק בראשות "מרכז הרב" אחרי פטירתו היה קרוב משפחת הרב קוק, הרב אברהם שפירא ("ר' אברום"), ובמשך תקופה ארוכה למדו בישיבה זו לצד שתי קבוצות תלמידים, חסידי הרב שפירא מחד וחסידי הרב טאו מאידך.

בקיץ 1997 הגיעה לשיאה המתיחות, ששורשיה במחלוקות סביב ההמשך הראוי לדרכו של הרב צבי יהודה הכהן-קוק. העילה היתה הכנסתו לישיבה של מכון לימוד הוראה. כך נוהגים בישיבות רבות על מנת לאפשר לתלמידים לרכוש תעודה מקצועית בצמוד ללימודיהם התורניים, שתוכל לעזור להם בהמשך להתפרנס מהוראה.

אלא שמבחינת הרב טאו, לימוד תכנים אקדמיים בחסות הישיבה הוא בחינת "חמץ בפסח", "אכילת חזיר" ו"הכנסת צלם להיכל". ביטויים אלו ממש הושמעו בשיחות של הרב טאו ונאמניו (הדברים פורסמו בהמשך בקובץ בשם "לדרך הקודש") וגררו מחלוקת עמוקה. הרב טאו ורבנים נוספים נשאו שיחות בישיבה ומחוצה לה והסבירו שאין ברירה אלא להתנתק מ"מרכז הרב" ומראש הישיבה הרב שפירא (אשר עד יומו האחרון נצר את העלבון), תוך דימוי הפרישה הפומבית ללידה, וכך אכן קרה לבסוף. כך התפצל הציבור החרד"לי לשניים: ישיבת "מרכז" ובנותיה, וישיבת "הר המור" ובנותיה.

מאפיין נוסף של הרב טאו ורבני "הקו" הוא השכנוע הפנימי העמוק כי עמדותיהם, קיצוניות ולא מקובלות ככל שיהיו, הן עמדותיו של העם כולו

כפי שהראה פרופ' ישי רוזן-צבי במאמרו "מטפיזיקה בהתהוותה – הפולמוס בישיבת מרכז הרב, עיון ביקורתי", שמציע ניתוח דקדקני של חוברת "לדרך הקודש", הרב טאו ותלמידיו הפכו שיקולים מעשיים לבעלי משקל מטפיזי. הרב טאו, כדברי רוזן-צבי, הפך את המחלוקת בעניין מכון ההוראה ל"מאבק בין גואלי התורה ורודפיה", שכן "רעיון המכון הומשג על-ידי צד אחד באופן ריאליסטי ועל-ידי הצד האחר באופן מטפיזי".

רוזן-צבי הצביע גם על האופי הסגור של טיעוניו של הרב טאו, הקיימים באופן נפרד וללא תלות במציאות בפועל. בעוד העובדות היו הפוכות לחלוטין מהאשמותיו של הרב טאו (רוזן-צבי מתאר כיצד היה משרד החינוך באותה תקופה רתום וקשוב לזרם החרד"לי, ובניגוד גמור לתיאורו על-ידי הרב טאו כבעל אג'נדה מערבית-נוצרית לחיסול יהדותה של המדינה), הדבר לא הפריע לו להציג את המחלוקת כמאבק מטפיזי בין התורה לבין רודפיה.

מאפיין דומה נוסף של הרב טאו ורבני "הקו" הוא השכנוע הפנימי העמוק כי עמדותיהם, קיצוניות ולא מקובלות ככל שיהיו, הן עמדותיו של העם כולו. כך תמיכה ציבורית בעמדתו של הרב טאו היא הוכחה לצדקתו, אולם הסתייגות ציבורית לא מוכיחה את ההפך – אלא רק כי הציבור טרם הבשיל להבנה של פנימיותו האמיתית (בהזדמנויות שונות הדגמתי זאת).

ההחלטה לחסל סופית את שיתופי הפעולה הפוליטיים ולהקים מפלגה גררה ביקורת עזה בקרב חוגים קרובים בציבור הדתי ובימין, בין השאר על רקע החשש כי פיצול כזה יביא לאובדן קולות, אחרי שנעם לא תצליח לעבור את אחוז החסימה. טבעי לכן שתהליך הקמת המפלגה לווה בדוגמאות לאותו שכנוע פנימי עמוק.

כך למשל עם הקמת תנועת "חזון", אחת התנועות שברקע הקמת מפלגת נעם, התבטאו רבני "הקו" ואמרו כי "אנשים רוצים לחזור אל הזהות היהודית שלהם, זאת הבריאות הפשוטה […] רוצים להיות יהודים נורמלים" (הרב יהושע שפירא); "זה החזון המשותף של כולם, של כל היהודים בארץ ובעולם" (הרב יגאל לוינשטיין); "אנחנו מאמינים שהגיע הזמן שרובו של עם ישראל נמצא במקום הזה, רוצה תורה, רוצה יהדות, רוצה קשר עם הקב"ה, רוצה קשר עם הדורות, רוצה חזון הרבה יותר גדול" (הרב דוד ג'יאמי).

כך כתב הרב שלמה אבינר, מחשובי רבני "הקו", על מפלגת נעם עצמה: "ראה זה פלא: העם עם נעם! בעצם אין זה פלא, הרי הכל דברים פשוטים, ברורים, בריאים, נורמלים. התקיימו מאות חוגי בית, מאות דוכנים, ואנשים אמרו: נעם צודק. אף אחד לא אמר שזה לא נכון. אף אחד לא אמר שזה קיצוני או פוגע. [...] כל מיני יהודים: דתיים-לאומיים, דתיים-לאומיים ליברלים, דתיים-לאומיים מקפידים, ש"סניקים, חרדים, בין מודרניים בין לא מודרניים. הצלחה מעבר לכל מצופה. באמצעים הדיגיטליים כבר הגיעו למיליון אנשים".

