לפני הכל

"מוסף הארץ" מפרסם מאמר תגובה של לימור אלוף לכתבת השער שלו מלפני שבועיים, שעסקה – באופן נדיר בתקשורת הישראלית – במשבר האקלים. כל כלי התקשורת, כל הזמן, מתעלמים מהסוגיה, למרות שמדובר בנושא היחיד שיש לו חשיבות קיומית.

לפי חברת יפעת מחקרי מדיה, אלו הנושאים הכי מסוקרים בחציון הראשון של 2019, לפי מספר אייטמים: בחירות 2019, חקירות נתניהו וחוק החסינות, העימותים בעזה, האירוויזיון, מתיחות בגבול הסורי, יום הזיכרון והעצמאות, התחממות באיו"ש ובהר הבית, המשא-ומתן הקואליציוני, שביתות ברכבת ישראל, חג הפסח, מתיחות במפרץ הפרסי, עליות המחירים במשק, מחיר למשתכן ומחירי הדיור, סערות מזג האוויר, חוק הגיוס, העומסים בבתי-החולים, תוכנית השלום של טראמפ, הגירעון התקציבי והקיצוץ בתקציב, מינוי השרים הזמניים וגל השריפות.

משבר האקלים לא נכלל ברשימת 20 הנושאים המסוקרים ביותר – עובדה מדהימה, בלתי נתפסת וגם אירונית במידה אכזרית בהתחשב בכך ששני נושאים ברשימה הם תוצאה ישירה שלו. משבר האקלים גם לא נכלל במקום ה-21, אם תהיתם. הוא מקבל פחות משליש הסיקור של הנושא ה-20 (כאמור – גל השריפות, שנגרם כתוצאה מהמשבר).

על רקע זה, העובדה ש"הארץ" הקדיש כתבת שער לנושא ראויה לכאורה לציון לשבח, ולכן המאמר של אלוף חשוב – הוא חושף כיצד אוזלת היד, הבורות וההחמצה שורצות גם אצל מי שהתנערו מהתרדמת הבסיסית השלטת והחליטו להפסיק להעמיד פני מתים ולהתעלם.

ברור שהעיתונאים שיועמדו למשפט הראווה הגדול עם פרוץ המהפכה בגין פשעים נגד האנושות יהיו קברניטי כלי התקשורת הגדולים, כמו "ידיעות אחרונות" או "ישראל היום". אבל אם ב"הארץ" לא יתייחסו לעניין בכובד הראש הראוי, ייתכן שהיא כלל לא תפרוץ.

"נכון, לא ניתן עוד להימלט מההתחממות הנוכחית, וגם לא מההתחממות הצפויה, הנוספת, של 0.6 מעלה צלזיוס. יש סיבות טובות בהחלט להתאבל על מה שאנחנו מאבדים מדי יום לכסילות, לתאוות הבצע ולבורות. אבל דווקא בשל כך ברור שכעת, וללא דיחוי, אנו חייבים למהר ולסובב את ההגאים ולשנות את התמונה: לעבור ממצב שבו אנו מזרימים גזי חממה לאטמוספירה למצב שבו אנו מושכים וסופגים אותם בחזרה", כותבת אלוף.

"יש רק מערכת אחת שיודעת לעשות את זה, וזו מערכת עם ניסיון מצטבר של כ-3 מיליארד שנה של פוטוסינתזה: המערכת הטבעית. בטרם נעבור את נקודת האל-חזור והמערכת הטבעית תהפוך לגורם שמאיץ פליטת פחמן, עלינו להשיבה למצב שבו היא תחזור להיות האגן שלנו לספיחת פחמן. וזה יחייב שינויים משמעותיים בחקלאות שלנו, בתזונה שלנו, בניהול האדמות והיערות ובמערכות האנרגיה והתחבורה.

