חברת "קודה תקשורת" הסבירה את ההצגה הכוזבת של מציאת נשק בביתו של סאמר סלימאן מעיסאוויה, בסדרה "מחוז ירושלים" שבהפקתה, בכך שמדובר ב"אילוסטרציה". איזה יופי של מלה, "אילוסטרציה" – אפשר להצדיק בעזרתה כל זיוף, כל סצנה מבוימת בתוך יצירה תיעודית. וסדרה תיעודית מתיימרת, כידוע, להציג את המציאות כפי שהיא.

אבל רגע, מי אמר שזו סדרה תיעודית? זו בכלל "דוקו-דרמה" – עוד מלה נהדרת שאפשר להסתיר מאחוריה חצאי אמיתות, מצבים מבוימים והמון האדרה של גיבורי הסדרה, שבמקרים רבים הם גם שותפים למימון ההפקה, בכסף או באמצעים שהם מספקים למפיקים.

יש עוד מלים כאלה, שכבר הפכו לחלק מהשפה התקשורתית: "תוכן שיווקי" (שפירושו פרסומת סמויה) או "התוכנית בחסות" (שזו עוד עילה להכניס עוד פרסומת, לפני ואחרי, גם אם מדובר במבזק מזג אוויר שהוא עצמו קצר יותר מהפרסומת), "רק 40 שניות פרסומת" (ועוד שלוש וחצי דקות של קדימונים, שהם פרסומת אבל לעצמנו, אז את זה לא נזכיר), ועוד ועוד.

השימוש הגובר במלים מכובסות – "זיהום השפה" קרא לזה מישהו פעם – הוא תהליך מוכר בתחומי חיים רבים, בוודאי בפוליטיקה ובעולם העסקים. הבעיה היא שככל שכלי התקשורת נחלשים, וככל שהשיקול המסחרי-כלכלי הופך יותר דומיננטי בפעילותם, הם גם נכנעים ביתר קלות למניפולציות לשוניות שמקורן בדוברים וביחצנים מיומנים. דוגמאות? כבר אין מנהרות שחפר חמאס, יש "מנהרות טרור"; בלונים שמציתים שדות וגורמים נזק כלכלי? "טרור הבלונים".

הבעיה מחריפה כאשר כלי התקשורת עצמם נוקטים יותר ויותר בשפה שיווקית ופועלים באופן שפוגע באמינות השידור – ואמינות היא מילת המפתח כאן

או "להחזיר את הבנים הביתה". זה אולי לגיטימי שהמשפחות ויועציהן ינקטו בשפה הזאת כדי לגייס תמיכה והזדהות ציבורית. זה לא לגיטימי שגם במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה ישתמשו בביטוי הזה כמות שהוא, בלי להסביר שמדובר, לצערנו הגדול, בגופות ולא בבנים חיים.

הבעיה מחריפה כאשר כלי התקשורת עצמם נוקטים יותר ויותר בשפה שיווקית ופועלים באופן שפוגע באמינות השידור – ואמינות היא מילת המפתח כאן. קחו למשל דוגמה קטנה, יומיומית ומוכרת: השיטה של חברות החדשות בטלוויזיה שבה פונים אל הכתב/ת כאילו מדובר בשידור חי: תחילה משדרים סרטון (מוקלט, כמובן) שבו הוא או היא ממתינים מול המצלמה ומפלבלים בעיניהם. ואז "עוברים" אליו, כלומר מפעילים את הסרטון המוקלט השני, שנפתח תמיד ב"שלום יונית" (או תמר, או דוריה).

נכון, לא אומרים שזה שידור חי, אבל השקר שם. באחת מתוכניות "לונדון את קירשנבאום" נדרש ירון לונדון "לעבור" אל הכתב אחרי פיגוע בפריז, אבל הוא המרה כנראה את הוראות העורכים, והקפיד לומר "הנה דיווח שהעביר אלינו X לפני שעה קלה". הדיווח המוקלט נפתח כמובן ב"שלום ירון".

השידור החי לכאורה הוא בוודאי לא הבעיה החמורה ביותר שאפשר למצוא בשידורי הטלוויזיה, אבל זו דוגמה שמבטאת היטב את הכיוון: מעבר ממאמץ להיות מקצועיים ואמינים לניסיון להיות חביבים וזורמים ("היי יונית"), וכמובן נורא מעניינים, גם אם לצורך כך צריך לשנות קצת את המציאות כדי שתהיה יותר מושכת ("מחוז ירושלים" ואחיותיה המתרבות והולכות).

לטווח ארוך זו עלולה להתגלות כטעות גם מבחינת גופי השידור עצמם. בעידן הרשתות החברתיות והגישה הקלה שיש לכל אדם לאמצעי הקלטה, צילום ועריכה, הערך המוסף היחיד שיש לעיתונות המקצועית (ובתוכה גם הדוקומנטריסטים הרציניים) הוא האמינות. בארצות-הברית גילו זאת אחרי מערכת הבחירות רוויית הדיווחים הכוזבים של 2016, כאשר נרשם גידול משמעותי במספר הקוראים של העיתונים "ניו-יורק טיימס" ו"וול סטריט ג'ורנל", כמו גם בצריכת החדשות של רשת השידור הציבורית.

מן הצד השני – הצד העיתונאי – ישנו תהליך איטי שבו עיתונאים חוקרים, עם קבלות ופרסים, נפרדים מגופי התקשורת המוכרים ועוברים לאתרים עצמאיים. גלן גרינוולד עבר מה"גרדיאן" לאתר שהקים המיליארדר פייר אומידיאר, The Intercept. ג'יימס בול הבריטי, בעבר ב"גרדיאן" וברשתות השידור הבריטיות, עבר ל-BuzzFeed. ואצלנו, הדוגמה הבולטת היא העיתונאית החוקרת שרון שפורר, שעברה ל"מקום הכי חם בגיהנום". אולי זה העתיד של העיתונות האמינה, האמיתית.