בפועל, מבצע ההחתמה הפומבי שיזמו במפלגה הסתפק ביעד של 40 אלף איש, רחוק מאוד ממספר המצביעים הדרוש כדי לעבור את אחוז החסימה. גם כדי להגיע ליעד צנוע יחסית זה נאלצו לשנות את כללי הקמפיין לאחר השקתו ולהוסיף לספירה לא רק את מי שהצהיר כי יצביע למפלגה, אלא גם מי ש"מתלבט". ועם זאת – בתום 54 השעות שהוקצו לקמפיין ההחתמות, לא עמדו בנעם ביעד הסופי, מה שהביא להחלטה להאריך את משך ההחתמה.

הרשימות השחורות מתארכות

הרב טאו הוא אם כן דיקטטור של הגאולה ומי שרואה עצמו כמוסמך הבלעדי לקריאת המפה האלוהית. הוא מוקף בקבוצה מצומצמת של יודעי סוד שמעבירים את דבריו מפה לאוזן, המכונים "הכור הגרעיני". לא כל אחד מסוגל להבין את הרב טאו, ובוודאי שאסור לחלוק עליו. ההיררכיה ברורה. הוא יורשו של הרב צבי יהודה קוק, והמבין הבלעדי את תורת אביו, הרב אברהם יצחק קוק.

כך אומר עליו הרב יוסף קלנר: "היתה דמות אחת שהרב צבי יהודה ספר, וזה הרב טאו [...] במשך הזמן קמה רוח אחרת שניסתה קצת למחוק את זה". והרב אלי סדן: "אין מי ששהה, וזו עובדה שראיתי בעיניים שלי, בהתייעצויות ובשיעורי התורה של הרצי"ה כמו הרב טאו. הרצי"ה כל פעם ביקש 'תקראו לרב טאו, אני רוצה לשמוע מה הוא אומר'".

הרב טאו והמעגל הקרוב לו חובשים "משקפיים של גאולה", הם רואים "עין בעין" עם האל. רק אנשי ה"כור הגרעיני" מוסמכים לקרוא את המציאות המתעתעת. לדבריו של הרב טאו, רק "גדולי המאמינים, הדבקים בשורש העליון" מסוגלים לכך, שכן "בעיניים רגילות, רציונליות, אי-אפשר לראות זאת. אי-אפשר להבין את המתרחש בתוכיות נשמת האומה". רק בבית-המדרש של הרב טאו "מרגישים ומבינים את החיים האמיתיים של האומה [...] מקבלים וקונים [...] את קנה המידה הנכון ואת ההתייחסות הישרה לכל הקורה בישראל".

אותה ראיית עומק שניחן בה לדבריו הרב טאו אִפשרה לו לסמן את האויבים במאבק נוסף שניהל נגד מכון הוראה: הפעם היתה זו מכללת הרצוג באלון-שבות והרבנים העומדים בראשה, ובכללם הרב ליכטנשטיין ז"ל, ראש ישיבת "הר עציון". בספר "צדיק באמונתו יחיה" תקף אותם הרב טאו בחריפות: "כל מי שלמד ומלמד במקומות כאלו הוא מורעל. הוא מורעל והוא מרעיל, וצריך להתקומם על זה, צריך לנקות את הלב מכל זה"; "זו טומאה שאין כדוגמתה"; "אסור ללמוד במקומות כאלה בשום פנים ואופן, זה בבחינת 'ייהרג ואל יעבור' ממש".

אל הרשימה השחורה הצטרפו עם השנים עוד ועוד גורמים. לא רק ישיבת "מרכז הרב", מכללת הרצוג והרבנים הקשורים אליהם. חלקים נרחבים בציונות הדתית מצאו עצמם מסומנים כאויבים של הרב טאו, וספרי רבנים הוצאו מבתי-המדרש של ה"קו"

הוא לא נרתע גם כשרבנים טענו בתוקף שחרדתו מפני גורמים עוינים המשתלטים על המערכת החינוכית תלושה לחלוטין מהמציאות ("זוהי הוצאת שם רע כפשוטה. אני יכול להעיד שמיים וארץ על כך שאף אחת מטענות אלו אינה רלבנטית למכללת הרצוג", התבטא בתגובה הרב אמנון בזק).

גם בשנים האחרונות, בנוגע לתוכנית משותפת שתוכננה בין מדרשת הרובע – מוסד המשויך ל"קו" – ומכללת הרצוג, מיהר הרב טאו להוציא גילוי דעת שלפיו "חלילה לחזק או להשתתף או להתחבר בשום אופן לגוף שחרת על דגלו שימוש בגישות חילוניות כפרניות ובשיטות מחקר זרות בלימוד כתבי הקודש, ועוסק בתעמולת הסתרה והפצה של דרכים אלה שהם סילוף התורה הקדושה". התוכנית מעולם לא יצאה לפועל.

אל הרשימה השחורה הצטרפו עם השנים עוד ועוד גורמים. לא רק ישיבת "מרכז הרב", מכללת הרצוג והרבנים הקשורים אליהם. בין היתר הכריז הרב טאו מלחמה על משרד החינוך, פרויקט "ספריית פיג'מה", שיטות הלימוד "שיטת רבדים" ו"שיטת 12 הצעדים" ועוד. חלקים נרחבים בציונות הדתית מצאו עצמם מסומנים כאויבים של הרב טאו, וספרי רבנים הוצאו מבתי-המדרש של ה"קו". כך סיכם זאת יואב שורק, אשר האשים את ה"קו" בהתנשאות ובכוחנות:

לא ראוי למשנתם הגבוהה לבוא בכפיפה אחת עם משנותיהם של מי ש'לא מבינים בכלל ישראל'. 'אתה יכול לחשוב אחרת, אבל אז אתה לא תלמיד שלי', כפי ששמעו אנשים מרבני הקו פעם אחר פעם אחר פעם. אין לכך שם אחר מלבד התנשאות. ויש בכך גם כוחנות: כי מי שאינו טורח להתווכח עם אחרים ולהתייחס לדבריהם הוא זה שאינו מחזר אחרי איש והכל מחזרים אחריו; ומי שבכל עת עלול פתאום להוקיע רב כזה או אחר ש'סטה' לדעתו מן הדרך, בדברים חריפים להחריד, הוא זה שהכל חוששים ממנו"

אפילו תלמידיו הקרובים לא נותרו חסינים: הרב חננאל אתרוג נאלץ להודיע בפומבי בפני תלמידיו כי הוא מתכחש למפלגת הבית-היהודי, אחרי שאוים בחרם מצדו של הרב טאו, כך לפי דיווח באתר "כיפה".