"בספרו 'Drawdown' מיפה פול הוקן 80 פתרונות אפשריים, קיימים ובועטים לכך, ויש עוד רבים. אף אחד מהם אינו מחייב פנייה הרפתקנית לפרויקטים גיאו-הנדסיים מסוכנים. כל הפתרונות האלה, במשולב, יכולים להביא אותנו למצב שבו תוך שלושה עשורים אנחנו סופגים את הפחמן מהאטמוספירה ומקטינים את הקטסטרופה.

"אבל לשם כך נזדקק לתקשורת שתיצור קונטקסט לשינוי, שתהפוך אותו לבלתי נמנע ותאיץ אותו. תקשורת יבבנית ומפוחדת לא תעזור לנו. כשהתקשורת בוחרת בפסימיות ובפסיביות, זה נשמע כמו מסר שבתי-הזיקוק, חברות הדלק ואפילו האחים קוך היו סומכים עליו את ידיהם. אנחנו בצומת היסטורי ועל התקשורת לבחור, ומהר, את מי היא רוצה לשרת.

"הכתבה בשער המוסף העלתה שאלה חשובה ואמיצה, אך חטפה בעיטה משולשת מהתשובות. כדי להרגיע את הקוראים, ומן הסתם גם את הכותב עצמו, פנה האחרון לעזרתן של ההנמכה וההגחכה. בכל הקשור למשבר האקלים, התקשורת חייבת לזנוח כתיבה שיש בה ולו שמץ ממאפיינים אלה.

"תקשורת שממסגרת את המשבר הזה כבעיה א-פוליטית, ומסיטה את מרכז תשומת הלב אל עבר בחירות צרכניות כאלה ואחרות של הפרט, ממלטת מאחריות את האשמים היושבים במחלקה הראשונה. התקשורת צריכה לנער מעצמה את מחויבויותיה הגלויות והסמויות, לנטרל את הצנזורה העצמית אל מול מסרים כלכליים מערערים ולהתחיל לשרת את האינטרס הציבורי הרחב, את הילדים שלנו – ושלכם". כאן ניתן לקרוא את ההמשך.

עוד במוסף, עפרי אילני כותב על האפשרות שהמהפכה לא תפרוץ, ומשהו אחר יתפרץ במקומה: "משבר האקלים וההכחדה ההמונית הופכים בתקופה האחרונה לסוגיה מרכזית על סדר היום העולמי. בשנים הבאות, הוא עתיד להפוך לשאלה קיומית שתעסיק את האנושות אולי יותר מכל שאלה אחרת. אבל הדיון במשבר הסביבתי כבר מזמן אינו נתון לשליטתם של מדעני אקלים, וגם לא של פעילי סביבה. כדי לגעת בליבת הזהות של אנשים, שעשויה להניע אותם לפעולה, הנושא הסביבתי חייב להתלכד עם חרדות פוליטיות ותרבותיות.

"החיבור בין ימנים קיצונים, פשיסטים וניאו-נאצים לאידיאולוגיה סביבתית הוא לא תופעה חדשה. הנאציזם עצמו היה מבוסס בין השאר על רעיונות כמו-אקולוגיים, שהתלכדו עם האדרת הנוף הכפרי ואיבה כלפי הגזע היהודי התלוש מן האדמה.

"עם זאת, השילוב בין אידיאולוגיה גזענית לבין פחד מהרס הסביבה הוא נפיץ ומסוכן במיוחד, כי הוא מתלבש על גבי חרדות קיומיות שרודפות רבים בעולמנו המתחמם – בעיקר צעירים בעולם המערבי. הוא מתחבר לשלל תיאוריות קונספירציה ותפיסות של דרוויניזם חברתי. וכך, מצב החירום האקלימי מקבל פרשנות מבעיתה. כיוון שבתקופתנו רעיונות שוליים נוטים להתקרב במהירות למיינסטרים הפוליטי, יש חשש שהאקו-פשיזם ילווה אותנו בעשורים הבאים".

