הכיסוי התקשורתי של "אסון הכרמל" היה מקרה מבחן מופתי לסטודנטים לתקשורת, המקדישים תשומת לב רבה לאופני ה"מסגור" (framing) של אירועים על-ידי העיתונות. במקרה זה ניתן היה לעקוב בזמן אמת אחר הדרך שבה התמודדה העיתונות הישראלית עם השריפה הגדולה והאסונות שנלוו לה, וכיצד השתנו – לפעמים בתוך שעות אחדות בלבד – אופני המסגור של האירועים.
בשלב הראשון, כשעדיין דובר על שריפה "בלבד", היו דיווחי החדשות על הנושא לקוניים וענייניים; בשלב הבא, כשהתברר דבר מותם של חניכי הקורס באוטובוס השב"ס ופציעתה האנושה של תנ"צ אהובה תומר, הפך האירוע המקומי ל"טרגדיה לאומית", ואמצעי התקשורת הקפידו להדגיש שוב ושוב כי מספר הקורבנות באסון היה גדול יותר ממספר ההרוגים בכל אחד מהפיגועים שאירעו עד כה בתולדות המדינה.
בשלב השלישי, כשהחלו להתברר ממדי השריפה עצמה, תייגה העיתונות את האירוע כ"אסון אקולוגי" (ולא "אנושי" בלבד), המאיים על קיומם של יערות הכרמל, המהווים – כפי שציינו עיתונאים רבים בשלב זה – "ריאה ירוקה" ונדירה, הראויה לשימור.
לא מוותרים בקלות על "סיפור טוב"
המלאכה שהוטלה על כתפיהם של העיתונאים לא היתה קלה כלל, בעיקר משום שמסגור של אירועים מסוג השריפה בכרמל עשוי להיות בעייתי מאוד; עיתונאים מעדיפים סיפורים בעלי מבנה קבוע מראש – סיפורים שבהם יש "טובים" ו"רעים" שניתן להגדיר ולאפיין באופן פשוט וברור. פיגועים, משום כך, הם אירועים שניתן לתייג באמצעות קטיגוריות ברורות ועל-ידי תבניות מוכנות מראש: אירועים מסוג זה מתמסרים בקלות לנראטיבים מוכרים, הפועלים הן בהקשרים המצומצמים (המחבל המתאבד או הקורבנות האינדיבידואליים), והן בהקשר הרחב (הסכסוך הישראלי-פלסטיני).
מה עושים אפוא כשזהותם של ה"רעים" בסיפור אינה ברורה? השריפה בכרמל היתה דוגמה לסוג זה של מקרים, שאינם מתמסרים מיידית לתבנית ה"מערבון" (הכולל מאבק בין "הטובים" ל"רעים"), משום שהנבל העיקרי כאן היה לאמיתו של דבר הטבע עצמו: שריפות יער הן, ככלות הכל, תופעה טבעית, המתרחשת בקביעות מדי קיץ; ממדי השריפות משתנים, כמו גם מיקומיהן, ואסון הכרמל היה רק דוגמה קיצונית ויוצאת דופן בחומרתה לתהליכים טבעיים ונורמליים.
לפיכך ניתן היה לשער שהאסון יטופל – לפחות במידה רבה – מתוך הפרספקטיבה המדעית, שהיא הקטיגוריה המובהקת ביותר של אסונות טבע (למשל אסון הצונמי בתאילנד מ-2004); אלא שעיתונאים אינם מוותרים בקלות על "סיפור טוב", שבו לנבל יש שם ופנים, רקע משפחתי וביוגרפיה פרטית. ה"טבע" אינו מתפקד היטב בתפקיד הנבל, משום שהוא מופשט מדי, מסובך מדי, גדול מדי. דובריו המובהקים הם מומחים ומדענים – אנשים שהופעתם בטלוויזיה או בעיתונות הכתובה אינה מעוררת על-פי רוב את בלוטות הרגש.
כאשר הדבר אפשרי – עדיף תמיד למצוא אשם אנושי. הפעם איתרע מזלו של שר הפנים אלי ישי, שסומן תוך זמן קצר ביותר כאשם העיקרי, ואיפשר לעיתונאים לתייג את האסון לא כ"טרגדיה" (אישית, לאומית ואקולוגית) בלבד, אלא גם כ"מחדל".
לא שהשר ישי חף מפשע. הזנחתם המתמדת של שירותי הכבאות היתה בהחלט תוצאה של אוזלת ידו, וגם אם היו גם שרי פנים וראשי ממשלה לפניו שידם היתה במעל (כפי שציין הוא עצמו שוב ושוב), אין הדבר מפחית כלל מאשמתו שלו – וגם לא מזאת של ראש הממשלה נתניהו, שהופיע בדיווחי העיתונות כמי שאירגן בכוחות עצמו בלבד את הבאתו של מטוס הסופר-טנקר האמריקאי ופיקד במו ידיו על מאמצי הכיבוי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מסייר במטוס הכיבוי הסופר-טנקר. 5.12.10 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
המדענים תמימי דעים, העיתונאים עדיין חלוקים בדעותיהם
למרות כל זאת, קשה שלא להתרשם מהאופן שבו הצליחה העיתונות להימנע כמעט לחלוטין מלדון באספקטים המדעיים של האסון, דווקא משום שדיון כזה עשוי היה להעלות גם הוא אשמים: השריפה בכרמל אירעה לאחר תשעה חודשים שחונים ויבשים, ובתחילתו של חורף שהיה עד אז נטול משקעים, ואף שבדרך כלל קשה להאשים את מזג האוויר במחדלים מסוג זה, הפעם דווקא ניתן היה להצביע – בדרגת ודאות רבה (אם כי לא מוחלטת) – על ההתחממות העולמית, כתוצאה של מעשה ידי אדם, כאחד הגורמים שהביאו לאסון.