הרשימה השחורה התרחבה עוד, גם מעבר לעולמות התורה והחינוך – אל הפוליטיקה. לציונות הדתית יש כידוע מפלגה: המפד"ל, ממשיכתה של תנועת "המזרחי", שלימים, תחת הנהגתו של נפתלי בנט, הפכה לבית-היהודי. לצדה פועלת "תקומה" (בגלגוליה השונים) של הפלג החרד"לי. בעבר פעלו בתוך הרשימה דמויות שהיו מזוהות כתלמידיו של הרב טאו, ובימים אלה אף נמצא בצמרתה תלמיד מובהק של "הקו", הרב רפי פרץ, שר החינוך בממשלת המעבר הנוכחית (פרץ הוא תלמידו של הרב יהושע צוקרמן, המלמד ב"הר המור").

מדוע הבית-היהודי אינה פלטפורמה טובה ל"מלחמה בטומאה" (מושג מפתח לפי הרב טאו, כפי שנרחיב בהמשך)? כבר לפני כמה שנים, בחוברת בשם "ונאמן ביתך וממלכתך", בידל עצמו הרב טאו, בתקיפות אופיינית, מהבית-היהודי, שעברה מהפך ממפלגה מגזרית לכזו בעלת שאיפות הנהגה לאומית. על נפתלי בנט כתב הרב טאו: "אין לו ריח של תורה, ניכר על איש זה שלא עבר על פתחה של תורה, אז ישמור על התורה?". לדבריו, הבית-היהודי לא רק שלא נלחמו בטומאה אלא הצטרפו אליה. זו גם הסיבה שבמפלגת נעם מכנים את הרחבה המשותפת בכותל "רחבת בנט".

הרב טאו הגיע למסקנה שלבית-היהודי ישנה אג'נדה שנועדה "לקעקע את הסטטוס-קוו למען הפרדת הדת מן המדינה בכל התחומים ולפרק כל זיקה של מדינתנו אל התורה"

לפי הרב טאו, עצם הימצאותם של חילונים בבית-היהודי היא איסור הלכתי(!) ובעיה ערכית חמורה. לדבריו, "שיתוף החילוניות במפלגה הדתית הוא דבר רע לכל האומה". הרב טאו הגיע למסקנה שלבית-היהודי ישנה אג'נדה שנועדה "לקעקע את הסטטוס-קוו למען הפרדת הדת מן המדינה בכל התחומים ולפרק כל זיקה של מדינתנו אל התורה".

הערה פסלנית אחרת של הרב טאו ביחס למפלגה, שנכתבה לפני שלוש שנים, התגשמה לאחרונה במציאות: "איני רואה למי שאלה הן שאיפותיו ומטרותיו מועמד יותר מועדף ואידיאלי לראשות מפלגת הבית-היהודי מאדם חילוני, וניפטר אז מן הצביעות ואחיזת העיניים ותוסר המסכה ונקווה שגם יוחלף השם שמפלגה זו נושאת בשקר". הבית-היהודי אכן התאחדה עם סיעות אחרות לרשימת ימינה. בראשה עומדת כיום איילת שקד, חילונית.

טומאה במקום חול

האיבה לבית-היהודי היתה ספציפית, אך בעבר התבטא הרב טאו בביטול ביחס לפוליטיקה באופן כללי, ובבחירות האחרונות – כך מספרים תלמידיו – אף שלשל לקלפי פתק לבן. כך למשל כתב על "תכסיסים פוליטיים" ש"אין הם מענייננו" ו"לא הם יושיעו את הרוח הנשפלת ואת כבוד מלכותנו הנרמס", "אנחנו לא פוליטיקאים [...] כוחנו בסך הכל בפינו" ("שלח אורך ואמיתך", 1993). לדבריו, תפקיד הרבנים "אינו בעבודה מעשית ובשיקולים פוליטיים" אלא "בחיזוק הרוחני [...] בנתינת המגמה והכיוון האידיאלי אשר יסחף אחריו רבים מן הפועלים". וגם: "לא התסריטים והחשבונות של פוליטיקאים, אנשי חברה וכדומה הם הקובעים את המהלך" ("סולו המסילה", 2005).

לפי הרב טאו, ההשפעה הציבורית האמיתית מתרחשת בשדה התודעתי. לדבריו, "ברגע שאתה משנה את התודעה הכל זורם לטובת עניינך". לכן לאורך השנים התנגד הרב טאו להפגנות, ובזמן שהציונות הדתית התרכזה במאבק נגד ההתנתקות הורה לתלמידיו להישאר ללמוד תורה בבית-המדרש. בחוברת "בחכמה יבנה בית" דימה הרב טאו את המאבק של המתנחלים בשוטרים למאבק של כלב במקל המכה אותו. הכלב אינו מבין שהמקל הוא לא הכתובת, אלא האוחז במקל.

אלא שאת הסלידה ממחאות רחוב החליפה אצל הרב טאו בשנים האחרונות השתתפות פעילה בהפגנות נגד מצעד הגאווה, כשהוא נושא שלטי "מצעד התועבה" (לפחות באחת הפעמים אף עמד לצדו הרב לוינשטיין ממכינת עלי, הזכור מ"נאום הסוטים" ו"שיגעו לנו את הילדות"). את ההתנגדות לעיסוק בפוליטיקה החליפו תמיכה ועידוד בארגונים החוץ-מפלגתיים "חותם", "ליבה" ו"חזון", המתמקדים במאבקים נגד נוכחות רפורמית בכותל, גיור שלא דרך הרבנות, ביצור מעמדה של הרבנות הראשית, התנגדות לנשים בצה"ל, מאבק בהפרדת הדת מהמדינה ומלחמה נגד "טרור הלהט"ב", ולבסוף – הקמת מפלגה חדשה, נעם.