סתם שתדעו

"אייל לפידות הותיר חותם: הוצאות שכרו תרמו להפסד רבעוני של 44 מיליון שקל לשיכון-ובינוי", מדווח קובי ישעיהו במוסף "שוק ההון" של "גלובס". "לצד ירידה חדה ברווחים ממימוש נכסים זינקו הוצאות הנהלה וכלליות של שיכון-ובינוי ברבעון ב-39% לכ-149 מיליון שקל, על רקע חבילות השכר הנדיבות אשר להן זכו לפידות והיו"ר תמיר כהן, נציגו של בעל השליטה נתי סיידוף.

"ללפידות אושרה חבילת תגמול הכוללת שכר בעלות של יותר מ-20 מיליון שקל בשנה, הכולל חבילה ענקית של אופציות, הניתנות להמרה ל-5% ממניות שיכון-ובינוי, בשווי כולל של 65 מיליון שקל. לכהן, שנדרש למקצה שיפורים לנוכח התנגדות בעלי המניות המוסדיים בשיכון-ובינוי, אושרה חבילת תגמולים בעלות של כ-15 מיליון שקל (עבור 85% משרה)".

סימנייה

"רבבות נוסעים בתחבורה הציבורית בישראל נאלצים להידחק באוטובוסים בשעות העומס, להמתין בתחנות זמן ממושך ואף לספוג איומים מנהגים", נכתב בכותרת המציגה את כתבת השער של אסף משניות במוסף "אתנחתא" של החינמון המגזרי "בשבע". "מערך התחבורה הציבורית על סף קריסה, כאשר משרד התחבורה ומפעילות האוטובוסים לא מסונכרנים עם השטח, ובעיקר רוצים לחסוך על גב האזרחים".

כתבת השער של "דה-מרקר" היא כתבת תחקיר של שוקי שדה: "מינויה של שרה פריש ליו"ר ועדת ההיתרים עורר מהומה – שבניסיון להשקיט אותה מיהרה השבוע השופטת בדימוס לוותר על המינוי. כיצד נהפכה השופטת הצעירה בישראל לכוהנת הוועדות הציבוריות, עם שכר עתק וקשרים רבים ולא מבוטלים. פריש: 'זהו מסע הכפשות שקרי ומכוער, המבוסס על בדיות וסיפורים שאינם אמת'".

בחירות

"הסכם העודפים שחתם ליברמן עם גנץ מוכיח לאיזה מחנה הוא שייך", נכתב בדף המסרים של הליכוד, והדברים מוצאים את עצמם מתפרסמים על שער "ישראל היום" ככותרת המפנה לטורו של הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד.

"קמפיין הבחירות של נתניהו הביא אותו עד לאוקראינה, בטיסה שהתועלת המדינית שלה היתה שולית מול הניסיון הפוליטי למשוך את קולות דוברי הרוסית", נכתב על שער "בשבע", מעל תצלום של נתניהו ונשיא אוקראינה ומתחת לכותרת החד-משמעית "מסע בחירות".

"כחול-לבן פסלה את הצעת עודה להשתתפות בממשלה. גם חבריו לרשימה התנגדו", נכתב בכותרת על שער "הארץ". מי שנחשף לקמפיין התעמולה של כחול-לבן לא הופתע.

"במפלגות ימינה והליכוד עושים מאמץ לחזק ולאמץ אל לבם את עמיר פרץ. לאו דווקא מרצון עמוק להכניסו לקואליציה הבאה או לשבץ אותו ואת אורלי לוי-אבקסיס במשרות שרים כלכליים. המניע לתמיכה והחיבוק הוא טקטיקה להעלות את מספר המנדטים של העבודה. זו הסיבה לכותרות המפנקות ב'ישראל היום'", כותבת טל שניידר ב"גלובס". ב"ישראל היום" אכן הימרו עוד בזמן הפריימריס בעבודה על פרץ.

אייל לוי מראיין במוסף "מעריב" את כרמן אלמקייס-עמוס, מקום עשירי במפלגת העבודה, ש"רוב המשפחה שלה מצביעה לליכוד". "תשבו איתם פעם", מציעה אלמקייס-עמוס, "ותשאלו למה הם מצביעים לביבי. יש להם הסבר מפורט ואידיאולוגיה שלמה. יכול להיות שלפעמים צריך להציע משהו אחר חוץ מ'רק לא ביבי'. מערכות בחירות שלמות אני יושבת עם המשפחה ומדברת, והם שואלים 'ומה האחרים מציעים?'".