במלים אחרות: אסון הכרמל, כמו כל כישלון, אינו יתום דווקא, ויש לו אבות רבים. אלי ישי הוא רק אחד מהם, אבל חשובים לא פחות (יש לשער) הם אפקט החממה, שריפת דלקים פוסיליים והזנחה הולכת ונמשכת של סוגיות אקולוגיות וסביבתיות. הקשר בין הגורמים הסביבתיים הללו ובין השריפה בכרמל הוא אמנם קשר עקיף, אך כזה הוא גם הקשר בין השריפה ובין סוגיית התקצוב של שירותי הכבאות, שגם היא לא היתה הגורם הישיר לאסון (הגורם הישיר היה, אולי, נער טיפש שעישן נרגילה, או מטיילים חסרי זהירות, אבל העניין בגורמים טריוויאליים שכאלה אינו רב, מסיבות ברורות).
מדוע, אם כן, התעלמה העיתונות מהיבט זה של האסון בכרמל, שחשיבותו אינה פחותה מחשיבותם של היבטים אחרים? אפשר רק לנחש את התשובה לשאלה זאת, אבל ראוי בהחלט לנסות: ראשית, לא ניתן יהיה לטעון שההתחממות הגלובלית היא סוגיה "ישראלית", וברור לכל שמדובר בנושא שעל כל מדינות העולם (ובעיקר המדינות המפותחות והמתפתחות) לעסוק בו. אילו דיווחה העיתונות על אסון הכרמל במונחים אלו, לא היה באפשרותה להציג את הסיפור כ"סיפור ישראלי" והעניין בו היה מצטמצם.
שנית, מסגורו של הסיפור במונחים אקולוגיים פירושו שקשה יותר להצביע על אשמים בעניין. אין זאת משום שאין אשמים בעניין זה (נהפוך הוא), אלא שהם רבים מספור (ורובם, כאמור, אינם דמויות "מקומיות", כמו אלי ישי למשל), ומסיבה זאת גם אין אפשרות להעמיד במרכזו של הסיפור העיתונאי דמות אחת שתשמש בתפקיד הנבל הראשי (מה גם שהתקשורת עצמה עלולה לככב כאחד האשמים המרכזיים).
שלישית, נדמה שהעיתונות השתדלה להימנע מלעסוק בגורמים הסביבתיים של אסון הכרמל משום שנושא זה נתפס על-פי רוב כ"שנוי במחלוקת": עיתונאים רבים אינם משוכנעים אפילו בעצם קיומה של ההתחממות הגלובלית, ומכל מקום הם אינם משוכנעים גם שהאדם הוא שמחולל אותה. בקרב הקהילה המדעית שוררת אמנם תמימות דעים כמעט מוחלטת ביחס לסוגיה זאת, אבל הציבור הרחב – המושפע באופן מכריע מהסיקור העיתונאי של הנושא – חלוק ביחס אליה, ויש רבים מאוד הסבורים שההתחממות הגלובלית אינה אלא בדיה.
דעות אלו התחזקו בעיקר מאז פרשת "קליימטגייט" (כפי שכונתה על-ידי העיתונות), שבה נחשף שקבוצת חוקרים שיבשה במכוון כמה מנתוני המדידות של ההתחממות העולמית. פרשה זו, שאמנם היתה חמורה ביותר, נסקרה על-ידי העיתונות בהרחבה וסייעה לחיזוק המיתוס שלפיו ההתחממות הגלובלית אינה אלא קונספירציה של מדענים, אנשי תעשייה וממשלות.
לקראת הפעם הבאה
ייתכן שהעיתונות הישראלית היתה מעלה את האפשרות שאסון הכרמל נגרם – לפחות בחלקו – בעטיה של ההתחממות הגלובלית, אבל במצב עניינים זה, נראה שהעיתונאים העדיפו "לשחק על בטוח", להצביע על מחדלים שקל יהיה לעסוק בהם, ולהימנע מלעסוק בנושאים מדעיים סבוכים שהציבור חלוק לגביהם.
בשרשרת המחדלים הקשורים לשריפה בכרמל יש, אם כן, למנות גם את המחדל הזה: יחסה הפחדני של העיתונות לסוגיות מדעיות "קשות", וחוסר נכונותם של עיתונאים לעסוק בנושאים מדעיים שנויים במחלוקת. יש לשער שיהיו לכך ביטויים גם בעתיד, כשאסונות טבע נוספים (רעידות אדמה ועוד) יגרמו לטרגדיות נוספות.
גם אז עיתונאים ימצאו עד מהרה את הכתובת שהיתה כבר "כתובה על הקיר", וימהרו להצביע על האחראים למחדל – וכמו במקרה של אסון הכרמל, ניתן להניח שגם בפעמים הבאות יקבל הציבור כיסוי חלקי ומוטה מאוד של האירועים.