הבדלנות הקנאית המאפיינת, שהביאה לפרישה מישיבת האב, "מרכז הרב", פינתה את מקומה לשיתוף פעולה מרשים עם אנשי הישיבה (בארגון "חותם" מבית "מרכז הרב" ו"ליבה" ו"חזון" מבית "הר המור", ובמספר גילויי דעת שעליהם חתומים זה לצד זה הרב טאו ורבני "מרכז הרב", כששמות הישיבות מתנוססים תחת שמותיהם) ועם פלגים חרדיים (בהרפתקת מפלגת "יחד").

בעוד שבעבר זיהה הרב טאו את החילוניות ותרבות המערב עם ה"חול", לעומת בית-המדרש שלו, שהוא "הקודש", הרי שבשנים האחרונות מתגלה הטומאה. בניגוד לחול, שאינו קדוש אך בעל עומק וחיוניות, הטומאה היא חלולה ומסוכנת

כיצד ניתן להסביר את השינוי הטקטוני הזה? לטענתי, בעוד שבעבר זיהה הרב טאו את החילוניות ותרבות המערב עם ה"חול", לעומת בית-המדרש שלו, שהוא "הקודש", הרי שבשנים האחרונות, עם התקדמות משמעותית בתהליך הגאולה – שלב המעבר מה"חול" ל"קודש", רגע חשוב בהיסטוריוסופיה הקוקניקית – מתגלה הטומאה.

בניגוד לחול, שאינו קדוש אך בעל עומק וחיוניות (מראייתו החיובית של הרב טאו את הציונות החילונית בעבר ניתן להתרשם, בין היתר, בחלק השני של הספר "לאמונת עיתנו", שיצא ב-1994), הטומאה היא חלולה ומסוכנת. הטומאה באה להרוס לשם ההרס, בלי שום היגיון. היא שורפת הכל כדי להביט בלהבות.

אותם כוחות טומאה שבעבר פיעפעו בכל מיני מוסדות אך לא הרימו ראשם – לפתע נלחמים בקודש. הרב טאו חש תחת מתקפה, ומשנה את דרכי המאבק. הוא התנער ממפלגות הציונות הדתית, כפי שהסברתי לעיל, שכן הללו משתפות פעולה עם הטומאה, מרצון או מאונס.

פעם אמר על הציבור הדתי-לאומי ש"הוא נופל בידיים של השמאל, ונמחק ומאבד את צורתו". דברים דומים כתב בפייסבוק (28.8.2019) הרב אבינר: "זה [מאבק נגד הפרדת הדת מהמדינה, הומוסקסואלים, רפורמים ועוד] היה אמור להיות תפקיד ה'מזרחי' וממשיכיו, אך הוא מראה סימני עייפות מובהקים". זאת הסיבה שהרב טאו חבר פעם אחר פעם למפלגות חרדיות או משותפות עם החרדים: הוא הצביע לפחות פעמיים למפלגת ש"ס, ולאחר מכן תמך במפלגת "יחד" בראשות אלי ישי, שחבר ליוני שטבון, הנחשב לתלמידו של הרב טאו.

הרב אלי סדן אמר בהתייחס לכך כי "המאבק שלנו עם החרדים הוא ביחס לציונות. אבל להיות שומרי תורה, אין לנו שום מחלוקת ואין לנו בעיה לפעול יחד לטהרתה של מדינת ישראל". אחרי הבחירות האחרונות חש הרב טאו שאין מוצא. גם החרדים לא נלחמים את מלחמתו, ובפעם הראשונה "הר המור" מקימה מפלגה "על טהרת הקודש" מול כוחות הטומאה.

הכרזת מלחמה

בעוד שאת ה"חול" ניתן להכיל כחלק הכרחי ואף חשוב בתהליך הגאולה, הרי שבטומאה צריך ללחום. הטומאה "חשה את כליונה קרב ובא" ו"מתאמצת ככל יכולתה להילחם מלחמת קיום" (ניתן לקרוא על כך בפירוט, ובין היתר, בחוברות "לבקשת האני העצמי" ו"דרך חיים תוכחות מוסר"). לפיכך קרא הרב טאו "לזעזע את הציבור ולעורר אותו על-ידי חשיפת הדברים כהווייתם [...] אין זה הזמן לנהוג לפי כללי הכבוד והנימוס משום שאנו עוסקים בפיקוח נפש. אם הנורמות החברתיות יתקלקלו חס ושלום אז כבר יהיה הרבה יותר מסובך לתקן אותם".

ההתפרצות של הטומאה אליבא דהרב טאו באה לידי ביטוי במגוון צורות, מנסיונות השפעה תרבותיים ועד חקיקת חוקים שנועדו לפגוע בצביונה היהודי של המדינה. החזיתות העיקריות שבהן יש להילחם הן מעמדה של הרבנות הראשית, השליטה האורתודוקסית בגיור, המאבק עם הרפורמים בכותל המערבי (כותל "נורמלי", כלומר ביטול "עזרת ישראל", העזרה המשותפת לגברים ונשים), משפחה "נורמלית" (הפיכת הלהט"ב ללא לגיטימיים ומלחמה בארגוניהם) ומגמות שפוגעות בקדושת הצבא (שירות נשים בכלל ובקרבי בפרט; שילוב תכנים חינוכיים שמקורם לכאורה בארגונים רפורמיים ונוצריים).