"גם השבוע: יו"ר ישראל-ביתנו מחזיק במפתח להקמת הממשלה הבאה", קובעת כותרת בכפולת העמודים הפותחת של "מעריב". ייתכן. מה שבטוח הוא שליברמן מחזיק במפתח של "מעריב": שתי ידיעות מפרגנות לו באותה כפולה, פלוס תמונה.

"בוקר אחד התעורר הדתי הנורמלי וגילה שעוד שלושה חודשים יש בחירות, ואין לו למי להצביע", פותח דביר שרייבר את טורו במוסף של "בשבע".

במאה-שערים וגלילותיה

"נפתח במלה טובה על יאיר לפיד", נפתח מאמר המערכת של עלון צעירי חב"ד, "שיחת השבוע", מוותיקי עיתוני-בית-הכנסת, "זו כבר פעם שנייה שבעיצומו של פולמוס מר וסוער, הקורע את העם, כאשר לחלל האוויר נזרקות סיסמאות מפוארות ומושמעים נימוקים מלומדים, פתאום הוא קם ואומר את האמת הפשוטה".

מהי האמת הפשוטה? שהמאבק הציבורי על זכויות נשים וערכי משפחה, כפי שרואים אותם בעלי השקפות שונות בחברה הישראלית, כפי שהתגלם השבוע בוויכוח על קיום אירועים במימון ציבורי בהפרדה מגדרית, אינו באמת ויכוח בין בעלי השקפות שונות בקרב לזכויות נשים וערכי משפחה. הציבור הכללי, כך נחשף לפי עלון חב"ד, בסך הכל רוצה "להכות בחרדים ולמרר את חייהם". הביטוי "להכות בחרדים" ("כל העניין הוא להכות בחרדים") חוזר שלוש פעמים בטקסט הקצר, ולא יכול שלא להזכיר את הביטוי הנאצי "להכות ביהודים".

ב"יתד נאמן" לא נזקקים הפעם לרפרנסים לשואה, ובוחרים בזווית משפטית ביזארית משהו: "לאור ההסתה המסוכנת נגד הציבור החרדי פנה ח"כ הרב משה גפני במכתב דחוף ליועמ"ש מנדלבליט: 'האפשרות להגיש תביעת לשון הרע על ציבור בידך, אבקש התערבותך בתהליך החמור ולהפסיקו מיידית'", נכתב בכותרת הראשית של העיתון.

"עוד כותב הרב גפני: 'על-פי החוק הקיים, הציבור היחיד שמותר להשמיצו הוא הציבור החרדי. אני מתכוון בכנסת הבאה לתקן את לשון החוק על מנת להכליל הסתה נגד חרדים בתוך העונשין", ממשיך העיתון שמוותר על המלה "חוק" (לפני המילה "העונשין") או על ההיצמדות לעובדות ולאמת (אין שום אזכור לציבור החרדי בחוק לשון הרע, ואין שום היתר מיוחד להשמיצו).

העיתון מצטט על השער שתי דוגמאות לאמירות משמיצות לכאורה נגד חרדים מפי אנשי ציבור בשלטון המקומי. האחת היא השוואה לערבים ("הרגשתי כמו בעזה"), והשנייה היא "אורחים לא רצויים". נדמה לי שאזרחי ישראל כבר שמעו אמירות חריפות מאלה המכוונות כלפי ציבורים אחרים – מערבים ועד עולים.

בכל אופן, לו יצויר שהגימיק התקשורתי הזה של גפני ו"יתד נאמן" היה מתממש במציאות וחוק לשון הרע, במקום להתבטל ולחזור לחור המפוחד והחלוש שממנו הגיח, היה מקבל הרחבה ומאפשר לתבוע גם בשמו של ציבור – הרי שהראשונים שהיו צריכים להיכנס למקלטים הם העיתונאים החרדים. עלעול אקראי ב"יתד נאמן" ובחבריו יכול לספק שלל דוגמאות לאמירות משמיצות, מפלגות, מתנשאות ומסיתות נגד הציבור הישראלי שאינו חרדי – או שאינו חרדי מהפלג הנכון.

