בימים האחרונים נודע לנו כי המשטרה מצאה תשתית ראייתית לביצוע עבירות פליליות על-ידי סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן. הממצאים לכאורה נגד ליצמן הצטרפו להמלצות קודמות של המשטרה בחשד לביצוע של עבירות לכאורה על-ידי נבחרי ציבור אחרים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר העבודה והרווחה חיים כץ, שר הפנים אריה דרעי וחבר-הכנסת דוד ביטן. בכמה מהמקרים אף הוחלט להגיש כתב אישום בכפוף לשימוע.
כל האישים המצוינים לעיל טרם הועמדו לדין או הורשעו בדין, ולפיכך הם נהנים מחזקת החפות. עם זאת, הצטברות המקרים הללו יוצרת תחושה קשה בקרב אזרחים רבים ואינה מחזקת, בלשון המעטה, את אמון הציבור בנבחריו.
התחושה הקשה לא פסחה גם על העיתון "ידיעות אחרונות", אשר הקדיש את הטור הפותח שלו ביום רביעי האחרון (7.8) לשחיתות הפוליטית בישראל. בטור, שנכתב על-ידי העיתונאית חן ארצי-סרור, מובעת נימה של ייאוש מהאדישות הציבורית והפוליטית כלפי השחיתות שפשתה במקומותינו והיעדר הבושה של הנוהגים באופן מושחת: "שחיתות? הצחקתם אותנו. אין בושה בשחיתות. הבושה היחידה בישראל היא להיות שמאלני, וזהו בעצם".
למו"ל העיתון ארנון (נוני) מוזס, המשלם לארצי-סרור את משכורתה ומאפשר לה להלין על הידרדרות המידות בציבוריות הישראלית, יש מניות יסוד לא רק בעיתון אלא גם בהשחתת המרחב הציבורי שבו אנו חיים
בהמשך היא מוסיפה כי "הסיפור הוא עידן שבו החוק לא מעניין כלב מת, ואיש הישר בעיניו יעשה. הדימוי הבסיסי של נבחרי ציבור כמי שפועלים למען הציבור הפך לבדיחה עתיקה, ותמים מי שמצפה שנקיות כפיים, הוגנות ויושר יהיו לפרמטר בבחירת מפלגה. העובדה ששחיתות הפכה לנון-אישיו אמורה להדאיג אותנו – מימין ומשמאל. זוהי התפוררות של האמנה החברתית הבסיסית שהופכת כאוס לחברה, שנותנת הצדקה למדינה ולמוסדותיה".
ארצי-סרור ממשיכה וטוענת כי "הנרטיב צריך לשים את הזרקור על הפיל העצום שבחדר: השחיתות, כל שחיתות, היא-היא הסכנה המרכזית שעומדת לפתחנו, ועל מנת להכשיר אותה כל האמצעים כשרים: מבג"ץ ועד בכלל".
בפסקה האחרונה של הטור כותבת ארצי-סרור כי "בעידן שבו כל רגולציה מושמצת ומנואצת, חברי-כנסת מתחרים מי יאיים יותר על בתי-המשפט והמשטרה ומבקר המדינה הופך למחבק המדינה – הסירחון יגיע מהר מאוד לפתחנו".
מעניין שכאשר ארצי-סרור כותבת על שחיתות, על היעדר בושה ועל סירחון היא אינה מתייחסת ל"תרומת" העיתונות לתופעות שליליות אלה. האם הדבר נבע מהיעדר מקום בעיתון, או שמא מהיעדר בושה בעיתון?
ל"ידיעות אחרונות" יש תרומה חיובית רבה להתפתחות העיתונות בישראל, אך גם להידרדרות השיח הציבורי ולהשחתת המערכת הפוליטית בעשורים האחרונים. החל משלהי שנות ה-70 העיתון צבר כוח רב מאוד, וכידוע טיבו של כוח רב להשחית. למו"ל העיתון ארנון (נוני) מוזס, המשלם לארצי-סרור את משכורתה ומאפשר לה להלין על הידרדרות המידות בציבוריות הישראלית, יש מניות יסוד לא רק בעיתון אלא גם בהשחתת המרחב הציבורי שבו אנו חיים.
ארנון מוזס לבנימין נתניהו: "תביא מישהו שיכתוב מחר בבוקר מאמרים, נו תביא. כבר מחר בבוקר, בלי קשר לכלום, לפני החוק, לפני הכל. מנסה להראות לך רצון טוב. תביא" (צילום מסך מתוך שידורי חדשות ערוץ 2)
כאשר ארצי-סרור מאזכרת בטור שלה את תיקי נתניהו, כדאי להזכיר לה שהמו"ל שלה חשוד כי מילא תפקיד מרכזי באחד מהם – "תיק 2000". אולי היא סבורה כי נעשה לו עוול. אולי הדבר פרח מזכרונה. בכל זאת, עברו כמה חודשים מאז פרסום כתב החשדות.
כאשר היא כותבת על היעדר בושה להשחית, כדאי להזכיר לה שעוד בטרם הצטרפה למערכת העיתון וגם לאחר מכן, המו"ל מוזס וכמה מעיתונאיו הבכירים סיפקו יחסי-ציבור וסיקור אוהד לכמה מהפוליטיקאים המושחתים והמשחיתים ביותר, דוגמת אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן. בלשונה של ארצי-סרור, מוזס תרם בכך להתפוררות "האמנה החברתית הבסיסית" שלנו. אם כן, השחיתות לא נעצרה במפלגות. נראה שהיא חדרה עמוק גם לתוך מערכות תקשורת.
כאשר ארצי-סרור מביעה חשש לחוסנן של מערכות אכיפת החוק, כדאי להזכיר לה שכאשר פוליטיקאים שהמו"ל שלה היה חפץ ביקרם נחקרו והועמדו לדין – אולמרט למשל – לא היססו עיתונאים ובעלי טורים בעיתון לתקוף אותן
לא זו אף זו, כשארצי-סרור מביעה חשש לחוסנן של מערכות אכיפת החוק, כדאי להזכיר לה שכאשר פוליטיקאים שהמו"ל שלה היה חפץ ביקרם נחקרו והועמדו לדין – אולמרט למשל – לא היססו עיתונאים ובעלי טורים בעיתון לתקוף את מערכת התביעה ואת מערכת השפיטה, בעוד שבתקופות אחרות הם הגנו עליהן בחירוף נפש. האם זו עדות למחויבות אמיתית לשלטון החוק, או שמא ביטוי לאינטרסים הצרים של המו"ל ושל בעלי בריתו בפוליטיקה ובמשק?
ידוע כי "נאה דורש, נאה מקיים", ועל כן מן הראוי שאת הקריאה למאבק בשחיתות תפנה ארצי-סרור גם אל השותפים לביתה המקצועי. מן הראוי שהמו"ל שלה – שעד היום לא אזר אומץ להתראיין, לשטוח את השקפת עולמו ולהסביר לציבור קוראיו את התנהגותו המקצועית לאורך השנים – ייצא מן המחשכים, ויציג בעצמו, ולא באמצעות שליחים, את גרסתו ב"תיק 2000".
המאבק בשחיתות במרחב הציבורי צריך להיות הוגן, מקיף ובלתי פוסק. אל לו להיות בררני ומוטה פוליטית וחברתית, ואל לו להיעצר על סף דלתו של עיתון, גם אם שמו "ידיעות אחרונות".