הרב שלמה אבינר הגדיר את מטרתה של מפלגת נעם, תוך שהוא חוזר על מוקדי המאבק המרכזיים ששרטט רבו, הרב טאו: "יש הכרח לאומי במפלגת נעם, נעם עליון מקור כל הערכים, שתאמר דברה בשפה ברורה, בדבר טהרת כל הערכים הלאומיים: טהרת השבת הלאומית, טהרת הרבנות הראשית, טהרת הגיור הלאומי, טהרת המשפחה הנורמלית של אב ואם, טהרת החינוך של הילדים ושל החיילים" (הרב אבינר חזר על הדברים בכמה הזדמנויות, כך למשל בפוסט פייסבוק מ-27.8.2019 שכותרתו "עשרת הדברות של מפלגת נעם").

מי הם "האוחזים במקל" במשל של הרב טאו? שתי ישויות חוזרות ועולות בכתביו: האחת מורכבת מאוסף גופים מתחלפים שחודרים למשרד החינוך, לצבא ועוד, וקונים אחיזה במוסדות המדינה על מנת להחריבה; השנייה היא התקשורת

ואכן, בשלהי אוגוסט, עם פתיחת קמפיין ההחתמות של המפלגה, חתם הרב טאו לצד עשרות רבני "קו" נוספים על קריאה בהולה שבה הובהר כי הצורך להיכנס ל"שדה הציבורי הפוליטי" נבע מ"שינוי תודעה קריטי […] מזה שנים בתמיכה של קרנות עתירות ממון והשפעה, חלקן מממשלות זרות, ששתלו 'סוכני שינוי' במשרד החינוך, בתקשורת, בצבא ובכל מערכות השלטון" (מכתב קריאה "בשם אלוקינו נדגול!", פורסם ב-28.8.2019).

מי הם "האוחזים במקל" במשל של הרב טאו? שתי ישויות חוזרות ועולות בכתביו: האחת מורכבת מאוסף גופים מתחלפים שחודרים למשרד החינוך, לצבא ועוד, וקונים אחיזה במוסדות המדינה על מנת להחריבה. אם בעבר, במיוחד על רקע המאבק במכוני ההוראה, כיכבו ברשימה זו ארגונים נוצריים ורפורמיים, בהמשך מיישר הרב טאו קו עם טרמינולוגיה מבית היוצר של הימין הפוליטי ומצרף לרשימה גם את הקרן החדשה: "השפעת הקרן החדשה שרוצים בעוכרינו ולהחריבנו. אנחנו נמצאים במאבק [...] יש פה מלחמות רבות, אני חושב שצריך להגיד ולפרסם את זה [...] על זה צריך למסור את הנפש".

בהתייחס למושכים בחוטי התודעה של האזרחים בישראל אמר (במסגרת השיחה שבה לימד את מכתבו שייעד לציבור הרחב, ובו קרא להצביע למפלגת נעם) שהללו "יושבים בצווארון לבן מאחורי הקלעים. אף אחד לא בחר בהם, אף אחד לא יודע עליהם […] הם יושבים בעמדות כוח בחיים הציבוריים ומנווטים בתרבות ובחינוך ובמשפט ובתקשורת ובכל מהדורת חדשות, זו שטיפת מוח".

ואכן, הישות השנייה, השזורה ללא הפרד בראשונה, היא "התקשורת". הינזרותו של הרב טאו מהתקשורת אינה טקטית: הוא רואה בה אויב, כלי עוצמתי במיוחד בידי הטומאה.

בתלמוד תורה "מורשה" שבו למדתי, ובו לימד בעבר הרב טאו, לימדו אותנו שהמקצוע הבזוי ביותר שקיים הוא מקצוע העיתונות. יש בו לדבריהם לשון הרע, רדידות, סילוף ושקרים. "רוחות רעים וטמאים נושבות עלינו בלי הרף ממדינות המערב, ובמיוחד דרך התקשורת שהיא ארג כזבים", כתב הרב אבינר, והוסיף: "הריק האידיאולוגי מפחד מערכים. הוא מגן על עצמו על-ידי שטיפת מוח מתמדת על-ידי התקשורת".

הינזרותו של הרב טאו מהתקשורת אינה טקטית: הוא רואה בה אויב, כלי עוצמתי במיוחד בידי הטומאה

לאחר ההתנתקות, בשיחה שבה דיבר הרב טאו על המקל והכלב, הואשמה התקשורת, לצד גופים אקדמיים ומכוני מחקר, כמושכים בחוטים המפיצים את הרוע: "יש לך אח שיושב כל היום לפני הטלוויזיה, יש לך בן דוד שיושב כל היום לפני הטלוויזיה […] הרי הטלוויזיה תגרום שהוא יהיה מנותק מכל קודש והוא יהיה השמאלן הכי גדול […] כי זה מה שמדברים שם כל הזמן. אם אתה אוהב אותו, אם אתה אח שלו, בן דוד שלו או שכן שלו – תפוס אותו, קרב אותו לתורה, עשה ממנו בן אדם ותציל אותו מהשחיתות הזאת. [...]

"התקשורת יודעת לדבר על כל דבר. עורכי-דין ואנשי בימוי ותיאטרון מנהלים לנו את כל המחשבות. מיהם האנשים ברדיו ובטלוויזיה שמדברים כל היום? אלה ליצנים, ללא אחריות, שיודעים להתנסח על כל דבר. הם מנהלים את השיח הציבורי ויכולים לטהר את השרץ בק"ן טעמים. אין להם בעיה בזה – כל דבר מתועב מקבל הכשר, ומנוסח בצורה אינטליגנטית ובקול סמכותי ואבהי, ואנשים קונים את זה" ("בחכמה יבנה בית").

אובססיית ההומוסקסואליות

ל"כנסת ישראל" אם כן אויבים רבים: התקשורת, השמאל, הקרן החדשה, הנוצרים, נשות הכותל, רבנים שאינם מסכימים עם הרב טאו. אך מבין כל הנושאים שמפלגת נעם (יחד עם "חותם", "ליבה" ו"חזון") עוסקת בהם, המרכזי הוא הנושא הלהט"בי. שוב ושוב חוזרים לשם. לאותם "סוטים", "לא בריאים", האיום הגדול על ה"נורמליות".