"המאבק שניהלו לאחרונה גברים חרדים ונשים פמיניסטיות חילוניות סביב ההפרדה המגדרית במופע בעפולה התנהל במידה רבה מעל ראשן של נשים חרדיות, שהן לכאורה הנפגעות העיקריות מהפרדה כזאת", פותחת צפי סער את הטור הפמיניסטי ב"גלריה" של "הארץ", שבו היא מביאה השבוע את קולותיהן של פמיניסטיות חרדיות.

"האופן שבו נעשית המלחמה הזו, מבחוץ, משתק ומסרס את המאבק הקשה של פמיניסטיות חרדיות הנעשה מבפנים, מהבית", אומרת לה אסתי שושן, "אי-אפשר להפוך את העניין למלחמת דת [...] למען הסר ספק, אני נגד זליגת ההפרדה למרחבים חדשים שטרם היתה בה [...] אבל המהלכים האחרונים נעשו בחוסר אחריות. היציאה של הציבור החרדי לערבי שירה וזמר נפרדים היא עניין שמעורר מחלוקת פנים חרדית קשה, כשהקיצוניים אוסרים זאת וחפצים להשאיר את כולנו בבית. אז ברכות על השותפות החדשה עם קנאי החצר, במאה-שערים וגלילותיה נושמים היום לרווחה".

גם ב"הפלס", בטאון פלג הקנאים החרדי המרכזי, מתייחסים לפרשת עפולה. י. שוורץ מזכיר לנו מפיהם של "רבנים ואישי חינוך": "גדולי הדור אסרו מופעי שירה וזמרה גם בהפרדה". בסוף הידיעה מובאים באות מודגשת דבריו של הרב אלישיב המנוח: "שמענו ותחרד נפשנו על הפרצה הנוראה במחננו של 'ערבי שירה' ו'קונצרטים' בהם מופיעים זמרים וחזנים לשיר בפני אנשים ונשים בתערובת רח"ל ואף שלא בתערובת. וכבר אסרו כל גדולי ישראל באיסור גמור את ערבי השירה אפילו בנפרד".

"אני מגיע ללונה-גל בשעת בוקר מאוחרת של יום שישי, על עיוור", כותב איתי מאירסון בטור היה-שם ארוך המתפרסם ב"מוסף הארץ". "כביש הגישה שבור לחתיכות, כמו אחרי רעידת אדמה, בשיפוע צר מלחיץ, מלא בולדרים. הם באמת לא רוצים לראות כאן אנשים. [...] לא נתקלתי מעולם במקום שמוזנח בצורה כל-כך מוקפדת, כמעט מפעימת לב.

"קוצי פרא חמים-צהובים צומחים לגובה בצדי השבילים ומתוך מדרגות העץ שמובילות למגלשות; שטיחי דשא סינתטי מצהיבים מכתמי שמש פרושים ברישול בין המתחמים, והדבק שנמרח פעם תחתם והצמיד אותם לקרקע כבר מזמן נזל לשוליים והתקשה; ברזנטים מתפוררים תלויים סביב מגלשות ענק אכולות חלודה שלא טעמו מים כבר שנים, שהקצה התחתון שלהן מוביל לבריכת רפאים יבשה עם אריחי תכלת חשופים, מקולפים, דהויים, עצובים; סרטים משטרתיים לסימון זירות פשע תלויים רפויים ושדופים בין שני עצים, כדי לחצוץ בין האורחים לבין אזור תפעולי עם חדרי מכונות רועשים או סתם מגרש גרוטאות; שלדות של פגרי מגלשות ילדים בנות עשרות שנים מוטלות על גבעות מתות.