לא רק עיסוק כמעט בלעדי בלהט"בים יש כאן, אלא גם שפה שונה, אמוציונלית, פונדמנטלית: הרב טאו מדבר פתאום על הסירחון (הפיזי!) כביכול בביתם של הומואים ועל ריח פי הטבעת

הלהט"בים הם רק אחד משורה של נושאים, גופים ואנשים עליהם הכריז הרב טאו מלחמה, והיה ניתן לצפות שהעיסוק בהם יהיה פרופורציונלי ליתר החזיתות. למעשה ההפך הוא הנכון, ונראה כי מרבית האנרגיות של ה"קו" מופנות למאבק על מה שהם מכנים "משפחה נורמלית". הדבר בא לידי ביטוי ב"גילויי דעת" רבים העוסקים במאבק בלהט"בים, ואשר עליהם חתומים הרב טאו ומקורביו, וכמובן בקמפיין האגרסיבי של מפלגת נעם בנושא.

כמות גילויי הדעת של הרב טאו הקשורים ללהט"ב היא, ככל הידוע לי, הגבוהה ביותר באופן יחסי ליתר הנושאים. גם הקמפיין של מפלגת נעם מלמד על ריכוז התשומות במאבק נגד הלהט"בים. סיסמת הבחירות המרכזית, שמקורה עוד בארגון "חזון", הגלגול הקודם של נעם, היא "אבא+אמא=משפחה". באתר המפלגה מוצגים מסמכי נתונים בארבע קטגוריות, ששלוש מתוכן קשורות ללהט"בים: "להט"ב במערכת החינוך"; "שינוי תפיסת המגדר בצה"ל", ו"תקשורת להט"בית". הקטגוריה הרביעית היא "השתלטות על משרד החינוך".

תשובה אפשרית אחת להתמקדות האובססיבית בלהט"בים היא כמובן שערכי מוסד המשפחה המסורתית, כפי שאנשי ה"קו" תופסים אותם, חשובים יותר מערכים אחרים, ומכיוון שלדעתם "המשפחה" נמצאת בסכנה החליטו להפוך את הנושא לראשון במעלה. אך לא רק עיסוק כמעט בלעדי בלהט"בים יש כאן, אלא גם שפה שונה, אמוציונלית, פונדמנטלית: הרב טאו – שמילותיו מדודות ושפתו איננה ניתנת להכרה משפת הרב קוק – מדבר פתאום על הסירחון (הפיזי!) כביכול בביתם של הומואים ועל ריח פי הטבעת:

שני גברים שחיים ביחד במשכב זכור, וכל הבית מסריח. סליחה, במה הם מתעסקים כל היום? אתם יודעים במה... עם פי הטבעת, כל היום. אז כל הבית מסריח מזה וכך מחנכים ילדים [...] כל העם שותק על זה, ואף אחד לא פותח את הפה" (מתוך הקלטת שיעור של הרב טאו שמצויה בידי. תמלול של הדברים הובא על-ידי הרב ברוך אפרתי, וניתן לקראו כאן).

בנאום ראשון מסוגו שנשא בכינוס פוליטי של מפלגת נעם אמר הרב טאו כי הלהט"בים "עוסקים כל הזמן בהשחתת זרע. לחשוב שילדים אפשר לעשות דרך מבחנה והריון במעבדה – וכל זה בלי לשאול. מי נתן רשות לזה? מי שאל את העם? איפה הדמוקרטיה והדיון?". ובהמשך: "הכניסו בכיתות את המיתוס המקולל של שני הורים גברים ושני הורים נשים. מודלים של משפחה: אשה עם שלושה גברים, גבר עם שלוש נשים, ואשה עם שלוש נשים – כל ההרס והחורבן".

מדוע שפת הרחוב והמשטמה המפעפעת מחליפה את ז'רגון המאבק הרגיל, האגרסיבי ממילא? כיצד מתאים השיח המנגיד בין "נורמלי" ל"סוטה" בקרב תנועה שהנורמות מעולם לא עניינו אותה? (עם זאת, כעת, לאחר שהונף דגל ה"נורמליות", נמצאו בכתבי הרב קוק לפחות שני מופעים שבהם הוזכרה מלה זו). ב"הר המור" הרי היו יכולים להציב מגוון של סיבות דתיות עקרוניות להתנגדותם לאורח חיים להט"בי, אך הם לא עושים זאת. מדוע?

לדעתי יש כאן הסבר אחר, עמוק הרבה יותר: איום תיאולוגי. לשם כך אני נעזר בניתוח מבריק של פרופ' צחי וייס ("'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי': הרהורים על משמעות התפיסה התיאולוגית של חיזוק האל באמצעות הצבא"), אשר הסביר את היווצרות "גוש אמונים" כצורך עמוק באל חזק ובבבואתו – הלוחם הצה"לי החזק – על רקע האל החלש של השואה. מדובר בצורך דתי, פסיכולוגי וחברתי שגרמו להאדרת הצבא והנשק.

אבקש להרחיב את דבריו של פרופ' וייס, ולהצביע על כך שבציבור החרד"לי היו אלו דווקא הרב טאו ואנשיו, זרם ה"קו", שהמשיכו לדבוק בקדושת הצבא ועליונותו. הללו ה"ממלכתיים" (במלעיל) נותרו נאמנים לממלכה גם כשאנשי "מרכז הרב" יצאו לחסום כבישים וקראו לסירוב פקודה. בעוד נראה שאנשי התנועה מיישרים קו עם המשטמה למוסדות השלטון השונים כמו מערכת המשפט, ראשי מפלגת נעם מדגישים בגאווה רבה בביוגרפיות שלהם את העובדה ששירתו בצבא כלוחמים, והמפעל הציבורי הבולט ביותר של תנועת "הקו" הוא המכינות הקדם-צבאיות.

היהודי הישראלי של אנשי "הקו" הוא יהודי חדש, חזק, כדוגמת היהודי החדש של "יהדות השרירים" הציונית של סוף המאה ה-19, רק שכעת הוא חמוש גם באלוהים גברי וחזק. הגבר ה"קווניקי" הוא מכיניסט חסון, לוחם, מחוספס ושרירן. הוא אמנם נטוע בעולם התורה ומצטנע, אבל הוא חדור מטרה ומכיר את האמת האחת.

נכון הדבר שבישיבת "הר המור" וסניפיה עמלים על התורה גם בחורים שאינם חסונים, אך במכינות מתממשת דמות הגוף האידיאלית של ה"קו". גם אחרון האברכים יודה שהגוף המכיניסטי הוא בעל היתרון, וגם הוא ירצה על ערך פיתוח הגוף ושמירה על בריאותו (תוך היתלות בדברי הראי"ה קוק ואחרים).

ההומוסקסואליות, הקוויריות, הטרנסג'נדריות, הדפוסים הקבועים שפתאום מיטשטשים, הם האימה הגדולה ביותר של "הר המור". האיום לגזול מהם את ה"ישראלי" שטיפחו והעריצו הוא איום על האל הגואל והחזק

אביו של אחד מחברי הילדות שלי היה בעל תפקיד צבאי קרבי בכיר. כילד ביקרתי בביתו פעמים רבות, וכמעט תמיד נכחו בסלון הבית בכירי צבא. פעם אחת "חטאתי" כשהפניתי למפקד פלוגה שבא לביקור שאלה מחוכמת ומחויכת. השתררה שתיקה כבדה בחדר, וכעבור דקות אחדות עזבתי. לאחר שהלכתי, כך נודע לי, אמר עלי אביו איש הצבא: "אם הוא היה הבן שלי, הייתי מוריד לו סטירת לחי מצלצלת".

כששמעתי את הדברים חשתי, הגם שהייתי רק ילד, שמשהו לא תקין בהתנהלותו של הקצין ההר-המורניק הנערץ. משהו בדיבורו היודע-כל, העסוק ברומו של עולם, שברגע אחד מתהפך והופך למערבולת של אש. עד היום שומעים מפעם לפעם על אותו איש צבא, שנהיה בינתיים מבכירי "הר המור", ואני נזכר במשפט הקשה שאמר ובקשיחות הצבאית שהקרין על סובביו.

הלהט"ב מאיימים על דמותו של אותו גבר ציוני-צבאי. מאיימים להטביע את ספינת האלוהים הציוני-צבאי של "הר המור". לכן נזעק הרב יגאל לוינשטיין ויוצא לשיחות ברחבי הארץ על הסכנות הנשקפות למוסד המשפחה המסורתי. לכן כתב יגאל כנען, מהשלישייה הפותחת של מפלגת נעם, ש"ללימוד הגברי איכויות קשות" לעומת "הלימוד הנשי הרך".

כנען טוען שמי שילמד את האשה "חוכמות חיצוניות" (כלומר לימודים אקדמיים) "צפוי להכשילה" משום ש"היא תתמלא בחוכמה שאינה לפי טבעה". נשים שיהיו "גבריות", כהגדרתו של כנען, "תהיינה נשים טובות פחות, אמהות טובות פחות, תלדנה ילדים חלשים יותר, והדור כולו יסבול". הפחד הגדול של כנען הוא מפני מציאות של "הפיכת האיש ליותר נשי, והאשה לגברית יותר".

ההומוסקסואליות, הקוויריות, הטרנסג'נדריות, הדפוסים הקבועים שפתאום מיטשטשים, הם האימה הגדולה ביותר של "הר המור". האיום לגזול מהם את ה"ישראלי" שטיפחו והעריצו הוא איום על האל הגואל והחזק. בעבר החילוני היה גבר-גבר, קיבוצניק, לוחם, מאיר הר-ציון. אלוהיו היה חזק, רם ומתנשא. עם חילוני כזה שלצדו שוכבים בשוחה ניתן לחיות, וגם אם דעותיו ואורח חייו פסולים אפשר להעריץ את גופו, "כלי קודש".

אך כיצד נראה אלוהיו של גבר בשמלה? מהי דמות אלוהיו של עם בנעלי עקב? זו הסיבה לכך שב"קו" הפנו את מירב האנרגיה ללהט"בים, זו הסיבה לשיח האמוציונלי כל-כך, וזו גם הסיבה שלרב טאו חשוב לקשר בין להט"בים לפדופיליה, משכב בהמה וגילוי עריות (כפי שעשה בחוברת שפרסם לפני כמה חודשים, "האומץ לעצמאות").

בשולי הדיון אוסיף כי דומה שב"הר המור" מודעים לשימוש בשפה הגסה באופן מיוחד ביחס ללהט"בים, ומנסים להצדיק זאת באופנים שונים. למשל, תוך הידרשות לשדה הרפואי: כשם שידי הרופא מגואלות בדם על מנת להציל את המטופל, כך על מנהיגי "הקו", הרואים נכוחה את המציאות הרוחנית העגומה, להזדקק למלים "מלוכלכות" במסגרת המאבק.

אך כיצד נראה אלוהיו של גבר בשמלה? מהי דמות אלוהיו של עם בנעלי עקב? זו הסיבה לכך שב"קו" הפנו את מירב האנרגיה ללהט"ב, זו הסיבה לשיח האמוציונלי כל-כך, וזו גם הסיבה שלרב טאו חשוב לקשר בין הלהט"בים לפדופיליה, משכב בהמה וגילוי עריות

כך למשל כותב הרב טאו: "התורה זה רפואה. אני רופא מטפל בכם, אני בא לרפא את תחלואות החברה הזאת. והחברה שהיא ככה מתנהגת היא הורגת את עצמה. היא פוגעת בעצמה. יורה לעצמה ברגליים. הורסת את התשתית. 'כרופאי לישראל' לא נעים לדבר דברים שנעשים בחדר המיטות, שנעשים בסתר. לא נעים לדבר עליהם בגלוי. נכון. אך כשצריך אז צריך […] צריך לזעזע ולחשוף את הכיעור בכל השלכותיו ותוצאותיו, מה נגרם מזה, מה המשמעות של זה. מה הטומאה ומה ההרס, והחורבן שתלוי בזה. על זה לא צריך להתנצל ועל זה אסור להתנצל" (תמלול שיחה בעקבות פרשיית הרב יגאל לוינשטיין, 14.3.2017).