"[...] 'מה אמרת? כתבה לעיתון?', שואלת אותי אמא נחמדה ולא נרגשת במיוחד שעומדת בתור. 'אז תכתוב שהם ממש לא בסדר. יש פה מגלשות שבכלל לא עובדות, למרות שבאתר האינטרנט רואים צילומים שלהן. בכלל, הכל פה מוזנח, על הפנים [...] אתה מבין שבכל מלון הכי מסכן בכרתים יש בריכה עם פארק מים פי אלף יותר שווה, כן?'.

"[...] באופן מוזר למדי לא שמתי לב לזה, אלא רק אחרי שתפסתי שיחה עם נער שעובד שם. 'רוב הזמן מי שבא לכאן זה ערבים', הוא אומר לי, 'הם בסדר גמור, כן? אני אומר את זה רק בתור עובדה: יש פה ימים נפרדים לחרדים גברים, ימים נפרדים לחרדיות נשים – שבהם גם כל העובדות כאן הן בנות; יש ימים סגורים לכל מיני קבוצות גדולות מאורגנות – ובשאר הזמן זה הרוב ערבים. יש גם יהודים, פה ושם כמה תיירים, אבל הרוב ערבים'.

"עכשיו הכל ברור, ואולי לא הכל אבל בהחלט הרוב: בשביל ערבים שממילא לא קוראים עברית, בשביל חרדים שממילא גולשים רק באתרים כשרים ובשביל לסגור דיל עם אגד התותחנים 282 – הלונה-גל לא באמת צריך אתר אינטרנט מתפקד או קו טלפון שמישהו עונה בו. [...] מתברר שהמקום זה, שלפחות לפי השלטים שלו תקוע עם סטוקים של טלכרדים ופתיתי אורז יבשים המשוועים לשווא לדיו, דווקא יודע דבר או שניים על רוח הזמן של 2019; הפרדה בין גברים לנשים היא מוצר שמכניס כסף, אפילו יותר מאשר ניקוב חורים או בגדים פיצוץ".

"היועמ"ש אישר לקיים אירועי תרבות בהפרדה מגדרית במימון הציבור", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ".

גירוש

בקבוצת "ידיעות אחרונות" מעניקים קול לבני אדם שמגורשים מישראל משום שאינם מחזיקים ברישיון לשהות כאן (ואינם יהודים). אמנם בקבוצה נוהגים לעשות זאת כשמדובר בבני אדם מסוג מסוים – ילדים – ועל האחרים פחות מרחמים, אבל יש מי שאצלם גם הרגש הבסיסי הזה כבר קהה.

"רוהן לא מפסיק לבכות ולהתגעגע לחברים, רוזמרי לא מבינה למה ישראל 'זרקה אותנו כמו חתול למים'", נכתב בכותרת המפנה לכתבת השער של מוסף "7 ימים". "שליחת 'ידיעות אחרונות' ליוותה את השבוע הראשון בחייהם החדשים של האם ובנה, שהגירוש שלהם לפיליפינים הסעיר מדינה שלמה".

"מחריף המאבק נגד גירוש הילדים ממוצא פיליפיני: מנהל הגימנסיה הרצליה פרופ' זאב דגני סייע להסתיר שניים מתלמידיו (בתמונה)", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות תל-אביב–יפו", "כ-200 הורים ותלמידים מבית-הספר בלפור קיימו צעדה במחאה על מעצר שתי חברותיהן, ומאיימים להשבית את הלימודים. בביאליק-רוגוזין ובגרץ לא יודעים כיצד יפתחו את השנה".

דיפלומטיה

"איזה כישלון של דמיון, של תפיסה, של הבנה היסטורית, של פסיכולוגיה, של שכל ישר", פותח יואב קרני את טורו במגזין "G" של "גלובס". "אני מנסה להבין את התנהגות ישראל בפרשת האיסור על צירות הקונגרס המוסלמיות, באמת מנסה להבין. אם אנחנו מניחים, ומדוע זה לא נניח, שלממשלת ישראל יש עניין בעתיד יחסיה עם ארצות-הברית, מה יכול להניע אותה לסכן הישגים היסטוריים בני חצי מאה? הייתכן שהיא תרצה לשמוט את בסיס התמיכה האמריקאית בישראל? עניין אחד הוא לעצבן את האליטות של השמאל המתכווץ בציון, אבל עניין אחר הוא להימאס על השמאל המתחזק והולך במפלגה הדמוקרטית של ארצות-הברית".

עושים לביתם

ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום מוסף מיוחד במימון ענקית המזון הסינית "תנובה". ב"המבשר" מתפרסמות ידיעות עיתונאית לכאורה המקדמות את רשת הסופרמרקטים יש-חסד, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, קמפיין התרמה של חסידות ויז'ניץ, קופות החולים מכבי, כללית ומאוחדת (שתי ידיעות נפרדות לכל קופה), עיריית ביתר-עילית, תנועת "הידברות", כמה הוצאות ספרים, רשת הכשרה לקלינאיות תקשורת, משקה עתיר סוכר בטעם תה, ויש עוד המון, פשוט נמאס לי לדפדף.

עמוד מגיליון "שיחת השבוע" מוקדש לסיפור מעשה, פרסום סמוי לעמותת "יד לאחים", הפועלת כדי למנוע קיום יחסי מין בין יהודיות לערבים. לוי שייקביץ מביא את סיפורה של ילדה אלמונית שאביה הערבי, חמוש ב"רוע אכזרי", "היה שתלטן ועיקש, וחסם כל אפשרות להעניק לנערה חינוך יהודי". למרבה המזל, קריאת התהילים של מורתה הצילה אותה, ואחרי ש"הידרדרה מדחי אל דחי, ניצלה בידי פעילי 'יד לאחים', נישאה והקימה בית יהודי". לעמוד לא מצורף גילוי נאות אם הטקסט ממומן או שהקסנופוביה על חשבון הבית.

ענייני תקשורת

יוסי ורטר מקדיש את זנב טור הרכילות השבועי שלו לקולגה אראל סג"ל: "אחד מאותם לוביסטים שמסרו את נפשם למען המטרה הקדושה", של החיבור בין איילת שקד לבנימין נתניהו, "היה מיודענו, איש תאגיד השידור כאן אראל סג"ל. הוא ידוע כמי שמקורב לשקד ולנתניהו, וגם הוא גויס – או התגייס. לפי גורמים בסביבת שקד, הוא שוחח אישית עם נתניהו בעניין. סג"ל מכחיש. לדבריו, הפעילות הפוליטית שלו התמצתה בשיחות עם 'אנשי ראש הממשלה', שבהן הפציר בהם לפתוח את הלב ואת השער למתדפקת עליו. הוא גם צייץ והתבטא ברוח זו.

"לצייץ מותר. להביע עמדה בתוכנית שהוא מגיש, 'קלמן וסג"ל', גם. אבל לקחת חלק פעיל במגעים פוליטיים בעיצומה של מערכת בחירות? התאגיד הוא רשות שידור ממלכתית, שמחויבת בכללי אתיקה מחמירים ודורשת מעיתונאיה, מגישיה ושדרניה לעמוד בהם, ללא יוצא מן הכלל. גם מאלה שפועלים בשליחות השם.

"לסג"ל יש רקורד של מאכעריות פוליטית. באוקטובר 2017 דווח כאן כיצד הוא התערב למען מינויו של תא"ל עופר וינטר למזכירו הצבאי של ראש הממשלה. אז הוא הועסק בגלי-צה"ל, שגם עליה חלים כללים וכל האתיקה-שמתיקה הזו. על מנת לחלץ מן המקפיא הצה"לי את חברו האישי ויקיר המגזר הציוני הדתי, סג"ל נתן עבודה בלשכת ראש הממשלה (שלא צלחה עד בואו של הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי). גם אז, אגב, הוא טען שלא היה מעורב. הוא יכול להחליף את שם הלהקה שהוא מופיע בה ל'בלתי מעורבים'".