כופים בדרכי נעם

בראש הרשימה של מפלגת נעם נמצא הרב דרור אריה, בן 44 ואב ל-11 ילדים, תלמיד "הר המור", מקים "נאמני הרבנות הראשית", ש"עוסק רבות בביצור מעמד הרבנות הראשית כפוסקת הבלעדית בעניינים ציבוריים". הוא מלמד בישיבת שדרות של הרב דוד פנדל, שחבר ל"קו" במאבק בלהט"בים, מופיע בימי העיון שלהם ומתבטא בחריפות שלא מביישת את הרב לוינשטיין והרב קלנר. דרור הצטרף למפלגת נעם למען "המשפחה הנורמלית [...] כותל אחד, רבנות אחת וצבא מנצח", שבלעדיהם "אין קיום למדינת ישראל האהובה שלנו".

שני ברשימה הוא עו"ד אלדד רבינוביץ, בן 37 ואב לשבעה ילדים, גם הוא תלמיד בהר המור, שעוסק ב"סמכויות הרבנות הראשית ושמירה על הכותל" והצטרף לנעם כי לדבריו ישנה השתלטות על החינוך ופגיעה "באופי היהודי הטבעי של המדינה".

השלישי, יגאל כנען, בן 62 ואב לחמישה ילדים, הוא הקלף המנצח של המפלגה: החילוני השמאלני שחזר בתשובה, מוסמך בפילוסופיה ונווט קרב לשעבר, ש"התפכח" והפך לתלמידו הנאמן של הרב טאו. מעניין להיווכח כיצד הוא מתאר את הרב טאו: "חזק, וזהיר, ודקדקן, וחשדן, ותוקפן, וקפדן ומדויק, ומסור לתפקידו עד כלות הנשמה. בדיוק כמו שהייתי מצפה מהאחראי על הכור הגרעיני" (מתוך מאמר תגובה לרב בני לאו שהתפרסם ב"מקור ראשון").

כנען מתאר את הרב טאו כמומחה גדול בפילוסופיה, אך כמי שמציב היררכיה ברורה בין "מה למעלה מה למטה, מה קודש מה חול, מה תורה ומה חוכמה". הרב בני לאו, לעומת זאת, האנטי-טאו מבחינת יגאל כנען, הוא "רב של עוגות קרם בקטמון. חביב השמאל האנטי-ציוני והקרן לישראל חדשה". הרב לאו הוא מי שבחר ב"פלוגת המטבח", הקללה הנוראית ביותר ב"קו". ג'ובניק. כמובן שהביקורת של הרב לאו על הרב טאו אין לה שום מקום, "כשנגד המטבח מותר ביקורת על מבצעיו של מפקד הסיירת, זה בלתי נסבל. זו חוצפה, זו עזות מצח".

הם נושאי דברו של הרב טאו, הם אגרסיביים והם באים בשמו של אל חזק, קנא ונוקם. הם שונאים את הצבעוניות המשגעת של מצעדי הגאווה. הם באו להשיב את הגברים לטנקים ואת הנשים לעדינות ולרוך הטבעיים

זוהי הנבחרת, זוהי המפלגה. הם לא רוצים להתראיין, להקשיב או להידבר. הם באו מהכור הגרעיני שלהם, מבטן בית-המדרש. הם יודעים שאם יסורו ימינה או שמאלה ולו במעט הם יצטרכו לפנות את מקומם. אפילו הרב רפי פרץ כבר לא כשר מספיק. כך כתבה הכתבת הפוליטית של "מקור ראשון", שירית אביטן-כהן: "אפשרות הקמתה [של מפלגת נעם] נבחנת בין השאר מפני שיו"ר הבית-היהודי הרב פרץ וכן יו"ר האיחוד-הלאומי בצלאל סמוטריץ' אינם מספקים הנהגה חרד"לית ברורה. כלומר, למרות שהרב פרץ נחשב לתלמידו של הרב טאו, הוא נתפס כמי שאינו מחויב מספיק לדרך. כעת רוצה ראש ישיבת 'הר המור' נציגות אבסולוטית שלו בכנסת, ולכן פועל להקמת רשימה".

הם נושאי דברו של הרב טאו, הם אגרסיביים והם באים בשמו של אל חזק, קנא ונוקם. הם שונאים את הצבעוניות המשגעת של מצעדי הגאווה. הם באו להשיב את הגברים לטנקים ואת הנשים לעדינות ולרוך הטבעיים. הם כאן כדי לגלות לנו שכולנו בעצם מסכימים איתם: במודע (אך מפחדים מרוח הפוליטיקלי-קורקט), או שלא במודע (וקמפיין נעם אמור לעורר בנו איזה ניצוץ חבוי). אם נצטרף מה טוב. ואם לא? הם יודעים גם להיות מאוד לא נעימים.

איך אמר הרב טאו: "כתוב שיבוא משיח, ברמב"ם, והוא יכוף את כל העם ללכת בדרך התורה. ממש תהיה פה מדינת הלכה רבותי... אתם מבינים... ככה כתוב שם במפורש בפרק י"א בהלכות מלכים. 'ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה'. הכפייה הזו תהיה מאוד נעימה לבסוף".

מרדכי מילר הוא מרצה במרכז האקדמי שלם, סטודנט לתואר שני במחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובבית-הספר מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח